“על המשמר”, הלא ייאמן, ומפלגת התקשורת בישראל

◄“הלאה הכיבוש”: כיצד נכבש צה”ל על-ידי התקשורת, וכיצד ישתחרר ממנה

מאת ד”ר גיא בכור

עם קריסת השמאל בפוליטיקה הישראלית, החל משנות האלפיים והאכזבה העצומה מ”תהליך השלום”, החל להתעצם תהליך מוזר בתקשורת הישראלית, מועדון סגור לכשעצמו של כעשרים אנשים קובעים. עד כמה שהדבר ישמע מוזר, התקשורת הזו, שאמורה לכסות תהליכים ולדווח עליהם, נטלה צעד קדימה, ולקחה על עצמה לייצג את השמאל שקרס בציבור הישראלי. היא הפכה למפלגה.

איש לא הטיל עליה את המנדט הזה, שום פקודה אלוהית לא ניתנה כאן, ובמעשה הזה היא גם לא יצגה שום תהליך דמוקרטי, שכן התקשורת בבסיסה במדינת ישראל אינה נבחרת ואינה מתחלפת. היא מורכבת מכמה “גורואים” הממשיכים לאורך עשרות שנים, כמעט בלי תחלופה של ממש. אך התקשורת במדינת ישראל הפכה ממסקרת ומתווכת – לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש תחליף למפלגות פוליטיות של פעם. ככל שהשמאל בישראל הלך והתכווץ, השפעתו בתקשורת הישראלית הלכה וגדלה, למרות שהיתה תמיד מוסתרת, תחת מסווה. אבוקת השמאל נדדה מן הפוליטיקה הגלויה אל הפוליטיקה המוסתרת, וככל שכבתה בצד האחד הלכה ובערה בעוצמה בצד השני. כך חצתה התקשורת הישראלית את הקווים, והתרחקה מאחיותיה בעולם המערבי. כך גם בגדה בציבור הישראלי, שציפה ומצפה עד היום שתסקר תהליכים.

פעם היו עיתוני שמאל, ואני זוכר אותם היטב, “דבר”, “על המשמר” עם השבועון המצוין שלו, “חותם”, והייתי קורא אותם כל יום, כמו את ייתר “עיתוני הבוקר”, אך העיתונים הללו נבלו ומתו, כפי שהשמאל הממוסד כולו התכווץ, כאשר התקשורת הרוחבית, הכלל-ישראלית, הממלכתית, תפסה את מקומם כגורם מייצג השמאל.

הקירבה אל השמאל הפכה למסלול קידום הכרחי לעיתונאים צעירים, ל”פרשנים” ולמגישי תוכניות “חברתיים”. מעטים מהם יסתכנו ויגדירו את עצמם כ”שמאל”, חלילה, אך כל מהותם היא כזו. הבוז לפטריוטיות ולצבא, הסלידה מן הממשלה (הימנית או המרכז-ימנית), ההתגדרות כמחנה “השלום”, הגועל מן המזרחיות היהודית תוך הערצת הערבים, והטינה העמוקה לימין, לנתניהו (הוולדרמורט של הפוליטיקה הישראלית) ולקפיטליזם. כך הפכה התקשורת במדינת ישראל לתמונת ראי הפוכה של התהליכים שפקדו את החברה הישראלית: עליית המזרחיים, האכזבה המרה מן הפלסטינים ומ”תהליך השלום”, ההתפכחות מן האליטות הישנות, מ”דת” בג”ץ, ועוד.

והנה, התקשורת הממלכתית, זו של ערוץ 1, קול ישראל, גלי צה”ל (הרדיו של החיילים!), הטלוויזיה “החינוכית”, כמו גם ערוץ 10, בנוסף לעיתון “הארץ” כמובן, ועכשיו גם “מעריב”, הפכו כולם למייצגים של המפלגה, לא רק של השקפת עולם. איך קורה שרשות השידור, שעל פי חוק אמורה לייצג את כל הדעות הפוליטיות מייצגת רק דעה פוליטית אחת, ואיך הציבור הרחב מסכים לכך? לא ברור.

