מאת ד”ר גיא בכור
יחד עם עידן התבונה, צמחה במאה ה- 18 תפיסת האופטימיזם, לפיה אנחנו חיים בטוב שבעולמות אשר נוצרו אי פעם בידי האל. התיאוריה טענה שחייבת להיות סיבה מספקת לכל דבר בעולם, והסיבה הזו, גם אם היא נסתרת, מוליכה לבסוף אל הטוב. למשל, האדם הראשון חטא מרצונו החופשי בגן העדן על ידי אכילת התפוח, אך אלוהים ידע שאדם יחטא, כך שכל הציביליזציה האנושית נבנתה על בסיס החטא הזה. הרוע הוא, לכן, הכרחי, כדי לחלץ את הטוב מבני האדם.
האופטימיזם מזוהה עם המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ (Leibniz, 1646-1716), שטבע את הביטוי “הטוב שבעולמות האפשריים” (בספרו “תאודיציה, על טוב ליבו של אלוהים, חירות האדם ומקור הרוע”, 1710), שם ניסה ליישב את הרוע עם קיום אלוהים. האתאיסטים טענו שעצם קיום הרוע מהווה הוכחה שאין אלוהים, בעוד לייבניץ הסביר שהרוע הוא חלק מן הסדר האנושי, על פי התכנון האלוהי.
בשעה שיש בין “מנהיגינו” אופטימיסטים מוחלטים המסתובבים בקרבנו עם מבט של “סוף הסכסוך” בעיניהם, אחרים הם פסימיסטים מוחלטים, וכך נע גם מצב הרוח הישראלי העוקב בתדהמה אחר מחול המוות המשתולל סביבנו.
לפתע, לאחר שלוש שנים של אי-התערבות מבורכת, אנו שומעים ש”בכירים” מבקשים להפסיק את אי-ההתערבות שלנו בסוריה, ובעצם לתמוך באסד. מדוע? משום שמדינת הסלפים בסוריה הולכת ומתרחבת, ולבסוף תאיים על ישראל. בעיקרם, אלה חובבי הנסיגה מרמת הגולן, שמצאו את עצמם מיותרים בלי גיבורם אסד, ולכן הם גם מבקשים להחזיר אהבות ישנות. הם לתפיסתם אופטימיים. אך האם זה האינטרס הישראלי? הבא נבחן זאת ברוח האופטימיות והפסימיות.
1 “האביב הערבי” הוא הרווח האסטרטגי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז תקומתה. המזרח התיכון כולו מתנדב להחריב את עצמו, כדי להוכיח עד כמה הסכסוך “הערבי ישראלי” וגם “הפלסטיני-ישראלי” הוא שולי, ולחלוטין לא רלבנטי למציאות. “אפקט פרח הצבעוני” הוא המורה הגדול להכרת המזרח התיכון האמיתי, מה שמחייב את חובבי הסכסוך “שלנו” להתרסק מול המציאות. אז למה אנחנו במו ידנו נחזור ונערב את עצמנו בתופת המשתוללת סביב? כל יום שעובר ישראל מצטיירת כאי של יציבות, דמוקרטיה וביטחון, בלי שנעשה דבר. יותר מכך, האחרים ממשיכים להתרסק, וזו רק שאלה של זמן עד שההתרסקות תגיע לכולם סביבנו, מה שגם אומר שאין סיבה להתערב לטובת מישהו, משום שהתרסקותו היא שאלה של זמן. אז האופטימיות שלנו בנויה על הפסימיות של אויבינו, כשם שפעם האופטימיות של אויבינו היתה בנויה על הפסימיות שלנו? מה עדיף? בכל מקרה זו הנאה הבנויה על אי-הנאה.
