מאת ד”ר גיא בכור
“ההיסטוריה של כל חברה אנושית עד עכשיו היא ההיסטוריה של מאבק בין מעמדות”. משפט הפתיחה הזה של הספר “המניפסט הקומוניסטי” (1848) היה עוצר נשימה בחידוש שלו ובסופו של גם דבר בהשלכות הפוליטיות שלו: שלאורך ההיסטוריה אלה ששולטים באמצעי הייצור התחרו במי שעבדו עבורם; שכלי השליטה של מעמד אחד על השני הם בעיקר המדינה, כלומר הצבא, המשטרה, והמערכת המשפטית, בתי ספר מיוחסים וכן הדת, ששמרה על אי השוויון המובנה. ולכן בעלי ההון חופרים את קברם במו ידיהם, שכן יום אחד מעמד הפועלים יקום וימרוד במהפכת דמים, ויכונן שלב חדש בתולדות האנושות – הוא הקומוניזם.
הספר ההיסטורי הזה נכתב בידי פרידריך אנגלס (1820-1895), שוכתב ונערך בידי היהודי המומר קארל מארכס (1818-1883), ופורסם בגרמנית בפברואר 1848, זמן של אווירה מהפכנית באירופה. “המניפסט” היה בעצם קריאה למהפכה, ולכן היה קל לקריאה. בוודאי שהיו לרעיון הקומוניסטי מגרעות רבות, שלא נחזו בידי אוהדיו שהלכו והתרבו, למשל, הערכת חסר של הזהות הלאומית ואת הצורך באמונה דתית; העובדה שחיכוכים יכולים להיות גם בתוך אותם “מעמדות”; או הנורא מכל, הדיקטטורה שעלולה להיוולד מעריצות הפרולטריון ביום שאחרי “המהפכה הצודקת”, ההגבלות על הרכוש, ודיכוי חירויות הפרט. אך אוהדי הקומוניזם, מסוחררים מן המילים היפות, סברו שהמטרה ארוכת הטווח מצדיקה צייתנות ודיכוי כל ספק עצמי.
ואכן, זה מה קרה במדינות שיישמו את הרעיון הקומוניסטי, ובראשן רוסיה המהפכנית. רשמית, המטרות נותרו חירות למעמדות המדוכאים, צדק, שוויון ועוד מילים נוצצות, שרבים האמינו להן והלכו שולל אחריהן, גם ובעיקר אצל היהודים. אלא שאז הגיע לנין (סבו של לנין מצד אמו, אגב, היה יהודי, ושמו ישראל בלנק (Blank), והוא המיר את דתו לנצרות אורתודוכסית), שטען ש”המטרה היא העיקר, וכל אמצעי המאבק, כולל טרור, יכולים להיחשב כטובים או רעים אם הם תורמים להשגת המטרות”, וכמובן משטר הדמים של סטאלין.
יוסיף ג’וגשווילי סטלין (1878-1953) המשיך לעשות שימוש נרחב במילים המכובסות – צדק, רווחה, שוויון וחירות, שחרור לאומי ועתיד חדש לאנושות, כפי שהופיעו, כמובן, בעיתון הרשמי “פראבדה” (“אמת”) אך מאחורי הקלעים התוצאות היו כבר איומות. סטלין כפה כבר בראשית משטרו קולקטיביזציה חמורה, מליוני איכרים נעקרו מבתיהם (ככל שהאיכרים היו רעבים יותר, כך דמותם בכרזות התעמולה היתה מאושרת יותר), מליוני בני אדם מתו כתוצאה מכך, גוויותיהם (בעיקר באוקראינה) היו שרויות בצידי הדרכים, רעב קשה פרץ, מתנגדיו הפוליטיים חוסלו, ועריצות קשה נכפתה על המדינה כולה, התעלמות מוחלטת מזכויות אדם, ותוך פולחן אישיות סטליניסטי כלל לא “קומוניסטי”. אך זה לא הפריע למליוני חסידים שוטים מחוץ לרוסיה להמשיך ולתמוך ברעיון הקומוניסטי עוד עשרות שנים קדימה (לעיתים עד היום).
