מאת ד”ר גיא בכור
מהו מקור הטרגדיה? קצרות רואי. המלך אדיפוס, הגיבור היווני של סופוקלס, חשב שהוא יודע את האמת, אך הראייה שלו היתה מוגבלת בידי רגשותיו ופחדיו, ולכן הוא נהג כעיוור בחוסר זהירות, וגרם סבל רב לסביבתו ולעצמו. כאשר הבין בסוף את תפקידו בצרותיו, הדמעות יורדות מעיניו, סמל למגבלות הטראגיות שלו. הוא הביט אל העולם, אך לחלוטין לא הבין אותו.
לפילוסוף פרידריך ניטשה (1844-1900) היה אידאל הפוך, לו הוא קרא “האדם האפולוני”, על שמו של אפולו אל השמש, אל המחשבה וההיגיון, הנוהג את מרכבתו מהשחר ועד לליל. האדם האפולוני אינו נסחף אחר רגשותיו, ולכן הוא רואה את העבר ואת העתיד, ההקשר שלו רחב, ובניגוד לאדיפוס הוא אפילו מסוגל לצחוק, משום שהוא רואה את ההקשר הרחב. הבא ונהיה כולנו האדם האפולוני, הרואה את הפרספקטיבה השלמה של מה שעומד מולנו.
אך האם הממשל האמריקני הוא האדם האפולוני, או שהוא המלך אדיפוס? האמריקנים סבורים שהעסקה שלהם מנותקת מכל הייתר, כך זה באמת היה לפני חמש או עשר שנים. אך כיום העיסקה הזו מזינה ומעצימה את כל הייתר. המזרח התיכון צפוי לרתוח עוד יותר, ואולי זו תרומתו של אובמה, לעידוד החורבן האיזורי.
1 המפתיע בהסכם הגרעין שהושג בין מדינות המערב למשטר באיראן, בהנהגת ברק אובמה וג’ון קרי, הם הויתורים האיראניים הרבים, לפחות על הנייר. לא רק ארצות הברית היתה מוכנה להגיע להסכם בכל מחיר, גם איראן. ואם שני צדדים מאוד רוצים עסקה, היא גם תהיה. בניגוד למצב שלנו, כאן ארצות הברית היא צד למשא ומתן, ולא מתווכת, ולכן השפעתה ישירה, לא עקיפה.
בגדול, ארצות הברית ויתרה בכך שכל מתקני הגרעין האיראניים יישארו על כנם, והאיראנים גם יפיקו מעט אורניום מועשר בדרגה נמוכה. בתמורה ויתרה איראן בנוגע לפיקוח על המתקנים, ולצמצום ההעשרה. כל זאת לפרק זמן שנקבע בהסכם. בעצם, זו הקפאת המצב.
אך כל ויתור בהסכם הוא של “כן, אבל”: הפיקוח מאפשר ביקורות פתע, כולל במתקנים צבאיים, אך מאפשר גם לאיראן לבלום את הבדיקות האלה, ועד שיאושרו, בהליך מסובך, הם כבר יכולים לנקות ולהעלים. יש אפשרות להחזיר את הסנקציות, אך הסיכוי לכך הוא קלוש. האיראנים גם אמורים להוציא אורניום מועשר החוצה, בפיקוח פקחי האו”ם. כל אלה הם מתכון לבעיות בעתיד.
בניגוד לקווים האדומים שהציב המנהיג הרוחני, האיראנים הסכימו על הנייר, שהסנקציות יוסרו בהדרגה, תוך התניה חלקית של ההסרה, ותוך השארת סנקציות הקשורות בטרור שלהם.
אתגר הזמן: איראן נכונה להקפאת תוכניתה הגרעינית למשך כעשור, וזה אולי נראה מעט זמן, אך במציאות המזרח התיכונית החדשה, של קריסה סביבתית מוחלטת ושינויים טקטוניים, עשר שנים הן כמו מאה שנים של פעם, והכל עוד יכול לקרות. ואכן, התקווה האמריקנית היא שבעוד עשור איראן כבר תהיה במקום אחר. אולי זה ייקרה, ואולי לא.