העידן של ההרגשה הטובה: ביום שאחרי ההפצצה הישראלית בדמשק
2 הסוסים כבר ברחו מן האורווה, ומדינה סלפית ענקית, מבגדאד ועד ביירות, מחלב ועד צפון ירדן כבר קמה, בין אם ישראל הקטנה תרצה בכך, או לא. המדינה הזו עסוקה עם אויביה השיעים, זהו סכסוך שיימשך מאות שנים, ואנחנו לא הכי מרכזיים בו. למה להפוך אותנו לקשורים ורלבנטיים? היעדים של הסלפים האלה קשורים כל כולם בגורלה של האומה האסלאמית, הם חותרים לח’ליפות סונית, והיעדים שלהם אדירים, אך ברובם פנימיים.
וישראל הקטנה, האם היא תעשה סדר בסוריה? כמו שהתיימרנו לעשות סדר בלבנון, והתרסקנו? האם הלקח לא נלמד? ולבנון היא זעירה לעומת סוריה.
לעומת תפיסת האופטימיזם נולדה עם השנים גם תפיסת הפסימיזם. האופטימיסטים מעניקים משקל גדול ליעדים ארוכי טווח, הריאליסטים מצפים למעט מאוד, והפסימיסטים טוענים שכל דבר יסתיים באכזבה ובקמילה. הנביא הגדול של הפסימיסטים היה ארתור שופנהאואר (Schopenhauer, 1788-1860). הוא טען שהקוסמוס הינו נטול אלוהים, וכולו מאבק אינסופי שלעולם לא יבוא על סיפוקו, ואשר אינו מוביל לדבר.
כיוון שכך, אין גם למה לחתור ולשאוף, אין טעם להביא ילדים לעולם כזה, ובעצם יש להחיש את המוות ואת הסוף (זו הסיבה שבמאמרים הדמוגרפיים כתבתי לכם שעשיית הרבה ילדים, כמו בישראל, מעידה על אופטימיות, בעוד שהבאת מעט ילדים, כמו במערב, מעידה על פסימיות). שופנהאואר, עם תפיסתו, לפיה בעולנו יש יותר כאב מהנאה, השפיע עמוקות על ואגנר, ניטשה וויטגנשטיין.
3 למה בכלל לתמוך בצד כלשהו? זה היה הטיעון שלנו כבר לפני שלוש שנים, כאשר כולם דיברו על אסד כמי שנופל “תוך שבועות”. אחר כך הכל עברו לטעון שהמורדים נחלשים, אחר אסד שוב התחזק, ועכשיו הדעות חלוקות. אבל למה זה צריך להיות עניין שלנו? ימשיכו ויילחמו, זה עניין שלהם, לא שלנו. הבינו, אי-המעורבות שלנו היא נכס אסטרטגי מזהיר. אתם עולים כל הזמן, כי האחרים נופלים, במילים אחרות, מישהו מוצא עצמו אופטימי רק כיוון שכל האחרים סביבו פסימיים.
ומה הבנו כבר ב- 2007, על גורלו הצפוי של בשאר האומלל, ו”ריח הפחד באוויר?”
4 לתמוך דווקא באסד? אז בואו נתחיל עם עצירת קליטת הפצועים הסורים בישראל, כשלושה ביום, וזה אומר מאות. מאות זה אלפים, אלפים זה עשרות אלפים, זיכרו, ככה זה התחיל עם האפריקאים. בית חולים זיו הופך כבר לבית חולים סורי, אז האם יהיה לו מקום גם לקבל ישראלים? יואילו הסורים וישלחו את הפצועים שלהם לירדן, עוד כמה קילומטרים מישראל, שם יקלטו ויטפלו בהם. מבחינתנו זו מדינת אוייב, להזכיר.
זהו אסד, שהביא כבר למותם של 140,000 סורים, שמסוקים שלו משליכים יום יום חביות עם חצי טון חומר נפץ על ערי המדינה, נשים, גברים וילדים, ללא רחם. מי רוצה להתקרב לדבר כזה, ולמה להיות מזוהה איתו בתודעת העולם? זו המורשת שנרצה להיות משוייכים אליה?
