עמודים מרחפים וויטראז'ים של אשליות: כך לועגת "המדינה האסלאמית" ל"מערב"

מאת ד”ר גיא בכור
 

לבנייה הגותית, החל מהמאה ה- 12, היתה תכלית אידאולוגית: לתת למאמין תחושה של ריחוף עד לשמיים, אך באותו זמן גם להפוך אותו לקטן וחסר אונים, אל מול העוצמה האלוהית האדירה. כך נבנו ברחבי אירופה הקתדרלות הגותיות האדירות, שנועדו לרומם את האמונה הדתית הנוצרית, בניסיון להעיד שהאינסופי הוא ממשי. הקתדרלה היתה ההמחשה עלי אדמות של הדת.

אך כיצד הצליחו בימי הביניים לבנות מבנים כה אדירים? באמצעות טריק הנדסי, שכונה אחר כך “העמודים המרחפים”. במילים אחרות, כל הפיתוי הדתי הזה, השמיים והקטנת האדם, נשענו בעצם על עמודים מרחפים.

התקרות הגבוהות של הקתדרלות יצרו לחץ פיזיקלי עצום, שדחף את הקירות כלפי חוץ, והמבנה כולו היה קורס. כיוון שכך, נבנו עמודי תמך מסביב למבנה, עם קשתות וקימרונים בין העמודים החיצוניים למבנה עצמו, כך שאלה איזנו את הכוחות הדוחפים החוצה, עם כוחות הדוחפים פנימה (התלכדות הניגודים, Coincidentia oppositorum), והמבנה עמד.

העמודים האלה מכונים “עמודים מרחפים” (Flying Buttress), בשל הקשתות המרחפות בין העמוד למבנה. כך, באמצעות הטריק הזה, התאפשרה הארכיטקטורה הגותית, ונברא עולם שלם של אידיאולוגיה.

למה “המדינה האסלאמית”, ובכלל הג’יהאד העולמי, מהווים אתגר עצום, ואפילו משתק, לחשיבה המערבית? משום שהם סותרים אותם עד ליסוד. גרוע מכך, מעידים שהם, בעצם, סוג של כנסיות גותיות, שמרחפות באוויר, ולכן זו רעידת אדמה, למה שנראה בנוי באופן יסודי ונצחי. המאה ה- 21 נדהמת להיפגש עם המאה השביעית, השמה אותה ללעג.

1 “קץ ההיסטוריה” (The End of History) – רעיון ההבל של פראנסיס פוקויאמה (1989) לפיו דמוקרטיה ליברלית (כלומר שמאל ליברלי) בסגנון מערבי, היא הצורה הסופית של כל חברה. שזו התחנה האחרונה הצפויה לכל החברות בעולם, ואחריה אין עוד דבר.

פוקויאמה לא טען שאירועים יפסיקו להתקיים, אלא שבסופו של דבר האירועים האלה יתכנסו לסוג של דמוקרטיה אירופית, מדינת רווחה שוחרת את טוב תושביה, ואלה שוחרים את טובתה.

תאמינו או לא, אך הספר שלו היה רב מכר, והחשיבה הדמוקרטית, כמו של ברק אובמה, בנויה על הרעיון הזה, שעכשיו הפך לקתדרלה גותית מרחפת באוויר: כאשר לא נשאר הרבה ממדינות ערב, והקרקע מתחת לרגלי מדינות אירופה בעצמה רועדת, וכאשר מיעוטים אלימים מתעוררים בכל מקום, האם יש סוף להיסטוריה האנושית? ואולי ההיסטוריה חוזרת?

תיאוריות מסוג זה מועלות בידי אנשי מדע המדינה או כלכלנים (פוקויאמה הוא בדיוק איש מדע המדינה וכלכלן), שהרקע שלהם מגיע גם מאשליות הקומוניזם. היה זה קארל מארכס בעצמו שהשתמש קודם לכן בתיאוריה של “קץ ההיסטוריה”, כאשר טען שהאנושות תסיים לעצב את עצמה בחברה קומוניסטית אוטופית. כמה יומרה יש בהקמת קתדרלה נגד ההיסטוריה, כשהאדם הקטן ביומרתו הגדולה קובע את מותה.

