[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור
לצבא הרוסי לא היה סיכוי מראש מול העוצמה, הנחישות והגאונות של נפוליאון, שהחליט להשתלט על האימפריה הרוסית. כשהחלה פלישת הצבא האדיר של נפוליאון (כ- 700 אלף חיילים, צבאו כונה “הצבא הגדול”, “הגרנד ארמֶה”, Grande Armée) ביוני 1812 האסטרטגיה הרוסית היתה שלא להתעמת איתו פנים אל פנים, אלא להאט את התקדמותו לעבר מוסקווה, כך שהחורף הרוסי הוא שיביס אותו בסופו של דבר, וכך היה.
לכאורה נראו הרוסים כנכנעים, וזו טקטיקת הכניעה המדומה, והרעיון היה להכניס את צבא נפוליאון למלכודת, ואז לסגור עליו מבפנים. הרוסים ניסו “לטעום” מן הצבא הצרפתי בשני קרבות איומים: סמולנסק (Smolensk) ובורודינו (Borodino), והתוצאה: עשרות אלפי הרוגים ופצועים לכל צד. הם החליטו לדבוק בטקטיקה הראשונית שלהם, למרות שהדבר עורר אצלם ויכוחים מרים.
נפוליאון המשיך להתקדם, כשהרוסים פוגעים בקווי האספקה של צבאו. מאז ראשית האדם, קווי אספקה ארוכים של כל צבא הם החוליה החלשה שלו, וכך היה גם אצלנו, למשל בעת השהות הבלתי נסבלת בלבנון.
בתחילה היה זה הקיץ הרוסי עם חום כבד, שהתחלף בגשמי זעף ובבוץ טובעני שהטביע את הצבא הצרפתי ולסוף, החורף הרוסי הכבד, החל מנובמבר 1812, שסיים את המלאכה. צבא נפוליאון רעב ללחם, חיילים וסוסים החלו למות, חלקם פשוט קופאים למוות. הטקטיקה המשיכה אפילו בעיר מוסקווה, וכאשר נכנס לשם נפוליאון הוא נדהם לראות אותה ריקה, ללא מזון או אספקה. הרוסים החלו גם להעלות את העיר בשריפות ענק, ונפוליאון עצמו כמעט ונשרף. בהעדר מזון או אוייב כלשהו, החל צבא נפוליאון לסגת, וכיוון שהרעב והקור היו איומים (מינוס שלושים מעלות), חייליו החלו לערוק. בדצמבר 1812 עזב החייל הצרפתי האחרון את רוסיה, בבריחה איומה, ובאחת התבוסות הגדולות בהיסטוריה האנושית. מתוך כ-700 אלף מן החיילים הצרפתים ובעלי בריתם, שיצאו למלחמה הנוראה הזו, שרדו אותה רק כ- 22 אלף!
מלחמת רוסיה-צרפת היא אחת הדוגמאות המובהקות של “הכניעה המדומה”. בטקטיקה הזו אתם חזקים מבפנים, אך כלפי חוץ אתם מוצגים כחלשים. זו אחת הטקטיקות הצבאיות והפוליטיות החזקות ביותר שאני מכיר, משום שהיא מטעה את האויב, וגורמת לו בסופו של דבר להפסיד.
ככל שרוסיה שומרת על העורף של בשאר אלאסד, ארצות הברית ממשיכה לגונן עליו, ואף כוח זר לא שש להתערב במרחץ הדמים בסוריה, החליטו המורדים על טקטיקת הכניעה המדומה. בוודאי שהם נחלשו מול צבא מיומן כשל בשאר, לאחר כשנה של עימות, אך לנוכח חוסר התמיכה העולמית הם מדגישים עכשיו את חולשתם, כדי לעודד את העולם לפעול. כאשר באיסטנבול מתכנסים הגורמים שיכולים לעזור להם (המכונים באירוניה אמיתית, או באמת אירונית “החברים של סוריה“), הם מגזימים בחולשתם. זו כמובן טקטיקה מתוחכמת. הדבר לא רק נועד להוליך שולל את בשאר, כאילו הוא מנצח, ואחר כך להפתיע אותו, אלא גם לפרוט על רגשות האשם של העולם.
