סוד האושר הלאומי שלנו: אז להתערב או לא להתערב בסופה שסביבנו?

מאת ד”ר גיא בכור

יחד עם עידן התבונה, צמחה במאה ה- 18 תפיסת האופטימיזם, לפיה אנחנו חיים בטוב שבעולמות אשר נוצרו אי פעם בידי האל. התיאוריה טענה שחייבת להיות סיבה מספקת לכל דבר בעולם, והסיבה הזו, גם אם היא נסתרת, מוליכה לבסוף אל הטוב. למשל, האדם הראשון חטא מרצונו החופשי בגן העדן על ידי אכילת התפוח, אך אלוהים ידע שאדם יחטא, כך שכל הציביליזציה האנושית נבנתה על בסיס החטא הזה. הרוע הוא, לכן, הכרחי, כדי לחלץ את הטוב מבני האדם.

האופטימיזם מזוהה עם המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ (Leibniz, 1646-1716), שטבע את הביטוי “הטוב שבעולמות האפשריים” (בספרו “תאודיציה, על טוב ליבו של אלוהים, חירות האדם ומקור הרוע”, 1710), שם ניסה ליישב את הרוע עם קיום אלוהים. האתאיסטים טענו שעצם קיום הרוע מהווה הוכחה שאין אלוהים, בעוד לייבניץ הסביר שהרוע הוא חלק מן הסדר האנושי, על פי התכנון האלוהי.

בשעה שיש בין “מנהיגינו” אופטימיסטים מוחלטים המסתובבים בקרבנו עם מבט של “סוף הסכסוך” בעיניהם, אחרים הם פסימיסטים מוחלטים, וכך נע גם מצב הרוח הישראלי העוקב בתדהמה אחר מחול המוות המשתולל סביבנו.

לפתע, לאחר שלוש שנים של אי-התערבות מבורכת, אנו שומעים ש”בכירים” מבקשים להפסיק את אי-ההתערבות שלנו בסוריה, ובעצם לתמוך באסד. מדוע? משום שמדינת הסלפים בסוריה הולכת ומתרחבת, ולבסוף תאיים על ישראל. בעיקרם, אלה חובבי הנסיגה מרמת הגולן, שמצאו את עצמם מיותרים בלי גיבורם אסד, ולכן הם גם מבקשים להחזיר אהבות ישנות. הם לתפיסתם אופטימיים. אך האם זה האינטרס הישראלי? הבא נבחן זאת ברוח האופטימיות והפסימיות.

1 “האביב הערבי” הוא הרווח האסטרטגי הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז תקומתה. המזרח התיכון כולו מתנדב להחריב את עצמו, כדי להוכיח עד כמה הסכסוך “הערבי ישראלי” וגם “הפלסטיני-ישראלי” הוא שולי, ולחלוטין לא רלבנטי למציאות. “אפקט פרח הצבעוני” הוא המורה הגדול להכרת המזרח התיכון האמיתי, מה שמחייב את חובבי הסכסוך “שלנו” להתרסק מול המציאות. אז למה אנחנו במו ידנו נחזור ונערב את עצמנו בתופת המשתוללת סביב? כל יום שעובר ישראל מצטיירת כאי של יציבות, דמוקרטיה וביטחון, בלי שנעשה דבר. יותר מכך, האחרים ממשיכים להתרסק, וזו רק שאלה של זמן עד שההתרסקות תגיע לכולם סביבנו, מה שגם אומר שאין סיבה להתערב לטובת מישהו, משום שהתרסקותו היא שאלה של זמן. אז האופטימיות שלנו בנויה על הפסימיות של אויבינו, כשם שפעם האופטימיות של אויבינו היתה בנויה על הפסימיות שלנו? מה עדיף? בכל מקרה זו הנאה הבנויה על אי-הנאה.

העידן של ההרגשה הטובה: ביום שאחרי ההפצצה הישראלית בדמשק
 

2 הסוסים כבר ברחו מן האורווה, ומדינה סלפית ענקית, מבגדאד ועד ביירות, מחלב ועד צפון ירדן כבר קמה, בין אם ישראל הקטנה תרצה בכך, או לא. המדינה הזו עסוקה עם אויביה השיעים, זהו סכסוך שיימשך מאות שנים, ואנחנו לא הכי מרכזיים בו. למה להפוך אותנו לקשורים ורלבנטיים? היעדים של הסלפים האלה קשורים כל כולם בגורלה של האומה האסלאמית, הם חותרים לח’ליפות סונית, והיעדים שלהם אדירים, אך ברובם פנימיים.