אסד התעסק איתנו פעם באופן אובססיבי, אך נתן שקט בגבול הסורי. היום טכנית הוא כבר לא יכול לתת שקט בגבול, הגבול כבר לא שלו. אך לחזור ולהתעסק איתנו באופן אובססיבי, הוא ישמח.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
5 לכל בחירה בין שני הצדדים יש השלכות עצומות, הרבה יותר משניתן לחשוב, והרבה יותר מאשר בהקשר הסורי. זו בחירה בין השיעים לסונים, וברגע שבחרתם בצד אחד, השני יהיה נקמני מאוד, ויזכור זאת לדורות. זה אומר השלכות בלבנון, בירדן, אצל הפלסטינים, בעזה, במצרים, ועוד ועוד. מי צריך את זה? זו מלחמת נצח בין הסונים לשיעים, שבה מי שמתערב ? ייטרף. למזלנו אנחנו חופשיים מן החובה לבחור צד: אנחנו לא סונים ולא שיעים.
אז אופטימיות או פסימיות? השאלה הזו העסיקה מאוד את תקופתם של לייבניץ ושופנהאואר. בסוף המאמר נראה פיתרון נוסף, אך לצייר הדגול Nicolas Pousssin היתה תשובה משלו: זו מחזוריות. פעם אנחנו פסימיים ופעם אופטימיים, בדיוק כפי שמפרש המלחין בן התקופה, אנטוניו ויוואלדי, את “לה פולייה“ (“השיגעון”) , היצירה הקדומה והמטריפה, שגדולי המלחינים פירשו אותה, ואשר כבר נתקלנו בה.
בציור, שנראה להלן, ארבע דמויות סמליות: העוני, העושר, העבודה הקשה והנאת-הפנאי. הן מסתובבות במעגל מחזורי, שאין לו סוף. אותה פרשנות גם אצל ויוואלדי, ביצירתו שאנו שומעים כאן: פעם לה פולייה עגומה, פעם שמחה, פעם נמרצת ופעם לאה. זו הפרשנות המחזורית, שביחד היא יוצרת שלימות, על הטוב והרע.
6 תמיכה במשטרו של אסד, זו בעצם תמיכה באיראן פטרוניתו, ובכך אנו עצמנו מחלישים את הלחץ על טהראן. בעולם יגידו שאם ישראל נחלצת לעזרת אסד, אזי זו ההוכחה שאיראן לגיטימית ורצויה. שההיגיון שלה לתמוך באסד הרצחני הוא נכון, ולכן היא עצמה כוח חיובי ורצוי.
הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך
7 מי שרוצה את אסד מחפש את עלומיו, בתנועות “השלום” עם סוריה, בחזיונות העברת הגולן לידיים ערביות, תוך שחזור האופציה הסורית לשלום. האופציה הזו מעולם לא התקיימה, ולכן גם השחזור נועד לכישלון, בוודאי עכשיו, כאשר “סוריה” כישות אחת לא קיימת עוד למעשה. אלה אותם אנשים, פתייני המילים הנבובות, שמנסים לשחזר את חזיונות עלומיהם עם “הפלסטינים” ועכשיו עם “הסורים”, אך אלה מסעות מסוכנים אל תוך הריק המוחלט. זהו קודם כל מסע לנבכי התסביכים של אנשים בישראל.
8 במו אזניי שמעתי ברדיו כמה “מומחים”, “אנשי אקדמיה” ו”דיפלומטים” מן העבר שטוענים בלהט שאם היה שלום בין ישראל לבין סוריה, כל מה שקורה עכשיו בסוריה היה נמנע. זו לא רק טענה הזויה לגמרי, שמעידה על אי הבנה תהומית של המציאות המזרח תיכונית, אלא גם מרושעת, שכן, לפיה אנחנו אשמים בכל מה שקורה שם. אפילו בעולם הערבי איש אינו מעלה טענה מופרכת כזו, רק אצלנו, כמובן. ולחשוב שהאנשים האלה שלטו פעם על ארגוני הביון שלנו, על הדיפלומטיה, שניהלו משא ומתן בשמנו; מצמרר.