2 בבחירה בין הסונים לשיעים – ממשל אובמה בחר בשיעים. עם ההגעה להסכם הזה, יש לאובמה למי להעביר לכאורה את האחריות על המזרח התיכון, ולברוח, וזו איראן. עד לסוף הקדנציה שלו, בעוד פחות משנה וחצי, אובמה שואף לעבוד עם האיראנים בתימן, בסוריה, בעיראק ובלבנון, ובכל המקומות האלה השפעתם רבה. שיתוף הפעולה שלו עם הסונים מסתיים בפועל, אם כי הוא נותר מס שפתיים, מה שאמור להדאיג מאוד את מדינות המפרץ, והן אכן דואגות, בעיקר סעודיה. אפילו את תוכניתו לאמן “אלפי” מורדים סונים בסוריה גנז אובמה, משום שנשארו בתוכנית רק 60 “מורדים”. אלה אמורים היו להילחם בדאעש, אך ממשל אובמה הורה להם שלא להילחם באסד, ולזה הם לא מוכנים. שנאתם לאסד גדולה משנאתם לדאעש.
בסכסוך הישן היתה וושינגטון צריכה להתלבט בין ישראל לערבים. בסכסוך המתחדש באמת, היא צריכה לבחור בין הסונים לשיעים. בסכסוך הישן העימות היה בין איראן לישראל, אך בסכסוך המתחדש באמת הוא בין איראן לסעודיה.
המזרח התיכון כבר התהפך, אך האמריקנים משתמשים בכלים של פעם (משא ומתן), למען מטרות של פעם (הגרעין האיראני).
גם הטורקים אמורים להיות מודאגים, בהיותם חלק מן הציר הסוני, כמו גם הפלסטינים. חשיבות כל אלה יורדת, אם האמריקנים פועלים עם השיעים: הממשלה בבגדאד, הממשלה בטהראן, הממשלה בביירות, ובשיתוף פעולה בשתיקה עם הממשלה שנותרה בדמשק.
הממשלים האמריקניים הקודמים תמכו בקואליציה סונית כנגד השיעים. ממשל אובמה וקרי תומך בקואליציה שיעית כנגד הסונים. מבחינתם הסונים, כמו דאעש, ג’בהת אלנוסרה או אלקאעדה, מסוכנים מאיראן. הם מתפללים שהיא אפילו תהייה הפתרון מבחינתם.
בעוד ישראל רוצה סנקציות על איראן, בלי המשטר שם, וושינגטון רוצה את המשטר שם, בלי סנקציות. וושינגטון מזהה את איראן כבעלת ברית; ישראל מזהה את איראן כאויב.
בעולם אידאלי היתה ארצות הברית יכולה להישען על איראן ועל ישראל, כפי שהיה עד שהגיע ג’ימי קארטר, והרס את הכל, אך המשטר באיראן לא מסתיר את שנאתו הקיומית כלפינו.
לצפות ברצף בקריקטורות של מושיק גולסט
מאמרים קצרים של ד”ר גיא בכור
3 הסכם כזה, שעשוי לפתוח את גבולות איראן להשקעות זרות, לתיירות, לארגוני זכויות אדם ועוד, אמור להדאיג את המשטר הרודני, ואת “משמרות המהפכה” שלו, וזהו הפחד מאיבוד שליטה. היה ומאות אלפים בטהראן או בערים אחרות לא ירצו עוד במשטר הדיקטטורי הזה, כפי שקרה כבר בשנת 2009, יהיה קשה לשוב ולעצור אותם, במיוחד עכשיו, כאשר איראן אמורה לשתף פעולה עם המערב, ונמצאת תחת זכוכית מגדלת. זו הסיבה למה המשטר לא מעודד חגיגות גדולות מידי, כתוצאה מההסכם.