“המכונה”: תצפית מארצות הברית על שקיעה אמריקנית ועולמית

 

2 ה”אוקסידנט” הפך למגדלור, למודל חיקוי,  עבור כל האחרים – האוקסידנט הוא המערב, ולפי תפיסת “האיחוד האירופי” או הליברליזם האמריקני, הוא כה יציב, עד כי הוא השמש עבור כל האחרים, לחקות אותו. התפיסה של “זכויות אדם” ו”חירות” כה יציבה, מגובה בקרן המטבע הבינלאומית או במוסדות הפיננסיים העולמיים, עד שמדובר במבצר של אמונה בלתי מעורערת, שהוא מגדלור לאחרים. האור האלוהי אל חוף המבטחים.

אלא שהאוקסידנט בעצמו מזדעזע, כאשר העולם השלישי מחלחל לתוכו יום אחר יום, עם מליוני מהגרים, שמעלימים את הגבול בין “מזרח” ל”מערב”. במקום שהמגדלור יקרין על האחרים, מקרינים האחרים על המגדלור בעיני עצמו.

המדינה האסלאמית אינה רוצה לגרש את המערב משטחיה, היא גירשה אותו כבר. היא רוצה להשתלט עליו, ולכבות את אורו של המגדלור.

3 המערב (האוקסידנט) אשם בכל חטאי המזרח (האוריינט) – עוד תפיסה מארכסיסטית-קיצונית, שמאפיינת עד היום חלק מן המוסדות האקדמיים, עד כדי כך שאין מגנים את דאעש הילידי, אלא את ישראל “הכובשת”. התפיסה הזו קובעת, שכיוון שהקולוניאליזם המערבי ייבש את העולם השלישי במשך מאות שנים, זה מובן, ואפילו רצוי, שהוא יתקומם נגדו. כך נולד העיוות של פראנץ פאנון (The Wretched of the Earth), 1961, שם הוא טען שהאלימות היא הדרך היחידה שיכולה “לשחרר” את הילידים מעולו של המשעבד הקולוניאלי. זו הסיבה שאותו שמאל מערבי מתייחס בהבנה-מסוימת לאלימות כנגד ישראל, שכן היא, לפי התפיסה הזו, המשעבד המערבי, בלי שאנחנו הצלחנו להסביר שאנחנו דווקא הילידים המקוריים. אם יש יליד בסיפור שלנו, אלה אנחנו, שכל אבן שנחשפת מוכיחה עוד יותר את הקשר שלנו למולדתנו. זו הסיבה שבאירופה מצדיקים הסכם עם איראן, כל הסכם: זו הכאה על חטא המערב נגד המזרח. מגיע לנו לסבול (קצת), על הסבל שגרמנו בעצמנו.

אבל דאעש לא מתקומם נגד משעבדים מערביים, הוא מחסל את המשטרים, שקמו נגד המשעבדים המערביים. הוא לא משועבד, הוא רוצה לשעבד, הפעם את המערב עצמו. אך את האבחנה הזו לא מצליחים לבצע עד היום אותם הוגי רוח של “התקינות הפוליטית”. זו הסיבה שסטודנט הניף בקמפוס אמריקני את דגל דאעש, ואיש לא התקומם. אך כאשר הניף את דגל ישראל, מייד הותקף.

הליברליזם המערבי הפך ליהודי גלותי: הוא כועס על עצמו, מבלי להבין שבזה הוא מביא לחורבנו.

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.


 

4 העוני מוביל לאלימות – קשה להשתחרר מן התפיסה המארכסיסטית הזו, עד היום. הקומוניזם הרי בנה את חזונו הפוליטי על הכלכלה, כסיבה לכל מה שמתרחש בעולם. יש מדכאים ויש מדוכאים, על בסיס כלכלי. אך מה עם עדות? דתות? מיעוטים? שבטים? לאומים? זיכרונות היסטוריים מרים? יצרי נקם? כל אלה לא רלבנטיים. ולכן, עד היום אפשר לשמוע את טענות ההבל שיש אלימות מוסלמית כי הם עניים, חלשים (סליחה, “מוחלשים”, עוד מילה מארכסיסטית, שפוטרת את החלש מאחריות אישית) או ממורמרים. גם יהודים היו בהסטוריה עניים מאוד, אך מעולם לא שמענו על אינתיפאדות יהודיות, גלי אלימות או מסעי רצח. יהודים לא פוצצו את עצמם, ולא ערפו ראשים בגלל שום סיבה.