הפסימיות שלהם נטועה באופטימיות שפיזרו פעם, ובשני המקרים מדובר בהזיה.
תמונה: אימג’בנק, Getty Images. “מחול למוזיקת הזמן”, Nicolas Poussin, Wallace Collection, London
9 עוד הישג אסטרטגי של “אפקט פרח הצבעוני”: אנחנו כבר לא סיפור בעיני התקשורת העולמית, כולל זו הערבית. מי שעוקב אחר “התקשורת” בישראל סבור שאנחנו עדיין במרכז העולם, אך האמת שונה לגמרי: ישראל כבר שלוש שנים איבדה את העניין התקשורתי בה. אנחנו כמעט ולא קיימים עוד במדיה העולמית, בשל העיסוק העצום במה שקורה סביבנו. זה אומר שעשרות עיתונאים זרים כבר עזבו את ישראל, ועוד יעזבו, כך שגם אין מי שידווח מכאן. זה היה מעגל שוטים: כיוון שהיו כאן כל כך הרבה עיתונאים זרים, הם היו מחוייבים להתעסק איתנו, כדי להצדיק את קיומם. ברגע שעזבו רובם, קרס העניין התודעתי. אז למה אנחנו צריכים לתת להם עילות להתעסק איתנו מחדש? צפו בחדשות ברשתות בינלאומיות, ותבינו: אנחנו כבר לא סיפור. איזה תענוג.
10 אז מה כן? האופטימיזם לא הגיוני והפסימיזם פשוט אינו נכון. האם נלך על אופטימיות קוסמית, תוך הערכות מגוחכות, כפי שמנהיגים מסויימים שלנו מפריחים לכל עבר, או אולי על מרה שחורה שהנה הכל קורס, כפי שמנהיגים אחרים שלנו מפריחים. התשובה ניתנה בידי וולטיר (Voltaire, 1694-1778), שכתב את ספרו הנצחי “קנדיד, או האופטימיות” בשנת 1759, תוך לגלוג מקאברי על האופטימיזם של לייבניץ. הספר מספר על צעיר בשם קנדיד שהמדריך הרוחני שלו, ד”ר פנגלוס, מאמין בלב שלם באופטימיזם של לייבניץ. אלא שקנדיד מגלה דווקא מציאות מרה ואיומה בעולם, המלא בטרגדיות, אכזבות ואסונות. הוא נקלע למלחמת שבע השנים, ולרעידת אדמה בפורטוגל. הוא נופל בשבי, מוכה ומושלך, ועדיין ד”ר פנגלוס אומר לו שהכל לטובה, “בטוב שבעולמות האפשריים”, כשמסביב הכל דווקא חורבן, וצער. ובכן, קנדיד פסימי מאוד.
אז אופטימיזם או פסימיזם? קנדיד או פנגלוס? להתערב בסוריה או לא?
רק בסוף תלאותיו מגלה קנדיד את סוד האושר: “לעבד את הגינה שלך”. הוא ופנגלוס רוכשים חווה קטנה, ומתחילים לדאוג סוף-סוף לעצמם. בכל פעם שפנגלוס מתחיל עם פילוסופיות, קוטע אותו קנדיד, כפי שגם מסתיים הסיפור: “יפים דבריך, אבל עלינו לטפח את גננו”. התעסקו עם עצמכם, טפחו את הגינה שלנו, את החיים הפנימיים שלנו, והפסיקו את העיסוק האובססיבי-פילוסופי עם השכנים. הם עסוקים.
“טוב, נעבוד בלי התפלספות”, מתרצה בסרקזם אפילו מרטן, ידידו הפסימי של קנדיד. “זוהי הדרך היחידה לשאת את החיים”.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כאן.