וזו היתה הדילמה המרכזית של “משמרות המהפכה”, מה מסוכן להם יותר: להישאר עם סנקציות, תוך סכנת איבוד שליטה פנימית; או בלי סנקציות, תוך סכנת איבוד שליטה פנימית. פעם הם שלטו באמצעות ישראל, כאשר הפנו את תשומת הלב כלפינו, אך כיום זה כבר לא עובד. גם תוכנית הגרעין, שפעם שלהבה את היצרים, כבר פחות עושה זאת, ולכן היא לא הכרחית.
העובדה שיש הסכם מעידה שמשמרות המהפכה מעריכים שהמשטר מאוים יותר עם סנקציות, מאשר בלי, כשפעם הם העריכו ההיפך. זה גם אומר שמשטר הסנקציות בלם את השאיפות האזוריות של איראן לכל רחבי המזרח התיכון, לאחר “האביב הערבי”. לעמוד ביעדים כל כך שאפתניים צריך הרבה כסף והשפעה, שעכשיו אולי יהיו.
4 בניגוד למה שחושבים, איראן לא צפויה לזינוק אדיר בכלכלה הלאומית שלה, משתי סיבות: מחירי הנפט והאנרגיה-בכלל זולים מאוד, ועם הסכם כזה הם יהיו זולים עוד יותר. מחיר חבית נפט עומד על כ- 50 דולר עכשיו, והוא יכול להתרסק עוד יותר. איראן זקוקה לפחות ל-100 דולר לחבית כדי להתאושש. הפרדוקס שלה: ככל שתמכור יותר, ותנסה להציף את השווקים, כך מחירי הנפט יצנחו עוד יותר, מה גם שבארות נפט רבות שלה התייבשו מחוסר שימוש, ויש לעורר אותן מחדש. לא בטוח שבמחירים כאלה של אנרגיה, רבים יקפצו על המציאה.
מעבר לכך, הכלכלה הלאומית רקובה, בים של שחיתות, בירוקרטיה וחוסר יעילות, כך שהכלכלה תקועה כבר שנים לא רק בגלל הסנקציות. הסנקציות היו דרך המשטר להסוות את הריקבון האמיתי, ולגלגל את האשמה החוצה, ועכשיו זה עלול להתגלות לעיני כל, ולעורר כעס רב.
את מי יאשימו עכשיו? במידה רבה הסנקציות היו שכפ”ץ של המשטר מביקורת פנים. עכשיו השכפ”ץ הזה יוסר.
המדיה העולמית מציגה את זריף, ח’מנאי ורוחאני כפניה של איראן. אך מתחת לפני הקרקע מבעבעות העדות, הדתות והקהילות האתניות. המהפכה האסלאמית, שניסתה להיות מכנה משותף, קיימת בסך הכל 36 שנים. ומה זה לעומת אלפי שנות ישות פרסית? לא רק עיסקה של גרעין לפנינו, אלא גורלה של מדינה, שמתקשה להישאר ביחד. כשם שאיראן בוחשת בין מיעוטים אתניים ועדתיים, כך אלה בוחשים בה. ואם אין את ישראל ואת הגרעין להסב את תשומת הלב החוצה, איך יעשו זאת עכשיו?
אותו ג’ון קרי ניסה למשוך את בשאר אלאסד אל המערב. הוא ישב איתו אין ספור פעמים. זה נעים להיות מחוזר, אך התוצאה היתה חורבן, קריסה, ומותה של סוריה. טרגדיה של קיצרות רואי.
5 הקונגרס האמריקני ייכנס עכשיו לחודשיים של דיונים על ההסכם, ובסופם הצבעה האם לאשר אותו. רוב מוחלט של הרפובליקנים צפוי להתנגד לאישור העסקה בשני הבתים, אך כדי לבלום וטו נגדי של הנשיא, יש צורך ברוב של שני שלישים. בסינאט, למשל, נדרש מספר של 13 סנטורים דמוקרטים כדי לבלום וטו של הנשיא, ולא בטוח שזה יושג. אובמה יודע להפעיל מכבש של לחצים, איומים וסוכריות כלפי חברי המפלגה שלו. זה בכל מקרה יהיה קשה, אך הקרב הזה הוא עכשיו העניין. יתכן וישראל תצליח לקבל פיצויים צבאיים ודיפלומטיים, בתמורה לריצוייה, וזה הזמן לדרוש, במקביל למערכה הפרלמנטארית בוושינגטון.