כאשר מביטים בגלי האלימות במרחב המיידי שלנו רואים שהם פרצו דווקא בשנים כלכליות טובות: 1929, 1936, 1948, 1987, 2000 ועוד, כולן היו שנים כלכליות טובות בארץ ישראל ובישראל. רק כאשר הבטן מלאה, אפשר לחשוב על השלטון, בדיוק ההיפך מן התפיסה של עניים=מסוכנים. ההיפך, כאשר שבעים = אז האיום מוחשי יותר.

ואם נתייחס לדאעש ולמדינה האסלאמית שהקים, או לג’יהאדיסטים במרחב, רבים מהם באים ממשפחות הגרות כבר באירופה, בעלי השכלה, שאפשרויות הקידום שלהם אולי לא מעולות, אך בוודאי טובות, באירופה או במערב. יש מצטרפים מקנדה, מאוסטרליה, מארצות הברית, מבריטניה ומכל מדינה מערבית אחרת. עניים הם לא.

5 הדת סיימה את תפקידה – התפיסה המערבית-ליברלית ראתה קו לינארי ישיר מהדת דרך הלאומיות אל הציביליזציה המודרנית, שהיא, כמובן “סוף ההיסטוריה”. הדת היתה הפיגום שהוביל ללאומיות, ולכן, בהיותה פיגום, סיימה את תפקידה; והלאומיות היא הפיגום של הציביליזציה המודרנית, וככזו, גם היא סיימה או מסיימת את תפקידה. זו החשיבה שהובילה להקמת “האיחוד האירופי” אחרי מלחמת העולם השניה, כלומר, ביטול הדרגתי של הלאומיות המדינתית, והקמת זהות חדשה, “האדם האירופי”.

ולכן זה בלתי נסבל מן התפיסה הזו שיש לאומיות יהודית, היא הציונות, ובלתי נסבל שיש דת בכלל, שנתפסת כמשהו אנכרוניסטי, זקן, שאמור ליפול לבד. “מדינה יהודית”? גם דת וגם לאום? פסול מראש.

ולכן, הרמת הראש של הדת הנוצרית-אוונגליסטית (דת שנפוצה מאוד בעולם השלישי, בעיקר באפריקה); של היהדות ושל האסלאם, זהו דבר שמאיים קיומית על התיאוריה של הציביליזציה המאושרת כולה. דאעש, שהקים מדינה דתית, זה בכלל רעידת אדמה. לכן פרישת יוון היא כה טראומטית מבחינת האיחוד האירופי: זה אומר שהציר הוא לא חד כיווני עם סוף טוב, אלא שאפשר ללכת גם אחורה, ואם מדינה אחת עוזבת, אז האיחוד יתפרק, תחזור הלאומיות, תחזור הדת, והנה, אסון. דווקא הממשלה הסופר-שמאלנית של יוון מבינה את זה, ולכן סוחטת את גרמניה ואת “האיחוד האירופי”, הרי הם יודעים שם באתונה איך הממסד האירופי חושב. כך המארכסיסטים כבר לא מתביישים לסחוט את התפיסה שלהם עצמם.

הצרפתים, שרואים בדת חולשה, ובחילוניות מעלה, לא מסוגלים להבין איך מטיפים מוסלמים דורשים עכשיו להפוך מאות כנסיות ריקות למסגדים. הרי זה הפוך לכיוון של ההיסטוריה, הם זועקים, בלי להבין שמי שהפוך לכיוון של ההיסטוריה אלה הם עצמם.

כיוון שהקומה הגבוהה של הקתדרלה לא נשענה, בעצם, רק על העמודים שבמתחם עצמו, אלא על עמודים חיצוניים, אפשר היה לקרוע חלונות ענקיים בקירות, ובהם לשתול את הויטראז’ים הצבעוניים, מושכי העין. כך הטכנולוגיה היא שיצרה את החלונות, שבתורם נועדו לגרום לציבור למטה להרים את ראשו אל השמיים, אל לב האמונה. האור שחדר דרך הויטראז’ים הפך לחיזיון צבעוני ומפתה, שיחד עם המוזיקה הכנסייתית הפך את הנוכחות במקום לאירוע גדול מן החיים.

הטכנולוגיה שירתה את האידיאולוגיה, והאידיאולוגיה שירתה את הטכנולוגיה, שהוצגה כ”דתית”. באה הציביליזציה המערבית וטענה שהדת היא אשליה. באה עכשיו “המדינה האסלאמית” וטוענת שהציביליזציה המערבית היא-היא האשליה. בשני המקרים מדובר בקתדרלות גדולות מהחיים, שזו עוד תחריב את זו.

