סמבוסק, וסוד ריקוד המזרח התיכון. מה למדתי משלושה עשורים של פרשנות?

בדיוק לפני תשע שנים, בליל חם של אוגוסט 1999 חגגנו על הגג שלנו את מסיבת הסיום העליזה לרגל קבלת הדוקטוראט שלי. באו הרבה חברים ובני משפחה, האווירה היתה שמחה, הגג נראה נפלא בגזיבו שאז רכשנו, ובשמחה הייתי מזמין גם אתכם, לו הייתי מכיר אתכם כבר אז.

הזמנתי אנשים מקטעים שונים לגמרי שלי, משפחה, חברים מן הצבא, מן האקדמיה, חברי ילדות, ותוך כדי המסיבה הרגשתי שאני מאושר, שכן המסיבה הזו הצליחה לאחד, ולו לרגע, אנשים כה רבים ואהובים מסקטורים שונים ומתקופות שונות של חיי. בדברים שנשאתי אז בפני האורחים הזכרתי את סצנת הסיום של הסרט “שמונה וחצי”, ואמרתי, כי כולנו שואפים, בעצם, להרמוניה בחיים שלנו, לשלב לריקוד אחד משותף את העבר שלנו, את ההווה ואת העתיד, את המשפחה ואת הקריירה, אם כי כידוע אין זה קל כלל. וציינתי שכמו כוכב הסרט, גואידו, לערב אחד הצלחתי לאחד כל כך הרבה אנשים שאני אוהב לריקוד משותף.

אז, הבנתי כך את סצנת הסיום בשאיפה לאיזון, ולריקוד המחבר את כל ההקשרים השונים של החיים שלנו לאחד.

**

שנים חלפו, וכעת אני מפרש אחרת את סצנת הסיום, אני מניח קרוב יותר למה שפליני התכוון. אז פרשתי זאת לגבי החיים. עכשיו אני מבין את הסצינה כתוחמת את המסגרת לחיים.

בשונה ממשפחת בכור, היא משפחת אבי המוכרת לכם, שבה הגברים הם הדמויות הדומיננטיות, כולם ללא יוצא מן הכלל מיוחדים, סמכותיים וכריזמטיים, במשפחת אמי, היא משפחת חובֵיבָה (חובָב), הנשים הן הדמויות הבולטות. אילו שתי משפחות בגדאדיות, ושונות.

משפחת חוביבה היא משפחה גדולה מאוד, עם שמונה אחים ואחיות לאִמי, ועוד ענפים שלמים של המשפחה (במשפחות המזרח מקפידים כידוע, להבחין בין דודה מצד אמא, לדודה מצד אבא, עם השמות השונים).

כמה אהבתי ללכת לכינוסים המשפחתיים האלה, בקיץ ובחורף, כאשר הנשים של המשפחה ממלאות את הבית: הדודות, ובנות הדודות, ובנות בנות הדודות, הסבתות ואחיות הסבתות, ובנות הדודות שלי, ודודות הדודות, ועוד ועוד. כולן כריזמטיות, מלאות חיים ונמרצות, ידעניות, בשלניות ורוכשות דירות להשקעה בו זמנית, צחקניות וקולניות, טובות לב, מפטפטות בעליזות, מנשקות, רוקדות במסיבות ומושכות אותי לריקוד והאוויר מלא בחיים. ומכל עבר: סמבוסקים (כיסונים ממולאים), פְלָאו בגִ’יג’ (אורז אדום וכרעי עוף בצימוקים), בָבִינג’אן מקלי (חציל קלוי במלח גס) ביום ששי בבוקר; כִיצ’רי (אורז צהוב ועדשים אדומים ביוגורט) בימי חמישי, “התבית (חמין עם עוף, הממולא בשר) שלי הכי טוב (עם הרבה הֵל!)”, “הכנתי אַנְגְרִיי (תבשיל אורז עם פרוסות עגבניות וחצילים מעל שכבת בשר), שאני אכניס לכם בקופסה”? “יש עמבה תוצרת בית!”, יש “טורְשִי” (חמוצי ירקות, שאני כה אוהב).

וכך אמא גדולה מהחיים, תמיד במרכז, וסביבה דודות גדולות מהחיים, מגלגלות את הכל בקלות, יד אחת בבישולים ובקציצות “קובָה שיפְתָה” ו”בעבע” (עוגיות תמרים שטוחות עם סומסום)(“להקפיא את זה בפריזר. הכי טוב!”), היד השנייה בנדל”ן ובהשקעות, ותמיד בני דודות מתרוצצים סביב הסירים והשולחנות, בהמולת המשפחה הגדולה. 

