מאת ד”ר גיא בכור
האם יכולה להיות אוטו-אנטישמיות, כלומר אנטישמיות מצד יהודים? אנטישמיות שחותרת פנימה? השאלה הזו עמדה במרכז דיון אינטלקטואלי פנים-יהודי מרתק אך גם מעורר חלחלה, אחד המוזרים במאה העשרים, בין שני הוגי דעות גרמניים יהודיים (שניהם התנצרו):
אוטו ויינינגר (Otto Weininger) בתמונה למעלה,
ותאודור לסינג (Theodor Lessing).
ויינינגר (1880-1903) היה דמות מוזרה ביותר: צעיר ממוצא יהודי, שהתנצר, וזכה לפרסום עולמי בגיל צעיר מאוד, וגם לאחר מותו, בשל תיזה סוציולוגית שחיבר. היתה זו תחושת השנאה העצמית בשל היותו יהודי, שהביאה אותו לבסוף להתאבד, כשהוא בן 23. הוא כה נגעל ממקורו היהודי, כה בוש בו, עד כי פיתח כמה תיאוריות אנטישמיות על “האופי היהודי”, תיאוריות שזכו לפרסום מאוחר קצת יותר בגרמניה הנאצית.
תועמלני המפלגה הנאצית טענו כי אם יהודי כותב כך, הוא בוודאי יודע על מה הוא כותב. הם הביאו את ויינינגר כהוכחה לצדקת טענותיהם. האוטו-אנטישמיות מונפה להצדקת האנטישמיות.
טענותיו המרכזיות של ויינינגר (בפראפראזה):
🟧 היהודי אינו מכבד את עצמו או את אבותיו. הוא לעולם לא יעמוד על מילתו, אלא יחפש את דרך הפשרה והכניעות. הוא כפוף, לעומת זקיפות הקומה של הגוי.
🟧 ליהודי יש צורך להיטמע ולהתמזג. הוא לא יבליט את העצמי-יהודי שלו. הוא מתווך מטבעו.
🟧 ליהודי אין זיקה אמיתית לעבר שלו. הוא יביט תמיד קדימה.
🟧 היהדות “כמוה כנשיות”, חלשה, ערמומית, תחבולנית.
🟧 מן היהדות אין נרפאים לעולם, שכן היא פגם נפשי מולד. מן הסיבה הזו, הסביר, כי למרות שהתנצר, האופי היהודי ירדוף אותו תמיד, ולכן אין בעצם סיבה לחיות.
על טענותיו של ויינינגר, שפורסמו בכתבי עת מדעיים, וברצינות גמורה, כהד לתורת הגזע שחלחלה אז לחיים האקדמיים במרכז אירופה, היתה גם ביקורת מתוך העולם היהודי. אחד בולטים בביקורת היה הוגה הדעות היהודי תאודור לסינג (1872-1933). גם הוא התנצר, אך מאוחר יותר חזר ליהדות, בעקבות אירועים אנטישמיים בהם צפה, ואף הפך לציוני נלהב.
במאמרו מתח לסינג ביקורת קשה על אותם אינטלקטואלים יהודיים, כדוגמת ויינינגר, הבזים למוצאם. לסינג טען כי הוא יודע על מה הוא מדבר, גם הוא היה כזה: מומר ואנטי יהודי, עד שחזר ליהדות. כתרופה לחוליים היהודיים האלה הציע לסינג את הציונות.
טענותיו המרכזיות של לסינג, באשר לאינטלקטואלים היהודיים הגלובליסטים כמו ויינינגר (היום היו אומרים חברי כת ה- PC, או פרוגרסיבים), (בפראפראזה):
🟧 האינטלקטואל היהודי לוקה באוטו-אנטישמיות, גם אם אין הוא חש כך. הוא בז לעצמו, דבר שלא-יהודי לעולם לא יחוש.
🟧 האינטקטואל היהודי תמיד יאשים את עצמו בכל דבר, גם אם אין לו שום קשר לאשמה. כיוון שגם הגויים מאשימים את היהודים בכל דבר, זה מתחבר.
🟧 היהודים האינטלקטואלים תמיד יעריצו את “האחר”, הגוי, ויבוזו לבני עמם. הם אפילו יבנו את האחר, שכן הם חכמים ממנו.
🟧 האינטלקטואלים היהודים ייטו להתבולל, מתוך ראייתם את היהדות כנחותה, ולכן עליהם “להשביח” את “עצמם”.
גורל שני היהודים הללו היה מר. ויינינגר בחר להתאבד, כהוכחה לכך שמי שבטעות נולד יהודי, אין הרבה טעם לחייו; ואילו לסינג נרצח בידי הנאצים. “כי אותך מכל אהבתי, יותר מכל אלת יוון, יותר מכל פיית צפון. אותך, יהודיה מתה, אוהב!” (היינריך היינה, אטה טרול).
לגמרי בלי שום קשר, וכל קשר הוא בדמיונו של הקורא, שאלתי את עצמי לא פעם, איך זה יכול להיות שסרטים ישראליים, שמרבים-לכאורה להתפרסם בעולם האינטלקטואלי הרחב, כה עויינים לישראל ולרעיון הציוני. איך זה יכול להיות? איך יתכן והם כה מרים וביקורתיים פנימה? נגעלים מעצמם?