אז הסתחררו איתנו בג’יפלאנט סחור-סחור, במחול האמיתי, והמלהיב את הנפש: הטוקטה לאידאולוגיות קורסות, נבובות, אך מלאות בעצמן, המרחפות בחלל האוויר כאילו הן המציאות (קתדרלת הנוטר דאם של פאריז, שם מנוגנת הטוקטה שלפניכם, היא דוגמה מובהקת של בנייה מרחפת). הביטו החוצה, דרך הויטראז’ים הנפלאים, אך אל תתבשמו מאשליית הצבע שהם מציגים. דרכם ראו תמיד רק את המציאות.

6 הקידמה וההשכלה הן הפיתרון – ראינו את התפיסה הזו מבצבצת שוב ושוב באירופה של מאתים השנים האחרונות, זה הרי הרעיון של “ההשכלה” (וכך האמין גם משה מנדלסון הנאור), אך תמיד בהסטוריה, שנים של “קידמה” הולידו משבר של אמונה, והתרסקות. מלחמת העולם הראשונה באה לאחר שנים של המצאות, טכנולוגיה וקידמה, וכך גם מלחמת העולם השנייה. אז להיסטוריה אין סוף, אלא היא מעגלית? האם מה שהיה חייב להיות מה שיהיה? האם יש דטרמיניזם בהיסטוריה?

אידיאולוגים חלשים, כמו העיתונאי תומס פרידמן והוזים אחרים, מיהרו לחגוג את האשליה ש”העולם הוא שטוח”, כלומר האינטרנט הוא כבר המציאות החדשה, וכי במקום שיש מקדונלד’ס לא תפרוץ מלחמה, ועוד שטויות מעין אלה. כמה היללו את בשאר אלאסד, כאשר עלה לשלטון לפני 15 שנים, שכן הוא צופה באינטרנט ואפילו שולח מיילים. האינטרנט הוא הפתרון, הם טענו, ומי שנמצא ברשת הוא העתיד הטוב. הרשת תביא השכלה לכל, קידמה ומעלות טובות.

היום אנחנו מבינים שהרשת כמוה כחיים הרגילים: יש בה הכל, מטובים ועד רעים, ממבקש טוב וממבקשי רע, וההיפך, היכולת לבצע בה מניפולציה גבוהה מאשר בחיים, משום שרף החשדנות שלנו ברשת נמוך יותר. תמיד הזהירו אותנו לא לדבר עם זרים, אך לא הזהירו אותנו מהזרים באינטרנט, כאילו הם זרים אחרים. לא, הם אותם זרים. הרשתות החברתיות הפכו למנוף למבקשי הטוב ולמנוף נוראי למבקשי הרע. לכלי גיוס, השפעה, הסתה, איסוף כספים ופיגועים.

ספק אם היתה “מדינה אסלאמית” של דאעש, בלי האינטרנט. הוא סם החיים שלה, והזיות מסעירות כמוה הם סם החיים שלו.

חדש: אתר ג’יפלאנט הותאם לקריאה נוחה בסלולארי

7 סוף המלחמה – לפי תפיסה זו כל סכסוך חייב להסתיים בפיתרון דיפלומטי, והנשק היחיד הוא סנקציות כלכליות. זו תפיסת עולמם של ברק אובמה ושל “האיחוד האירופי”, שרואים במלחמה שריד מן ההיסטוריה הרחוקה, ולכן אומר אובמה שאין ברירה עם איראן, אלא רק הסכם. כל הסכם. היה זה הצרפתי אמיל ארנו (Emile Arnaud) שקבע כבר ב- 1901 שאין דבר כזה “מלחמה צודקת”.

האיראנים הערמומיים כבר הבינו את זה מזמן, ולכן הם משתעשעים באמריקנים כמו בחיות מעבדה: הרי הם מבינים שהאמריקנים חייבים הסכם בכל מחיר, שכן אין להם אופציה אחרת. כך איראן עשויה לקבל גם את המשך ההעשרה, גם לגיטימציה עולמית וגם הסרת הסנקציות. זו דרך ההתנהלות של אובמה מול פוטין, סנקציות, ואם זה לא עובד, אז עוד סנקציות. זו גם דרכו של אבו מאזן: להעמיד פנים פציפיסטיות, וכך לרתום את “המערב” לחיסולה של ישראל. הרי הוא רוצה שטח, אליו יזרים אחר כך מליונים מסוריה, מעיראק, מירדן ומלבנון (קוראים לזה “זכות השיבה”), בלי משא ומתן, בלי הכרה ובלי שלום.