זו כניעה מדומה משום שכמו הרוסים בשעתם, כך פועלים המורדים כנגד קווי האספקה של הצבא הסורי, שנאלץ למתוח א איבריו לעבר סוריה כולה באופן פעיל ואקטיבי, דבר שחושף אותו לאוכלוסיה עויינת, במיוחד שרוב החיילים התוקפים באכזריות הקשה ביותר הם עלווים או בעלי בריתם.
כניעה מדומה מביאה לרפיון של הצד השני, ולתחושה מדומה של הישג ושביעות רצון. בכך מידת העירנות שלו יורדת, כיוון שהוא מותש מן המאמץ.
כניעה מדומה מעוררת דעת קהל בעולם הערבי ובעולם הרחב, כאילו אזרחים מורדים ננטשו והוכו בידי צבאו האכזרי של בשאר, והעולם שותק. אין כמו זה להביא לגל של תמיכה במורדים, ואכן זה עובד: גורמים כמו הילרי קלינטון, סעודיה, קטר, האירופים ועוד קוראים עכשיו לממן את המורדים, או לסייע להם בדרך אחרת כמו חימוש. בעקבות טקטיקת הכניעה המדומה המריצה ארצות הברית את ההתבטאויות שלה כלפי בשאר, שלא יחשוב שהוא יצליח לשרוד.
אני תוהה, האם אפשר לקרוא לדרך ההתנהלות הזו עוצמה פסיבית?
כניעה מדומה כזו מוציאה את האויב משלוותו, משום שהוא נדהם מאי ההתנגדות. נפוליאון, למשל, נאם נאומים ארוכים באוזניו של הגנראל הרוסי בלחוב: “האם אינכם מתביישים? מאז פטר הגדול אף אויב לא העמיק כל כך לחדור לארצכם. עליכם להילחם, ולו רק מפאת כבודו של הצאר שלכם”. קיסר צרפת נדהם וניצב פעור פה למראה השטח הריק שצבא רוסיה היה מפנה, הפוך לגמרי לציפיות שלו.
שתי יצירות בנות אלמוות הוליד מרחץ הדמים הזה, (של כמליון איש, שמתו משני הצדדים, חיילים ואזרחים) בקרב של שנת 1812 בין צרפת לרוסיה: הרומן “מלחמה ושלום” של לב טולסטוי (1869), שהמלחמה משמשת לו כתפאורה ומוטיבציה, ו”הפתיחה 1812″ של פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי (1882), כאן בוידאו. כידוע לכם עשה המלחין שימוש בתותחים אמיתיים בתוך היצירה. תותחים, ובשר תותחים.
נפוליאון הקריב בלי להניד עפעף מאות אלפים מחייליו, שהופקרו לגורלם בחורף הרוסי, אפילו בלי גלולת רעל, כפי שהיה מקובל אז. ובכל זאת אנו זוכרים אותו כדמות היסטורית חיובית מאוד. מלחמה היא הרבה פעמים אשליה. השאלה היא אשליה של מי.
ומנגד מפעיל בשאר אלאסד את הטקטיקה ההפוכה: חולשה אקטיבית.
הוא ואנשיו הכריזו על ניצחון מדומיין, כדי להשיג בדיוק את התוצאות ההפוכות: לייאש את המורדים, כאילו המטוטלת התהפכה, ועכשיו היא פועלת לרעתם, וכדי ליצור את התחושה העולמית שהמערכה הוכרעה, וכי אין סיכוי עוד למורדים, ולכן חבל לתמוך בהם. אך זו עדיין חולשה, משום שהוא עומד מול מליונים נחושים מאוד.