סוד קסמו של הקומוניזם היה המילים המטוהרות והרעיונות הנאצלים לכינון חברה “טובה” יותר, אלה, שמציאות אפלה ואיומה מסתתרת מאחוריהם. הקומוניזם, שהציג את עצמו כמשטר הנעלה, הטוב ביותר לאדם, ידע לעשות שימוש רב עוצמה בכלי, אותו נציג עכשיו, וזו “מלחמת המוסר השקרי”; או השימוש לרעה במוסר.
בחודש שעבר עברנו גל התקפה נוסף של טענות, שהתחזו לבינלאומיות, לפיהן אנחנו לא צודקים בהקשר הפלסטיני, מדכאים, תוקפנים ולא מוסריים, טענות ש”התקשורת” שלנו מינפה די בשמחה, ואפילו אירועים שלא קרו, התקשורת הזו הציגה כאילו קרו (למשל הטענה על החזרת שגרירי בריטניה וצרפת, עלילה שלא היתה ולא נבראה, אלא בתקשורת הישראלית, ובתקשורת העולמית, שציטטה את זו הישראלית). פוליטיקאים בלתי מעמיקים מציגים זאת, שוב, כ”דה לגיטימציה”, וממנפים בעצמם את התופעה המלחמתית הזו, וכך חלק מכם נכנס ללחץ כתוצאה מן ההתקפות האלה, לדאגה ויש שאפילו לחרדה. במקרים מסוימים יש ישראלים שכבר מהססים, אולי הצד השני צודק, זו הרי עוצמתה של “מלחמת המוסר השקרי”.
אלא שזו טעות גדולה.
הצד הערבי הרים ידיים בכל נוגע לתקיפה צבאית נגד ישראל, ולכן פנה לסוג חדש של מלחמה, באמצעות מילים, אותה נאפיין עכשיו. במלחמה הצבאית פיתחנו את הכלים ההתקפיים ואת ההגנתיים, למשל, ולאחרונה “כיפת ברזל”, אך לא אפיינו עד היום את המלחמה המוסרית, ואת זה מעוניין להתחיל ולעשות מאמר זה. הוא אמור להיות “כיפת הברזל” שלנו, בסוג המלחמה החדש. כן, הנפש לא פחות חשובה מן החומר, ההיפך.
מעכשיו עלינו לזכור שהטיעונים האלה נגדנו, ובוודאי השימוש התקשורתי בהם, הם כלים אסטרטגיים בפני עצמם, שאין להם בהכרח קשר עם המציאות, אלא הם עומדים בזכות עצמם, כחלק מכוונה שנחוש אשמים או כדי שניראה רע בעיני עצמנו ובעיני אחרים; אילו כלי נשק של ממש, המכוונים כנגדנו.
בסוג מלחמה זה הטענות הללו אמורות להחליש את ישראל, ולהציגה כבלתי מוסרית, ובה בשעה להציג את הצד השני כקורבן מסכן, הנופל בידי “הרעים”. על פי מלחמה זו הפלסטינים הם, כמובן, “הטובים”. חיל החלוץ במלחמה המוסרית הם רוב אמצעי התקשורת בישראל ובעולם, וכן פוליטיקאים ישראליים המקורבים להם. מובן שהשימוש הוא במכבסת מלים יפות כמו: “שלום”, “צדק”, “שוויון”, ועוד, בדיוק אותן מילים שבהן השתמש הקומוניזם, גם בתקופות האפלות ביותר שלו. כך גם מציגים זאת הפלסטינים, כשחרור עצמי של עם מקופח, מציפורני הכיבוש האימפריאליסטי הישראלי המזוויע, ולא כרצון לשפר את מצבם הדמוגרפי, ומשם להמשיך את המלחמה נגד היהודים וישראל. הם מוצגים כצודקים ומוסריים, בעוד ישראל היא כל מה שלהיפך.
כך יוצרים מציאות מדומה, שהיא זו שאמורה להחליש את ישראל, ולא ההתפתחויות הצבאיות בשטח.
ובכן, אין כאן שיקוף אמיתי של מוסריות, אלא צעד מתוחכם של אסטרטגיה, שכן, זאת לדעת, לכל אורך ההיסטוריה, מוסריות מחפה בדרך כלל על תאווה ליותר שטח, יותר כוח ויותר עושר. היזהרו, למשל, מאלה שמציגים את עצמם בכל מקום כ”צנועים”: לעיתים זאת דווקא צניעות כוחנית ויהירה.