אך מה קורה כאשר אתה מחליט שאתה לא רוצה להלחם, אבל האויב שלך נלחם בך? על פי התפיסה של אובמה דבר כזה לא יכול להיות, הרי אנחנו כבר ב”סוף ההיסטוריה”. אך זה מה שקורה באוקראינה, בעולם הערבי כולו, או בהגירת המליונים מצפון אפריקה לאירופה. האיחוד האומלל לא יכול להרשות לעצמו לפתוח בעימות צבאי נגד הפלישה המוסלמית, כי אז יעיד על עצמו שחי באשליות. כמה נורא: אם יפתח במלחמה נגד הפלישה, יעיד שחי באשליה. ואם לא יעשה כן, איום האשליה רק יגדל. תפיסת פציפיזם מעודדת בעצמה מלחמה.

ומה אומר דאעש? מעכשיו לא מדובר על סוף המלחמה, מדובר על סוף השלום. מעכשיו אנחנו פותחים במצב מלחמה, שעשוי להימשך עשרות, ואולי אפילו מאות שנים. זה חורבן לתפיסה המערבית הליברלית, חסרת האונים.

לפני שתמשיכו במאמר, ספרו גם לחברים שלכם על האתר? אנא, היכנסו אל דף קוראי ג’יפלאנט שכאן, כשבצד ימין כתוב: “הזמן את חבריך לאהוב את הדף הזה”. יש ללחוץ – “הזמן” – ליד תמונות החברים:

8 הגלובליזציה היא הפתרון – גם התפיסה הזו קורסת לנוכח המדינה האסלאמית וגרורותיה. היא טענה שהעולם הפך לכדור קטן, שהגבולות שבו מתגמדים לעומת הכוחות הכלכליים העולמיים, שמחפשים שווקים חדשים ולכן שיתופי פעולה. שהנה, דרך הכלכלה נולד האדם האוניברסאלי.

דאעש והג’יהאד לועגים לרצון הזה בשיתוף פעולה עולמי, ההיפך, הם רואים בו איום, ולכן הם פוגעים, למשל, באתרי תיירות במזרח התיכון. התיירות היא ראשית הגלובליזציה, שכן אחרי הסיור התיירותי נולד העניין. לא ירחק היום והם יפגעו בצירי סחר (ניסו כבר לפגוע בתעלת סואץ) תחבורה או אוויר. הם שורפים מוצרים מערביים, תוך שהם רואים בהם מסע צלב נוצרי המבקש להכניע את האסלאם.

כנגד הגלובליזציה יש הלך רוח מערבי-שמאלי שהוא אנטי-גלובליזציה, אך גם לרעיון הזה בזים הקיצונים האסלאמיים, בראותם את החברה המערבית כולה, בין אם היא קפיטליזם או סוציאליזם, כחברה חולה. כאשר ערפו את ראשם של עיתונאים מערביים, זה ממש לא עניין אותם שאותם עיתונאים דווקא היו אנשי שמאל, שחלקם הגיע למזרח התיכון לעזור ל”פלסטינים” או לפליטים סורים.

תמונה: אימג’בנק Getty Images


9 לשטח אין תועלת – כמה שמענו את הגישה הזו מבכירי אוסלו, שהטיפו כל השנים שאנו חיים כיום בעידן של חברות גלובאליות ולא של שטח, ושמעון פרס השמיע, שבשלב מסוים, את ההזיה, שהפלסטינים יוותרו על מדינה ושטח, וישר יקפצו לשלב המתקדם של חברה גלובלית. זו הטענה של אלה שדרשו לוותר על רמת הגולן (ונהנו, אגב כך, מכל הכיבודים שהמדינה יכולה להציע) וכיום, של אלה שמטיפים לוותר על הבטן הקיומית של המדינה: יהודה ושומרון וירושלים. אם תוותרו על השטח, תזכו למליארדים מ”האיחוד האירופי”, השקעות יזרמו, וכולנו נהיה מאושרים. מה שהם אינם מבינים שרמת חיים לא יכולה להחליף חיים. השטח הוא חיים.

