מאת ד”ר גיא בכור
לא יאומן, אך גם אחרי שלוש שנות מלחמת אזרחים בסוריה עם 145,000 הרוגים, עדיין מאמין הממסד הישראלי שסוריה זה אסד. ולכן הענישה ישראל אתמול בסיסים של הצבא הסורי, על פיגוע הגדר השבוע. אלא שהמציאות היא כבר אחרת, אסד שולט בערך על חמישית המדינה, ורוב הגבול שלנו כבר אינו בשליטתו, אלא בשליטת המורדים לסוגיהם השונים, רובם ג’יהאדיסטים סונים. הרי ישראל מגישה עזרה רפואית למורדים האלה, והיא מכירה היטב את המציאות.
כלי התקשורת אצלנו מכריזים כי את הפיגוע ביצע “חיזבאללה”, כנקם על הפצצות ישראליות-לכאורה כנגדו. אך חיזבאללה עסוק מעל לראשו בלוחמה בעומק סוריה, וכך גם המשטר הסורי, או מה שנותר ממנו. גבול ישראל אינו האיזור של חיזבאללה, אלא איזור סוני של מורדים סלפים, שהיו שמחים לתפוס לוחמי חיזבאללה שיעים בקרבם.
רמז מי מבצע את הפיגועים על הגדר שלנו ניתן בשבוע שעבר, כאשר על פיגוע דומה במשולש הגבולות בהר דב דווקא הארגון הסלפי הסוני הגדול ביותר לקח אחריות, “המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט”, למרות שגם אז טענה ישראל שמדובר בחיזבאללה. ואכן, השטח “הסורי” ברמת הגולן מלא כבר בכוחות מחבלים סלפים סונים, כשבסוריה כולה הם מונים עשרות אלפים, והם ממשיכים להתרבות. כיוון שגבולות סוריה פרוצים עם עיראק, לבנון, טורקיה וחלק מגבול ירדן, אלפי סונים מצטרפים יום יום אל הקרבות, והם מגיעים מכל קצות העולם. רובם ממדינות ערב, אחרים מן המערב. עד היום הכוחות האלה היו עסוקים במלחמתם עם צבא המשטר, אך לאט לאט הם משתלטים על עוד שטחים, ומתפנים גם לעבר ישראל. זוהי כבר מדינה סונית ג’יהאדיסטית מבגדאד ועד לגדר שלנו בגולן.
אם כן, יתכן וישראל מפנה את האצבע המאשימה כלפי הצד הלא נכון? הרי הארגון הסוני הסלפי, המקורב לאלקאעדה, הוא האוייב הגדול ביותר של חיזבאללה, והוא המטמין לו מכוניות תופת בשטחים שלו בביירות. אז מדוע אנו מאשימים את השיעים? משום שכלפי חיזבאללה או צבא אסד יש עדיין יכולת הרתעה, אך כלפי הסלפים ההרתעה היא אפסית, וזהו המצב בסיני, בים האדום, וברצועת עזה, שם אנו לוחצים על חמאס, כדי שיבלום את הג’יהאדיסטים. יתכן ויש עדיין במימסד הישראלי המפנטזים על אסד “הפרטנר” לשלום. זה גם אומר שאין פתרון עם “הפלסטינים”, שגם אצלם הג’יהאדיסטים ישתלטו מהר מאוד על השטח, אם צה”ל יעזוב. במילים אחרות, הזיהוי הוא גם משאלות לב, או אולי משחקי נדמה לי.
אלא שזיהוי לא נכון של האויב יכול לגרום נזקים. למשל, אם הג’יהאדיסטים הסונים יבינו שעל פעולות שלהם ישראל מגיבה צבאית נגד אסד, הם רק יחריפו אותן, כדי לפגוע באסד. וכך ישראל תמצא את עצמה מובלת ונשאבת פנימה למלחמה שאינה שלה.
זהו תהליך הדרגתי. איש אינו עומד ומכריז: “אנו מתערבים בסוריה”, אך זו התוצאה. בכך אנו גם מפסידים את האפקט האסטרטגי החשוב בתולדותינו, שבו מוכח שישראל אינה הבעיה במזרח התיכון, שעסוק בלחימה פנים ערבית ופנים אסלאמית, וכי “הסכסוך” איתנו הוא שולי, אם לא מומצא.
ולכן, העצה הטובה ביותר היא להגן על הגבולות ככל האפשר, ומי שמתקרב לירות לעברו, אך להמשיך ולשמור מרחק מן הביצה הסורית. לא כל מה שאפשרי הוא גם רצוי. להפסיק מייד את הטיפול הרפואי המביך במאות מורדים סורים בישראל. חלק מהם עלול להיות מבין מחבלי הגדר. איש לא יזכור שום חסד לישראל על הטיפול המיותר הזה. ארצות הברית העניקה עכשיו מיליארד דולר לירדן, לטיפול בסורים, אז שיואילו לקחת לשם את פצועיהם. אין גם לחלק ציוד לכפריים בצד הסורי של הגבול, שכן חלוקת מזון מושכת לשם אלפי סורים מכל האיזורים, והופכת את הגבול שלנו למרכזי, בעוד שבעבר היה שולי.
קל לחפש הישגים טקטיים, ואז לשלם בנזקים אסטרטגיים, הרי היינו כבר במצב הזה בלבנון. מה שהתחיל עם כוונות טובות, או מגננות איזוריות, נגמר לבסוף בדור אבוד של 18 שנות נוכחות בלבנון, עם אלף חיילי צהל הרוגים. אנו צריכים להמשיך ולהודיע על ניטרליות במלחמה הסורית, ולדבוק בכך גם אם יהיו פרובוקציות. ישראל אינה הבעיה, אינה הסיבה ואינה הפתרון בסוריה.
פורסם בידיעות אחרונות, 20.3.14