אין מדובר כאן ב”הסברה”, כפי שרוטנים אצלנו תמיד, אלא בסוג חדש של מלחמה, ורק כאשר התודעה הזו תחלחל למוחנו, נוכל לענות על המלחמה הזו כראוי. מדוע זה לא קרה עד מהיום? משום שישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית, שסבורה שהעניינים יסתדרו לבסוף מעצמם; ובכן, הם לא. לא הבנו שזאת מלחמה שעלולה להיות מסוכנת יותר מן המלחמה הצבאית; שהפתח של אבו מאזן, שמנהל את המלחמה המוסרית, מסוכן מחמאס, שמנהל את המלחמה הקונוונציונלית בשטח.
הסברה היא התגוננות. אנחנו נתקוף.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך?
כיצד נוכל להתמודד ומעתה גם להצליח בסוג המלחמה הזה? יש להפנים את סוג הלחימה הזה, ולהלום בחזרה. לא להיות פסיביים, כפי שהיינו עד היום.
1. לחשוף את האויב כפי שהוא: צבוע. הפלסטינים הם גם הרשות וגם חמאס וארגוני טרור נוספים. זהו חמאס שאינו מסתיר את כוונתו לחסל את ישראל, וזוהי הרשות שניסתה לגנוב בכוחניות “מדינה”, בלי להתייחס כלל לישראל, או לאינטרסים שלה. לא שלום רוצה הרשות הזו אלה עימות, למרות שהיא מדברת כמובן על “שלום”, “חירות” ו”צדק”. ואפילו אבו מאזן עצמו מעוניין למלא את “המדינה” שלו במיליוני ערבים ופלסטינים, וכך להחריב את הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל, שכן בשלב הבא אותם מליונים ישאפו “לחזור” גם לפנים ישראל. חמאס והרשות מחלקים ביניהם תפקידים, שכולם מיועדים לנגח את ישראל.
יש לנו כל כך הרבה כלים לחשוף את צביעות הצד השני, שזו לא אמורה להיות מטלה קשה, ואין כמו חשיפת צביעות, זה תמיד עובד. אנשים שונאים צביעות.
2. לפתוח בקמפיין מוסרי משל עצמנו: גם לנו יש צדק, ועוד כזה בן לפחות 3000 שנים. אנו אומה קטנה מוקפת איומים (אין אף גורם מזרח תיכוני שאינו מאיים עלינו בימים אלה, תבדקו), ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישחט שוב. אנו המדינה הפרו-מערבית היחידה שנותרה במזרח התיכון, היחידה היציבה והדמוקרטית, והיחידה שהמערב יכול לסמוך עליה. “האביב הערבי” הנורא הוא התמיכה המורלית האדירה ביותר שאנו יכולים לקבל כאן: בברוטליות בה הערבים סביבנו שוחטים אלה את אלה, בקריסת המערכות ובשינוי רמת הסיכונים שישראל יכולה להרשות לעצמה. את מה שניתן היה לשקול לפני כמה שנים אין להעלות עוד על הדעת, ויעידו המראות בסוריה, מצרים, צפון אפריקה, לוב ותימן.
כיצד היתה מרגישה כל מדינה אירופית או צפון-אמריקנית, אם היה לה פתאום גבול משותף עם אפגניסטן? ובכן, ככה זה אצלנו, כמעט בכל הגבולות.
המפלגה הקומוניסטית לדורותיה משכה רבים שהתנגדו לדת הרגילה, ואלה, מבלי ששמו לב (בעיקר במדינות שבהן הקומוניזם לא היה בשלטון) – הצטרפו בעצם אל דת חדשה, עם פולחנים, טקסים, אדיקות, דרגות ומעמדות. הדת הזו הרבתה להשתמש לצורכי פיתוי, כמו דתות אחרות, באמנויות היפות: כרזות, פסלים, הנצחה, וכמובן – במוזיקה רועמת ובוטחת בעצמה. ברוב המקרים, דווקא עודף ביטחון עצמי מסתיר חששות.