אך כמו קדמתה, גם הטקטיקה הזו עובדת, כאשר התקשורת העולמית (וכמובן גם זו בישראל) מיהרה לתאר את אסד כמי שמכריע את המערכה, וכי הוא מנצח, בסופו של דבר.
מובן שגם הטקטיקה הזו מדומיינת, כשם שקודמתה כך.
זה מגזים בעוצמתו כדי להשיג הרתעה – והכרה
אלה מגזימים בחולשתם כדי להשיג תמיכה – והכרה.
לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: האם תמליצו על המאמר, ועל מועדון קוראי ג’יפלאנט, על-גבי הפרופילים שלכם בפייסבוק? למי שהמילה “אהבתי” או “like” מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה.
ממה נובעות שתי הטקטיקות המתעמתות זו עם זו בממלכת הדמיון של סוריה? מחוסר היכולת של הצדדים להגיע להכרעה אמיתית. בשאר צריך להרוג כמה מליוני מורדים ואזרחים השונאים אותו, כדי לשרוד, דבר שהוא בלתי אפשרי; ומנגד המורדים צריכים לפזר את הצבא הסורי החזק, וגם זה נראה כבלתי אפשרי, לפחות עכשיו. המורדים גם עומדים מול נחישות של עדות קטנות, בעיקר העלווים, שאם יפסידו – יכחדו, ולכן אין להן מה להפסיד.
בעצם מאז שהחלה המערכה בסוריה לפני יותר משנה, לא השתנה הרבה: משחק סכום אפס, שבו מי שיפסיד – יישחט. כל עוד אין התערבות בינלאומית כנגד בשאר, וזו עדיין לא נראית באופק, לא נראה גם הסוף לקטילה האכזרית בסוריה, כאשר מספר ההרוגים במדינה כבר מתקרב במהירות לעבר עשרת אלפים הרוגים.
זוהי קודם כל מלחמת פרשנות בסוריה: מי יצליח לפרש את כוונות הצד השני טוב יותר: המורדים והאזרחים או בשאר, ומי שייכשל בפרשנות יפסיד. כאשר שני הצדדים מנסים להטעות את היריב, זוהי מלחמה פסיכולוגית. כשלונו הגדול של נפולאון ברוסיה מוטל, קודם כל, בפרשנות המוטעית שפירש את כוונות הצאר. הוא היה בטוח שהצאר הרוסי יתעמת איתו מייד, והצבא הצרפתי הגדול ימחץ אותו בקרב אחד או שניים. מה שקרה היה כמובן הפוך.
(תמונה: אימג’בנק/GettyImages)
ועוד דבר, שרק מוסיף לאכזריות הרבה בסוריה: ניצחונות או תבוסות אינן מעבירות בהכרח נאמנות של לוחמים. נפוליאון אמר: “אני מנצח בקרבות בזכות החלומות של החיילים שלי”, ואכן, גם לאחר התבוסה הנוראה של הגרנד ארמה (הצבא הגדול) ברוסיה, ובאמת קשה להאמין, החיילים הצרפתים המשיכו להעריץ את הקיסר שלהם. בעיני רוחם הם נצחו במוסקווה, ואפילו נפוליאון האמין בכך. באי סנט הלנה, קרוב כבר למותו, הוא אמר: “הייתי צריך למות במוסקווה, ואז הייתי נחשב כגדול הכובשים בכל הזמנים”.
כה מדומיינת היא ההיסטוריה והפכפכה, עד שכיום היא מציגה את הקרב על רוסיה כעדות לגדולתו של נפוליאון, בעוד שצבאו נמחק כמעט לחלוטין. גם בסוריה הניצחונות מומצאים והתבוסות פסיכולוגיות, אך האכזריות וחוסר התוחלת הם בהחלט אמיתיים.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת.
ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.
[face-book-like]