כאשר אני משחזר מזיכרוני רשימה של סרטים כאלה, אני מתחיל להתחלחל:
ואלס עם באשיר
סוף שבוע בגליל
חסר מנוחה
עץ לימון
הכלה הסורית
בופור
חמסין
החיים על פי אגפא
הבועה
ג’אנם ג’אנם
מאחורי הסורגים
קרקס פלסטינה
עונת הדובדבנים
“איזה מקום נפלא”
ובתיאטרון, מהתקופה האחרונה, לא חסר:
השיבה לחיפה
“גפן בלדי”
ואם שכחתי כמה, אני באמת מתנצל.
מה מאפיין את היצירות האלה, חוץ מרמה קולנועית, שאינה הכי גבוהה? העליבות הישראלית-יהודית, ההתבטלות העצמית, השנאה העצמית. היהודים והישראלים לפיהם הם עם סופני, זקן, דֵי-דוחה, נוטה למות, אם הם עם בכלל. הערבי לעומת זאת תמיד יתואר ביצירות הללו כאציל, נאצל, אמיתי, חי, צעיר, יצרי וגאה. היהודי הוא מגוחך, מבולבל וטפשי, מכוער ומכער, כשבמקרה הטוב ראוי לרחמים. ואת הסרטים האלה אנו מפיצים ברחבי העולם, להעיד על עצמנו. האם אוטו ויינינגר, חזר?
הבטתי שוב ושוב ברשימה הזו, מנסה למצוא מכנה משותף, עד שמצאתי. כולם ממומנים על ידי משלם המסים הישראלי, דהיינו, ממומנים או מסובסדים על ידי “קרן הקולנוע הישראלי“, שהוקמה בידי משרד החינוך והתרבות. זו קרן ממשלתית, ששייכת לכולנו.
הקרן הזו קיימת כבר 25 שנים, והיא מעניקה כ-18 מליון שקלים בשנה להפקת סרטי מקור בישראל.
נכנסתי לאתר של הקרן, והבנתי. לקרן הזו, לפי עדותה, מוגשים כ-120 תסריטים בשנה, ומתוכם מאושרים 6-8 תסריטים לשנה. במילים אחרות, זה לא שהיוצרים שלנו כה ווינינגרים, אלא הוועדה היא המאשרת תסריטים כאלה דרך המסננת שלה.
אני מעריך שהיוצרים כבר הבינו שסרט הנגעל מישראל יזכה אולם ברמה גבוהה יותר של ודאות במימון, ואף בתהילה מסביב לעולם. מן הסיבה הזו אני ממש לא מתרגש מן “הזכיות” שלנו בפסטיבלי קולנוע באירופה ובשאר מקומות. זו היתה תמיד חוכמה קטנה מאוד לזכות בתהילה – על השמצת ישראל. נראה אותם זוכים בסרטים ציוניים, פרו- ישראליים! האם צדק לסינג, כאשר טען כי הציונות היא התרופה לבעיה העצמית? השמץ את ישראל, וסע למסע תהילה מסביב לעולם!
כך קורה שסרטים אלה מוצגים על ידי שונאי ישראל הגדולים ביותר בעולם הערבי, כהוכחה לצדקת טענותיהם. אם הישראלים מראים זאת, את עוולותיהם, את מוראות הכיבוש, את עליבותם, זו חייבת להיות הוכחה! כך קורה שישראלים בונים ומרוממים את הסיפור הפלסטיני, הערבי.
מוטרד, ניסיתי לחפש מי הם חברי הוועדה המאשרת, ולא מצאתי באתר. אם משלם המיסים מקצה סכום כה גדול מכספו בשנה, האם אין אנו ראויים לשקיפות?
אני מצפה שכל התסריטים המוגשים יופיעו על גבי האתר, כלשונם; לדעת מיהם וחברי הועדה ומהם הנימוקים לזכיה. ואולי הנימוקים שלי או שלכם טובים יותר משל חברי אותה ועדה? זהו הרי כסף ציבורי-ממשלתי.
כאן, להערכתי קורה תהליך מדאיג: צנזור עצמי. אם בעיקר סרטים ווינינגרים עוברים, יוצר שמעוניין בכספי המדינה יגיש מראש תסריטים כאלה, בעלי סיכוי לזכייה. כך נולדות ביצה ותרנגולת: האם הועדה מכווינה את התסריטים, או התסריטאים מגישים סרטים כאלה לוועדה. התוצאה בכל מקרה היא קשה, ופוגעת במדינה שמממנת את הקרן.
נראה כי שיקולים פוליטיים מנחים את חברי הוועדה המאשרת את כספי המדינה, ואם אילו שיקולים פוליטיים, גם הייצוג של חברי הוועדה חייב להיות פוליטי. מן הראוי שבג”ץ יבחן את הסוגייה הזו.
ובאשר לסרטים המציגים אותנו בקלוננו ובעליבותנו המדומיינים בעולם, אם זהו הקולנוע הישראלי, נשאלת השאלה האם אנו צריכים אותו בכלל.
כדי לאותת ליוצרים כי דברים חייבים להשתנות, מן הראוי שגם אתם אלפי הקוראים תנהגו כמוני, לגבי הסרטים הישראלים: פשוט הפסקתי לראות אותם.
**
ומה בנוגע לויכוח בין ויינינגר לבין לסינג. ובכן, מי מהם צודק? אבוי, האם ייתכן ששניהם??
האמא אינה מזינה עוד: על דעיכת האקדמיה בישראל