קובה אדום (סלק) אוכלים ביום ששי בצהרים. 

ותארו לעצמכם, ככה יצא, שאני הייתי בדרך כלל במרכז, מאז גיל צעיר. הדודה הזו מפתה אותי עם מאכל שהכינה (זה היה אתגר כי לא הייתי אכלן גדול), וזו מושכת אותי להתייעצות, זו נוזפת, וזו מלמדת, זו חדה חידות, והאחרת צובטת בלחי עד שכואב, וזו מגוננת, והכל תמיד בצחוק גדול. וכך זה נמשך כמעט עד היום! כאשר אני רואה את גיבורי “שמונה וחצי” יורדים בגרם המדרגות מן הפיגום, אני תמיד נזכר בדודות ההדורות והמתלבשות, שתמיד תומכות ודוחפות קדימה, ברעש גדול” 

“אז מה יש, מה קרה??” הכל בסדר. 

“אז מה, יאכלו אותך? אין מה להתבייש! לא תולים פה אנשים..

טוב עשית!! (גם כשלא טוב עשיתי)”, 

כך בעצב ובשמחה; תמיד.

תמיד חשבתי לעצמי, איזה מזל יש לי עם משפחה כה ענפה, הדודות הבוגרות יותר מדברות ערבית עיראקית, האמצעיות עברית –ערבית, והצעירות רק עברית. כל מפגש כזה חגיגה. כמה חבל שילדיי שלי כבר אינם מעריכים את החוויה המשפחתית הרחבה הזו. ספק אם הם מכירים אותה כבר, לאחר שנולדו, אבוי, לעולם קודרני של מחשבים.

מדוע אני מציין זאת? גואידו (מרצ’לו מסטרויאני), הבמאי הבוגר וגם הילד הקטן המנגן בחליל, הוא המעלה לזירת הריקוד את כל בני משפחתו וחבריו, אך המסר הוא אכזרי למדי: האדם נולד לבד, וגם יסיים את חייו לבד. בסופם של החיים, למרות כל המשפחה, הנשיקות והחום סביב, אנחנו נשארים לבד. “והוא לבדו יודע, שגם אם יתמהמה, בוא יבוא” (נתן זך). מה שנשאר לבסוף זה הילד הקטן, שהיינו.

החיים הם קרקס די גרוטסקי, כמו תזמורת הבצורת שבסרט, המצחיקה-עצובה; מופע פומפוזי, מנופח מאגו וחשיבות עצמית, תיאטרלי, וכולנו בו הליצנים. אפשר לביים את החיים, ליהנות מן הקרבה אנושית סביבנו, אבל בסופו של דבר, כולנו, מגיעים לבד אל קו הסיום. מה המסר שלי מן הסצינה? אז תיהנו! החיים קצרים, ורצוי ליהנות מהם ככל האפשר. הביטו בחיוך על הסובבים אתכם, ריקדו את ריקוד החיים שלכם, הרקידו אותם סביבכם, כדי להספיק ככל שניתן. המסר שלי מן הסצינה הוא אופטימי: הצטרפו אליהם וריקדו איתם. צרפו אותם, והם יצרפו אתכם. זה אכן קרקס, ואני משתתף בו בהנאה! “אז מה יש, מה קרה??” 

לאחר שקראתם את השורות האלה חיזרו אל בני המשפחה, אל החברים, בחיוך. בלי חשבונות לעבר, ובלי חשבונות לעתיד. שתפו אותם בריקוד החיים הסוחף, הנמרץ, והשתתפו בו בחיוך. “מאסטרו – אַבריטֶה!”

**

28 שנים אני עוסק ומפרש את המזרח התיכון, כשלושה עשורים, לא מעט. בין השנים 1980-1984 הייתי הכתב והפרשן המייסד של דסק ענייני המזרח התיכון בגלי צה”ל; בין 1984-1992 הייתי הפרשן לעניינים ערביים של עיתון “חדשות” ואחד ממייסדיו; בין 1992-1998 הייתי הפרשן לעניינים ערביים של עיתון “הארץ”, ובין לבין הייתי גם עו”ד. אז פרשתי מן התקשורת ועברתי למרכז הבינתחומי בהרצליה, שם אני מלמד וחוקר עד היום. עשרים ושמונה שנים, עם אינסוף נסיעות לעולם הערבי, במיוחד למצרים.

האם ניתן לסכם 28 שנים בלקח אחד חשוב מאוד? ננסה. 

בין כל מדינות המזרח התיכון, המפלגות השונות, הלאומיות, האסלאם, הימין והשמאל שם, הצפון והדרום, המרכז והשוליים של המפרץ ושל צפון אפריקה, הדת והמדינה, מוסלמים, נוצרים ואחרים – אין שום דבר באמת מלכד ומאחד. חוץ מישראל.