וישראל הקטנה, האם היא תעשה סדר בסוריה? כמו שהתיימרנו לעשות סדר בלבנון, והתרסקנו? האם הלקח לא נלמד? ולבנון היא זעירה לעומת סוריה.

לעומת תפיסת האופטימיזם נולדה עם השנים גם תפיסת הפסימיזם. האופטימיסטים מעניקים משקל גדול ליעדים ארוכי טווח, הריאליסטים מצפים למעט מאוד, והפסימיסטים טוענים שכל דבר יסתיים באכזבה ובקמילה. הנביא הגדול של הפסימיסטים היה ארתור שופנהאואר (Schopenhauer, 1788-1860). הוא טען שהקוסמוס הינו נטול אלוהים, וכולו מאבק אינסופי שלעולם לא יבוא על סיפוקו, ואשר אינו מוביל לדבר.

כיוון שכך, אין גם למה לחתור ולשאוף, אין טעם להביא ילדים לעולם כזה, ובעצם יש להחיש את המוות ואת הסוף (זו הסיבה שבמאמרים הדמוגרפיים כתבתי לכם שעשיית הרבה ילדים, כמו בישראל, מעידה על אופטימיות, בעוד שהבאת מעט ילדים, כמו במערב, מעידה על פסימיות). שופנהאואר, עם תפיסתו, לפיה בעולנו יש יותר כאב מהנאה, השפיע עמוקות על ואגנר, ניטשה וויטגנשטיין.

3 למה בכלל לתמוך בצד כלשהו? זה היה הטיעון שלנו כבר לפני שלוש שנים, כאשר כולם דיברו על אסד כמי שנופל “תוך שבועות”. אחר כך הכל עברו לטעון שהמורדים נחלשים, אחר אסד שוב התחזק, ועכשיו הדעות חלוקות. אבל למה זה צריך להיות עניין שלנו? ימשיכו ויילחמו, זה עניין שלהם, לא שלנו. הבינו, אי-המעורבות שלנו היא נכס אסטרטגי מזהיר. אתם עולים כל הזמן, כי האחרים נופלים, במילים אחרות, מישהו מוצא עצמו אופטימי רק כיוון שכל האחרים סביבו פסימיים.

ומה הבנו כבר ב- 2007, על גורלו הצפוי של בשאר האומלל, ו”ריח הפחד באוויר?”
 

4 לתמוך דווקא באסד? אז בואו נתחיל עם עצירת קליטת הפצועים הסורים בישראל, כשלושה ביום, וזה אומר מאות. מאות זה אלפים, אלפים זה עשרות אלפים, זיכרו, ככה זה התחיל עם האפריקאים. בית חולים זיו הופך כבר לבית חולים סורי, אז האם יהיה לו מקום גם לקבל ישראלים? יואילו הסורים וישלחו את הפצועים שלהם לירדן, עוד כמה קילומטרים מישראל, שם יקלטו ויטפלו בהם. מבחינתנו זו מדינת אוייב, להזכיר.

זהו אסד, שהביא כבר למותם של 140,000 סורים, שמסוקים שלו משליכים יום יום חביות עם חצי טון חומר נפץ על ערי המדינה, נשים, גברים וילדים, ללא רחם. מי רוצה להתקרב לדבר כזה, ולמה להיות מזוהה איתו בתודעת העולם? זו המורשת שנרצה להיות משוייכים אליה?

אסד התעסק איתנו פעם באופן אובססיבי, אך נתן שקט בגבול הסורי. היום טכנית הוא כבר לא יכול לתת שקט בגבול, הגבול כבר לא שלו. אך לחזור ולהתעסק איתנו באופן אובססיבי, הוא ישמח.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
 

5 לכל בחירה בין שני הצדדים יש השלכות עצומות, הרבה יותר משניתן לחשוב, והרבה יותר מאשר בהקשר הסורי. זו בחירה בין השיעים לסונים, וברגע שבחרתם בצד אחד, השני יהיה נקמני מאוד, ויזכור זאת לדורות. זה אומר השלכות בלבנון, בירדן, אצל הפלסטינים, בעזה, במצרים, ועוד ועוד. מי צריך את זה? זו מלחמת נצח בין הסונים לשיעים, שבה מי שמתערב ? ייטרף. למזלנו אנחנו חופשיים מן החובה לבחור צד: אנחנו לא סונים ולא שיעים.