התפיסה שאין חשיבות לשטח היא הדבר הרחוק ביותר מן הציונות, שגרסה שהיהודי הגלותי תמיד ריחף באוויר כמו אצל מארק שגאל, ורק הטריטוריה שלו תנחית אותו ארצה, ותביא לגאולתו, בדיוק מה שאכן קרה. לשטח יש תועלת, ולכן ישראל חייבת להחזיר לעצמה את ריבונותה על כל חלקי המדינה, כולל שכונות וכפרים שהמשטרה כבר חוששת להיכנס אליהם. השטח הוא המהות.

בא דאעש, והפך את השטח לחזות הכל, ולשלילה. כבר שנה, והאמריקנים עם “הקואליציה” המדומיינת שלהם, אינם מצליחים לדגדג את המדינה האסלאמית מן האוויר. למי שיש את השטח, הוא השולט, והוא משנה את המציאות, ודאעש שינה את המציאות, עם מלחמה אינסופית, מוות, ועתיד איזורי לא ברור. ישראל הפכה את השטח החרב לגן עדן, דאעש הפך את השטח שלו לגהינום. אך בשני המקרים השטח הוא חשוב.

על מה נלחמים עכשיו בשוחות של אוקראינה? על שטח.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

10 ישראל היא הבעיה – מה שהתחיל באתר בפברואר 2011 (“אפקט פרח הצבעוני”, ראו את הסידרה כולה על כל מאמריה), מתקבל עכשיו יותר ויותר בעולם כולו: האשמת ישראל במחלואי המזרח התיכון היתה הזיה, כאשר בא האביב הערבי, ובעקבותיו השתלטות הג’יהאדיסטים על כל מה שאפשר. מי שיטען היום שבגלל ישראל אין יציבות במזרח התיכון עושה צחוק מעצמו, ועדיין יש הוזים כמו שר החוץ הצרפתי או ברק אובמה, שטענו רק לאחרונה שהסדר “עם הפלסטינים” נחוץ, כדי להחזיר את היציבות למזרח התיכון. כאילו אכפת לדאעש מאבו מאזן (הם רואים בו בוגד שבבוגדים) או מחמאס (ראוי לחיסול, מבחינתם). או שאכפת לסעודיה שרואה בעיניים חרדות איך המלחמה מושכת אותה מים ליום, או לאסד, לתימנים האומללים, לצפון אפריקה או למי שעוד נשאר.

זה לא אנחנו מושכים את המזרח התיכון, זה המזרח התיכון מנסה למשוך אותנו, ראו את הסתת הדרוזים בידי אסד, בשטח שלנו. ישראל היא לא הבעיה, ישראל היא אנטי-קתדרלה. היא ההתפכחות.

המערב מבין כבר את האיום הרעיוני האדיר ש”המדינה האסלאמית” מציבה לפתחו, ולכן, בהיותו מה שהוא, במקום להתעמת איתה ולהלחם בה, הוא מתעלם ממנה, על פי כללי ה”פוליטיקלי קורקט”. הוא מעמיד פנים שהיא לא קיימת. שאם יקרא לה “אלימות קיצונית” או “קיצוניות אלימה” היא תחדל להתקיים. אך מי שמתעלם מן המציאות, לא היא תיעלם, הוא ייעלם.

“כאשר אור השחר הבהיר את העמודים המרחפים, הוא ראה ביניהם דמות מהלכת” (ויקטור הוגו, “הגיבן מנוטר דאם”, 1831).

המבנים הגותיים מעוררי השתאות, אך לא היה להם שום קשר עם המציאות הדלה סביבם. הם נולדו מלהט אידיאולוגי לבריאת מציאות חדשה, לא לשקף אותה או לשרת אותה. הם באו להתריס נגד המציאות, כמגדלי בבל שמתריסים נגד אלוהים, אך כמו תמיד, מי שמתריס נגד המציאות, מה שנשאר ממנו הן אנדרטאות של אידיאולוגיות שהיו ואינן עוד, ממותות ארכיטקטוניות, מבנים מזדקרים מעלה ביומרנותם, אפילו מגוחכים ומעוררי תימהון. מרחפים.

אז הסתחררו איתנו בג’יפלאנט סחור-סחור, במחול האמיתי, והמלהיב את הנפש: הטוקטה לאידיאולוגיות קורסות, נבובות אך מלאות בעצמן, המרחפות בחלל האוויר כאילו הן המציאות. הביטו החוצה, דרך הויטראז’ים הנפלאים, אך אל תתבשמו מהתעתוע שהם מציגים. דרכם ראו תמיד רק את המציאות. Nuda veritas.