פרופ’ ניר שוולב הוא יזם סידרתי, ופרופסור חבר באוניברסיטת אריאל, ראש מעבדת המחקר לקינמטיקה ורובוטיקה, שחברות הסטרטאפ שייסד פיתחו רובוטים רפואיים בתחומים רבים, והגיעו לשווי של מעל מיליארד דולרים. אך מבחינתי, שוולב הוא אחד הקוראים הוותיקים של ג’יפלאנט עוד לפני עשור ויותר. לכן הספר החדש שהוא פרסם, “האביב המערבי”, סיקרן אותי, שכן מדובר באדם שמבין בטכנולוגיה, ובחיים.
בחלק הראשון של הספר סוקר שוולב באופן מרתק את שאלת השוויון בחברה המערבית, כולל התייחסויות אמיצות (ה- PC לא אוהב את זה) לשאלה מה הסיכוי של אדם או קבוצה להצליח, דרך בחינה בנושאי החוכמה, מנת המשכל, גברים ונשים, קבוצות אתניות, מהגרים, והיררכיות חברתיות. הסוגיות האלה, במסגרת הביטוי הנדוש “פוליטיקת הזהויות”, התחדדו מאוד בעשורים האחרונים, ואף הקצינו והפכו למגונים, והשאלה היא למה.
או אי היציבות שתוקפת את העולם כולו, ואשר הביאה ל”אביב הערבי”, להגירת המיליונים לאירופה ולמערב, לתסיסה חברתית, ובעיקר לקיטוב הפוליטי המסוכן במערב, בין ימין עמוק לשמאל עמוק, תוך ערעור יציבות של ממשלות. המחבר סוקר את הזעזועים, והחלק הזה לכשעצמו מרתק, שכן הוא תומך את מימצאיו בכלים מתמטיים ומדעיים, והוא מומלץ לכל אחד, כדי להבין.
הסיבה המרכזית לשינויים ולזעזועים היא לדעת הספר הרשתות החברתיות, שהוא רואה בהן, כמובן, חשיבות, אך ממליץ לצמצם את השפעתן, כדי שלא לפגוע בדמוקרטיה ובלכידות החברתית המוטלת כבר בספק בעולם כולו, כמו גם בישראל. הוא לא דוגל בביטול או הקפאת הרשתות, כפי שזה נעשה בעשרות דיקטטורות, אלא במיתון שלהן, למשל בפתרונות חקיקה של רף מספרי לתגובות אלימות; השעייה מהרשתות; או אחריות משפטית על הרשתות ועילה לתביעות. כמו כן, לדעתו יש להקים מינהלת עצמאית ומקצועית, למשל לצורך איתור פייק ניוז.
אך מהו פייק ניוז? מבחינת ניו יורק טיימס, למשל, השואה היתה כמעט עד לסוף מלחמת העולם בבחינת “פייק ניוז”. ומי מחליט מהי האמת? אלה שאלות מהותיות. בנוסף, בני האדם מחפשים חשיבות עצמית, והרשת הופכת כל אחד לעיתונאי, פרשן, או אפילו כוכב, והמוביליות הזו חזקה מהכל. ולכן, האם זה בהכרח קרב בין הטכנולוגיה לדמוקרטיה, או שהטכנולוגיה הפכה בעצמה לדמוקרטיה החדשה ולחופש דיבור אמיתי? נכון שברשתות שולטים מיליארדרים מסוג חדש, כמו צוקרברג, ועכשיו גם אילון מאסק, אך הקולות הם אותנטיים, שבחלקם היו פעם מודרים, ולכן הם כועסים.
מדובר בשינוי שאנחנו רק בראשיתו, שבו אליטות ושליטים מן העבר יפנו את מקומם לציבורים חדשים שמתגלים, או כפי שהמחבר מצטט את ההיסטוריון פרופ’ הרסגור, לפיו “השלטון משמר את השליט, כמו שהחומץ שומר על המלפפון החמוץ”. אנחנו רק בראשיתה של מהפכה חברתית ופוליטית עולמית בשל הטכנולוגיה החדשה, שאיננו יודעים עדיין את אחריתה; אנחנו יוצרים אותה, והיא יוצרת אותנו. כך, למשל, היה עם המצאת הדפוס, העיתון, וזרימת המידע של אז.
כחלק מהותי מהפתרונות שהוא מציע, המחבר מבקש, שכחברה נקדם “סוכנים של טוב” בדמות אחריות אישית ולאומית, סובלנות ופלורליזם, וזה נכון, ואני מוסיף, למשל, בתשדירים ובאוריינות איך לקרוא את הרשתות החברתיות. אני לכשעצמי סבור שהשפעת הרשתות קיימת וחזקה, אך היכולת שלהן לשלהב את הרוחות כבר פחתה בעצמה, שכן זה כבר לא חדש, ופחות מסעיר כבעבר. הציבור מתבגר, וגם השימוש ב”תקשורת” בישראל נמצא בדעיכה. הבחירות האחרונות בישראל הוכיחו ששיח של שנאה לא בהכרח מצליח, משני הכיוונים. הצעה קטנה שלי היא, שטוקבקים יהיו חייבים בחשיפת הזהות של כותביהם, בזה רמת האלימות והרוע תרד פלאים, וזו משמעות מעשית של לקיחת אחריות.
לרשתות גם אופי שונה בכל הנוגע לשימוש בשלילי: אני זוכר קריקטורה ערבית, שמראה כיצד עיראק מוצגת ביוטיוב ובאינסטגרם (אנשים ליד בריכה, עם חיים טובים), לעומת טוויטר (סרטוני מלחמות, התפרעויות, ומווות). כלומר המדיום הוא כבר המסר, לטוב ולרע. זה אומר שיש כאן כלי עבודה פוטנציאלי, למי שרוצה מיתון של פונקציית השלילי.