בתהליך הזה אין הרבה חשיבות למדיום התקשורתי אלא לאדם, שכן אותם אנשים נודדים בין הערוצים השונים. בבוקר הם ברדיו, אחר הצהרים ובערב בטלוויזיה לערוציה השונים, ולמחרת בעיתון. אותם עשרים-שלושים אנשים, שמתיימרים לייצג תקשורת של מדינה בת למעלה משבעה מליון אזרחים! כך הפכה התקשורת לאחוזתם הפרטית של כעשרים איש, בלי להיבחר, בלי אחריות, ובלי כל שקיפות.

התהליך הזה כולל הדרה וסלידה מכל כלי תקשורת שאינו חלק מן התהליך, בהיות גורמים אלה מעניקי/שוללי הלגיטימציה בפוליטיקה ובחברה בישראל. הם, לגישתם, נקודת האפס, ומהם נמדד כל תהליך. הם הפוליטיקלי קורקט-לכאורה. ככל שכלי תקשורת יהיה רחוק מהם, כך תפחת הלגיטימציה שלו, ותיעלם. עיתוני ימין יתוארו כקוריוזים במקרה הטוב, עיתונים חרדיים כעב”מים מוחלטים. הפריפריה אינה קיימת, ואם היא מבליחה מידי פעם, ההקשר יהיה תמיד שלילי; כנופיות פשע, סבים רוצחים ודברים מעין אלה, שנועדו להעיד על טוהר האליטה הישנה-כביכול.

כיוון שיש להם מונופול על התקשורת להמונים, זו הממלכתית, הציבור הפיקח והמבין נאלץ לקבל את הענקת הלגיטימציה העריצה הזו. מה לעשות, אין לו תקשורת אחרת. הוא חורק שיניים, אך התהליך חזק ממנו.

עם היחלשות והלעגת הממשל בישראל, כאשר אנשים טובים מדירים רגליהם ממנו, נוצר ואקום, אליו חדרה התקשורת המפלגתית הזו בעוצמה רבה. ראינו את התהליך הרה האסון הזה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר אותה תקשורת פוליטית ומגויסת שימשה כשופט-חוקר, האם ניצחנו או הפסדנו (אצלה לעולם נפסיד), והתהליך המשיך והתעצם עד שגם קבע עכשיו מי יהיה ראש הממשלה בישראל, תוך ביטול בפועל של הדמוקרטיה. תהליך הלגיטימציה-מחדש של שרון, בניית אולמרט, זריקת אולמרט, ועכשיו האדרת ציפי לבני. אותה תקשורת האדירה את כוחה, בנתה אותה באמצעות סקרי-שקר, והריעה כאשר זכתה-לכאורה. נכון שנשמעו כמה מחאות רפות פה ושם לנוכח הסקנדלים שלא יאומנו בבחירות האחרונות, אך השיירה עברה כמובן. נקל לשער כיצד היתה מגיבה אותה מפלגת תקשורת אם מופז היה זוכה באחוז על פני יריבתו. ובכן, התקשורת הפכה ממופעלת בידי הפוליטיקאים למי שמפעילה אותם.

כך קורה שהפוליטיקה הישראלית הפכה לפסאדה בלבד, חזות מדיקט של ממשל דמוקרטי-לכאורה, המנוהלת באמצעות מריונטות. את הכוח האמיתי יש לחפש במפלגה האמיתית, מפלגת “על המשמר” של אותם עשרים תקשורתנים, שמעולם לא נבחרו בידי איש, ואשר הקדנציה שלהם לעולם לא תסתיים.

בהיותם בני גילדה סגורה הם תמיד יעזרו לבני מינם לעבור לעיתון זה או אחר, להגשת תוכנית בוקר זו או אחרת, לערוץ זה או אחר, וכך הלאה. כך נפלו גלי צה”ל, הטלוויזיה החינוכית ועוד נכסים ממלכתיים בידי המפלגה, וכך הושמה הדמוקרטיה הישראלית ללעג בידי מי שרוממות הדמוקרטיה בפיהם. כך הפכה ישראל ממדינה – לשטייטל מזרח-אירופאי; לקריקטורה.

