על תפוחים ואגסים מסוכר, וכיצד פענחתי את הקוד הגנטי של גלי צה"ל

מאת ד”ר גיא בכור

בחורף 1980 , בהיותי כבן 18, ניגשתי לבחינות הקבלה של גלי צה”ל, יחד עם עוד כמה אלפים של מועמדים לשירות צבאי בתחנה הצבאית. הבחינה הראשונה היתה בחינת ידע ואישיות בכתב, הבודדים שעברו אותה עברו לראיון אישי, היתה גם בחינת קול באולפן, ואז קורס מעשי בן כשבוע, עד לקבלה הסופית. מתוך כמה אלפים התקבלו כחמישה.

התחילה הבחינה בכתב, היה בה ידע כללי, אקטואליה ושאלות לגבי האישיות של המועמד. זה היה קל. עד שהגעתי אל שאלה תמימה, מוקפת בשאלות נוספות על העדפות אישיות.

נשאל שם: האם אתה אוהב מצעדים צבאיים? סמן: אוהב. לא אוהב.

כאשר ראיתי את השאלה הזו אירע לי דבר מוזר. הזמן נעצר אצלי מלכת. הכל כאילו קפא על מקומו, ואני הבטתי רק בשאלה הזו, ועצרתי. כל האינטואיציות שלי החלו להשתולל.

1. קודם כל נזכרתי בגאווה כיצד התאחד הבניין כולו בגבעתיים, בצפייה בשידור הטלוויזיה הראשון של מצעד צה”ל, א צ ל נ ו  ב ב י ת. לרגע קטן נשכחו זיכרונות השואה של השכנים, נשכחו הצרות, וכל הדיירים הביטו כמכושפים בפלא של המסך הקטן, ובעוצמה הצבאית היהודית, הצועדת בגאון לאחר ניצחון צבאי עצום ובלתי צפוי. אתם מכירים את המאמר הזה.

◄לקריאה ברצף של מאמרי ההגדה לבית בכור

2. אחר כך נזכרתי באבא, כמה אהב את הצבא, וכמה קשה היה לו להיפרד מאיתנו, ילדיו הקטנים. בלילה, לפני שיצא למילואיו הארוכים, היה נוהג לצייר לנו ציור באמצעות סוכר. הוא נטל סוכר, והזליף איתו על שולחן האוכל ציור של פירות. בכל פעם היו אלה פירות אחרים: פעם תפוחים, אגסים או בננות. וכך היינו קמים בבוקר, אבא כבר נסע, אך על השולחן היתה מחכה מתנת פרידה מתוקה. כמובן שלא נגענו בציור, שהמתין עד שאבא יחזור. כיוון שהיה זה שולחן האוכל, עם הימים הציורים נפגעו, וסוכר שזז היה מהודק הדוק היטב באצבעות קטנות של ילדים, כדי לשמור על קווי המתאר של הציור המקורי.

חייכתי.

3. אחר כך אמרתי לעצמי, מצעדים צבאיים הם טובים להרתעה, זו השפה שבמזרח התיכון מבינים כדי למנוע מלחמה, זה חייב להיות טוב. גם לעודד את היהודים שזכו פתאום במדינה וגם להרתיע את האוייבים, זה בוודאי טוב.

 אלא שאז, לפתע, הבנתי. זו היתה שאלת מפתח בבחינה. כאשר התובנה הזו היכתה אותי, אני חושב שהתבגרתי בשנתיים.

1. זו היתה שאלה ערמומית, שעולם שלם מסתתר מאחוריה. כל אותם אלפים שבאו לבחינות ב”תחנה צבאית” מיהרו בוודאי לרשום “אוהב”, כדי לקדם את המועמדות שלהם. איך יכול להיות אחרת, בתחנה שמוזיקת הפתיחה שלה כל בוקר עם שחר היא מארש צה”ל? אך אני הבנתי שמחברי השאלות חיפשו משהו אחר לגמרי. הם חיפשו דווקא את האנטי-מיליטריסטים, אלה שמצעד צבאי דוחה אותם, שצבא נתפס אצלם כדבר שלילי, לפחות מרוחק. הם חיפשו את אנשי “שיער” והמחאה נגד וייטנאם.

2. הבנתי שתחנה צבאית מחפשת דווקא מי שמסתייג מהצבא. ההיפך ממה שחשבתם.

3. לא צריך לשאול במבחן על פטריוטיות, על אהבת המולדת, על אהבת הצבא, ועל דעות פוליטיות. האם אתה אוהב מצעדים צבאיים, השאלה הזו כבר מגלמת בחובה את הכל.

4. כעסתי, שאני צריך לעמוד בדילמות כאלה. התביישתי עבור השואלים. הבנתי עד כמה אינם מבינים דבר.

הרמתי את הראש מן הנייר, והבטתי סביב בלאות, אל עשרות הנבחנים סביבי, שמילאו בהתלהבות את הדף. באותו רגע הבנתי שבעצם לרובם אין סיכוי, משום שהחומרים מהם הם בנויים לא יאפשרו להם לעבור את הבחינות לתחנה “הצבאית”. התובנה הזו היתה קשה לי מאוד. היתה לי תחושה של  שותפות בכוח בעבירה שאינה כלל שלי. תחושה של בגידה בנבחנים, בערכים שבהם האמנתי, בגידה בי ובגידה כפויה שלי.

אבל מה אני עושה?? במה אבחר?

נטלתי את העט, ו ס י מ נ ת י   א ת   ה ת ש ו ב ה   ה נ כ ו נ ה.