3. אין לגמגם, אין להסס, אין “להסביר”, ואין להשתמש בטיעונים מתנצלים, שכן מי שמשתמש באפולוגטיקה ובמלמולי התנצלות – נתפס כאשם או כלא בטוח בעצמו, ולנו יש את כל הסיבות להיות בטוחים בעצמנו. ישראל דיברה תמיד על “פשרה”, על “שכל”, “הגיון”, על “משא ומתן” ועל “ויתורים כואבים”, כשהמילה “זכות” אינה קיימת בלקסיקון העצמי שלה, בלי להבין שבכך היא מאשרת שהיא הצד המקפח, שרק רוצה לחתום על הקיפוח במהירות. הטיעון הפרגמטי פעל דווקא נגדנו, בעוד שחשבנו שהוא עובד למעננו. כך נקלענו לנחיתות בקרב המוסרי, שהוא לא פחות חשוב מן הקרב הצבאי.
אנחנו צודקים. הצדק עומד לימיננו. תמיד השתמשו במילה “צדק”.
מוזר, אך מדינת ישראל התביישה ועדיין מתביישת-לכאורה בשורשים היהודיים שלה, ובזיקה ההיסטורית לארץ ישראל ולירושלים. הדבר נובע מאופייה החילוני של ישראל ומהגדרתה העצמית של האליטה הישראלית הישנה, שעדיין שולטת, אך זוהי הזכות, והדגשת הזכות ארוכת השנים היא קלף מנצח בעולם, לא קלף מפסיד, שיש להתבייש בו. למרבית העולם אין מושג על הזכות הזו שלנו. יוטיוב עומד לרשותכם, פשוט, מיידי, מגיע למליונים וזול.
4. האו”ם יכול להיות שדה מערכה גם שלנו: אין סיבה לא להתיש את הצדדים האחרים כל הזמן: תלונות, הצעות דיון, מכתבים, מאמרים, והחלטות. גם אנחנו יכולים להיות צודקים והתקפיים. האו”ם זו פלטפורמה, וחייבים להופיע בה כל הזמן. זכויות אדם? יש גם בסוריה, בלבנון, אצל מחבלי הרשות, במצרים ובאיראן. זה חשוב משום שאז ניתן “לסחור” בזמנים של לחץ: אתה תוריד הצעה מסוימת ואז גם אני. ישראל חייבת להיות תקיפה וחרוצה באו”ם או בכל פורום בינלאומי, ולא רק בעניין שלה, כפי שהיה עד היום. לתקוף, לתקוף ולתקוף.
להצטרפות למועדון ג’יפלאנט פריים
5. להסביר כמו מנטרה, שעצם השמעת הטענות האלה (נגדנו) היא בסך הכל “מלחמת מוסר שקרי”, שזהו שימוש לרעה במוסר, שבה מכבסים מילים ומסתירים מציאות. ברגע שאנו מגדירים זאת כמהלך מאורגן ובעל שם, זה מקבל שם והבנה בינלאומית.
להתנגד קל יותר כיום, משום שרגשי האשמה של המערב בשל “האימפריאליזם” קורסים, לנוכח החורבן שהמיטו מדינות בעולם השלישי על תושביהן, וגלי ההגירה המטורפת.
הרשתות החברתיות עוזרות לנו מאוד, משום שביכולתנו לדלג מעל לתקשורת הממוסדת, הישראלית והעולמית, שבחלקה היא שקרית, ולהגיע אל מליונים רבים, בעיקר אל הדור הצעיר, שאינו שטוף עדיין בתעמולה כקודמיו. פרסום באינטרנט יוצר הוויה שהתקשורת הממוסדת אינה יכולה להתעלם ממנה עוד.
במלחמה הזו כל אחד מכם, הקוראים, הוא לוחם, וביכולתו לחולל הרבה, אם יעביר את המסר הזה למקורביו בארץ ובעולם, באמצעות פייסבוק, יוטיוב וטוויטר.
זו מטרת השיתופים שלנו באתר, וזה עובד.
לא יהיה קל לשנות את המציאות, לאחר שלא הבנו שזאת מלחמה לכאורה בשם המוסר כל כך הרבה שנים, אך כבר יש הצלחות, למשל בעמידת העולם התקיפה לימין ישראל במבצעי עזה, וחזרת הפלסטינים הצפויה לתהום הנשייה, לאחר המהלך הסמלי שלהם בחודש שעבר באו”ם.
אין להתייאש ואין לוותר, ההיפך: גם הקומוניזם נראה פעם כאדיר וכבלתי מנוצח, עד שנפל חלל לתהום השקרים של עצמו.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”,
או – כ א ן.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.