*

אני נוהג לתאר את התקשורת הישראלית כמי שנעה “בין טיפשות לרשעות“, שכן היא נעה בציר שבין התפלות, הריאליטי, הסחי והזוהמה, לבין הבוץ והרשעות, כאשר ה”מפלגה” הפוליטית שהיא מייצגת חושפת את שיניה, את מי תחסל היום, למי תלעג הבוקר, את מי תמליך מחר. ובכן, מה גרוע ממה? טפשות או רשעות?

*

כך הפכה התקשורת הישראלית מגורם מסקר לגורם פוליטי עצמאי, כשאותה מפלגה וירטואלית של התקשורת חזקה מכל המפלגות הממשיות. אלא שהן נבחרות והיא אינה נבחרת; הן עומדות למבחן והיא לא; הן משתנות, אך המגישים נשארים קבועים לנצח; להן יש חוקים, הגבלות וחובות. לה יש רק זכויות; להן יש אחריות, והיא משוחררת מכל דין וחשבון.

לאחר שלושה עשורים בתקשורת הישראלית, ששינתה פניה והפכה למפלגה סגורה, אני חייב לקבוע בצער שמדובר בתהליך מרפה ידיים, מדכדך ומייאש. מי שטורח להיבחר כיום הוא נלעג מראש. מי שאינו נבחר –  קובע. מי שרץ בפוליטיקה הוא זמני, חשוד מראש. אילו ששופטים אותו הם קבועים, זכים ונצחיים.

הפוליטיקאים אחוזי אימה מן התהליך הזה, בו הם חוזים בפחד, שכן אותם “פרשנים” ו”עיתונאים” חזקים מהם ויציבים מהם. הפוליטיקאים תלויים בהם, ולכן הם חוששים לדבר. ישנה למשל תופעה של כתבות בכירות בטלוויזיה שמבצעות חלטורות בשבת-תרבות בכל מיני מקומות בארץ וחסר לפוליטיקאי שלא ירוץ לנתיבות-תחתית בפקודת אותה כתבת!

כך אוחזים בני אותה קבוצה בלתי נבחרת גם בפרסום, גם בכוח, וגם בכסף, שכן הם יודעים לתרגם היטב את הפרסום להרצאות, לספרים ולתעשיה נלווית של הכנסות. הון ושלטון? חפשו את אלה גם ב”מפלגה”.

בהיותנו חברה בלתי בריאה, התהליך הזה עובר בצורה חלקה. ככל שהוא מתעצם, כך פושה בנו המחלה הלא-דמוקרטית עוד ועוד. עכשיו יש לומר – לא עוד, ולצורך כך חשובה כל כך התקשורת האלטרנטיבית כמו האתר הזה, שבעתיד הלא רחוק תיהפך גם לקנונית, בעזרתכם.

אני לא יכול לייעץ לכם מה לעשות לנוכח המצב המדכדך, אך אני יכול לכתוב מה אני עושה בנידון: כבר כמה שנים אינני צורך את התקשורת הישראלית הזו כמעט כליל! הפסקתי לצפות בערוצים ישראליים; אין לי רדיו בסביבתי (חוץ מהמכונית, ואז אני מאזין בעיקר למוזיקה); איני צורך את העיתונים הישראליים על פרשנויות ההבל שלהם בנושאי המזרח התיכון; אינני נכנס לאתרי האינטרנט המרכזיים בעברית, שגם בהם שולטת המפלגה; ואני מסתפק בקריאה רחבת היקף ויריעה בערבית, אנגלית וצרפתית.

אם מפלגה, אז שתיבחר, תוכל להתחלף ותהיה כפופה לחוקי הבחירות. ואם זו מפלגה, יש כאלה אצלנו די והותר.

◄באמצעות רישום מהיר, ניתן לקבל התראה למייל שלכם על מאמרי האתר החדשים. עושים זאת בלחיצה – כאן.

◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים הלאה, לחודש או לחצי שנה. את תנאי המבצע אפשר לקרוא, ולהירשם – כאן

◄על אויב העם, ומדינה שכבר מפחיד לחיות בה, ולא מהסיבות שאתם חושבים

◄אין כוח בלי אחריות – שנה אחרי המלחמה, והתקשורת הישראלית

◄ההולכים למות מברכים אותך, קיסר!