הביטו שוב בסצנת הסיום שלנו: העולם הערבי יורד מן הלא-כלום על עדותיו, מדינותיו והאידאולוגיות שלו, המון שאין לו שום דבר מאחד, ורק גואידו גיבור הסרט, מצליח לאחד אותם סביבו במחול המזרח התיכון. אין להם קשר זה לזה, הם אפילו שונאים זה את זה, ומסתכלים עליו, ואגב כך אוחזים ידיים סביב סביב. הוא ישראל, הם המזרח התיכון.

זה משתמש בישראל כאויב כדי להציל את משטרו (איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס), זה כורת איתה שלום כדי להציל את משטרו שלו (סאדאת, ערפאת, בשיר ג’מאייל, חוסין, אבו מאזן), זה מוכן לקיים איתה קשרים (בשאר, מדינות המפרץ, צפון אפריקה) בשל הלחצים הקיומיים עליו, וזה מצהיר שלעולם לא יכיר בה, אך מתבשם משנאתו המרוחקת אליה (קדאפי).

זהו מחול הליגה הערבית, שאין שום דבר שבאמת מאחד את חבריה, זהו מחול הפן ערביות, מחול החומיניזם, האסלאם הפוליטי, אלקאעדה, האוחזים בידיהם את סדאם חוסין, האוחז בגמאל עבד אלנאצר, אחמדינג’אד, חוסיין, ערפאת, ומובארק. כמה גרוטסקי הריקוד הזה, פרדוקס הריק המוחלט היוצר את התוכן המושלם, המכסה על כל השנאות הפנימיות. בלי גואידו לא היה מתקיים הריקוד המשותף. בלי ישראל לא היה מתקיים המזרח התיכון, במתכונת המוכרת לנו כיום. אנו כה שנואים, וכה נדרשים! אנו הדֶבֶק, שאי אפשר בלעדיו. 

אין הם יודעים דבר על ישראל, וגם לא רוצים לדעת, מבחינתם ישראל היא ישות מומצאת הקשורה אליהם, לויכוח שלהם ולקיום שלהם. הם לא מתכוונים לישראל. הם מתכוונים ל”ישראל”. ישראל, אתם מבינים היא ישות דמיונית מבחינתם, החיה בהזיותיהם ובתקוותיהם.

אנו זכות הקיום של המנהיגות באיזור, החברות, התקוות, ההשנאות והחזון. ישראל אשמה בכך שאין דמוקרטיה ערבית, שאין זכויות לנשים, שאין אחדות ערבית; אך בעצם ישראל מעניקה חיים לעולם הערבי. בזכותה הוא זוכה לרקוד את ריקוד החיים הסוחף שלו! ישראל היא הפונקציה של המזרח התיכון, החוליה המנתקת, שהיא בעצם מחברת, המחסום שהוא המכנה המשותף. אם נבין זאת, ונפעל הפוך למה שמצפים מאיתנו – נשנה את גורלנו כאן!

העולם הערבי זקוק לישראל ולפחד ממנה, כמו שישראל זקוקה לעולם הערבי ולפחד ממנו. בזכותו אנו זוכים לרקוד את הריקוד האחדותי שלנו סביב-סביב. בלי הסכסוך עם הערבים כבר היינו קורעים את עצמנו לדעת, זה אוחז בגרונו של זה. כשם שאנו והסכסוך מעניקים חיים למזרח התיכון, כך המזרח התיכון ואיומיו מעניק לנו חיים. בשנות התשעים, כשחשבנו שהנה הגיע השלום, כבר החילונו לרסק זה את זה, מזל מבחינה זו, שפרצה האנתיפאדה וחזרנו לרקוד את ריקוד האחדות יחדיו. מלחמה מרקידה אותנו יחדיו. השלום ירסק אותנו. המלחמה מרקידה את העולם הערבי יחדיו. השלום ירסק אותו.

וזה הסוד: בלי הסכסוך אין לערבים קיום; ובלי הסכסוך אין לישראל קיום. גואידו הוא ישראל, המרקיד את הערבים, אך גואידו הוא גם העולם הערבי, המרקיד את ישראל. גואידו הוא “הסכסוך”, שבלעדיו המרחב הערבי לא יכול להתקיים. אם לא יתעסקו עם ישראל – הם ייחרבו.

חשבתם שהסכסוך הוא הבעיה? ובכן, הוא הפתרון. ישמור האל, מה יקרה אצלנו אם הסכסוך הזה, אי פעם – יפתר.