העסקה האיראנית עם ממשל אובמה עשויה להוביל בשקט גם לעסקה ישראלית איתו. האדם האפולוני יידע לנצל את הרגע הזה.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
6 סעודיה כבר שקועה במלחמה מכיוון השיעים בתימן ומאיראן (והיא המדינה החמישית באיזור, ששקועה כבר במלחמה), והיא רואה בעיניים כלות כיצד הפסידה במערכה על ליבה של ארצות הברית. ברור שאיום השיעים מכיוון תימן על ערי סעודיה יגבר עכשיו, לאחר שארצות הברית כבר אינה צריכה את האנרגיה הסעודית, בשל טכנולוגיית פצלי הנפט והגז שלה.
הסכם הגרעין אמור להבהיר למדינות המפרץ הפרסי שהן יתומות מתמיכה אמריקנית אמיתית, ולכן חלק מהן, כמו קטר או איחוד נסיכויות המפרץ, כבר מיישר קו עם המעצמה האזורית המזנקת, איראן. לסעודיה הסונית אין את הפריבילגיה הזו, והיא צפויה לשלם מחיר קיומי.
במשך עשרות שנים מימנה סעודיה את הטרור הסוני, למשל אש”ף, העיקר שלא יפגע בה. אך על הטרור השיעי ועל איראן וגרורותיה אין לה השפעה, ובלי ארצות הברית היא בבעיה.
7 אסד וחיזבאללה נושמים לרווחה, שכן התחזקות חללית האם שלהם משמחת אותם מאוד. הם במגננה היסטורית על קיומם, הן בדמשק והן בלבנון, ומליארדים רבים של דולרים שיוכלו לזרום אליהם, מעניקים להם תקווה של חיים.
לא במקרה הגיבו גם אסד וגם נסראללה בשמחה על עסקת הגרעין. הם יודעים שהיא מביאה איתה כנדוניה גם את אובמה ואת ארצות הברית. אך זו צפויה להיות תקוות שווא, משום שככל שיתחזקו, כך צפויים להתחזק גם אויביהם הסונים, ומטחנת הבשר רק תטחן בעוצמה גדולה יותר.
אסד וחיזבאללה שרויים במלחמת התשה אינסופית שאין בה הכרעה, עד לסוף המר, ולכן תוספת כספית לא ממש תשנה את מצבם האסטרטגי.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.
חדש: אתר ג’יפלאנט הותאם לקריאה נוחה בסלולארי
8 צרפת, כמו תמיד, היא משענת קנה רצוץ, הנמכר לכל המרבה במחיר. הסעודים (ובמידת מה גם אנחנו) השלו את עצמם שהצרפתים יבלמו את ההתקרבות האמריקנית לאיראן, וזה כמובן לא קרה. אולי האיראנים רמזו להם שאצלם יקבלו יותר מאשר מסעודיה. הצרפתים התמחו בעשיית קולות נגד העיסקה, אך ברגע האמת, קיבלו אותה. צרפת אינה עוד “מעצמה”, אלא מדינה נסוגה, המחפשת בכל מחיר מקורות הכנסה, בעיקר צבאיים.
בין הסונים לבין השיעים – היא תשתדל ליהנות מהכספים של שניהם, ואז למכור את שניהם.
9 המשטר באיראן עלה על עץ גבוה מאוד עם עניין הגרעין, ובמשך שנים אנו טענו באתר שהוא יחפש את הנקודה לרדת מן העץ הזה, משום שהעלויות עלו על הרווחים. המשטר יודע שאם יכריז על פצצה שיעית, הוא ייצור במו ידיו פצצות סוניות – בטורקיה, במצרים ובסעודיה, ואולי זה גם יהיה. ולכן תמריץ גדול להשיג את הפצצה הזו לא היה לו. אובמה וקרי העמידו למשטר את הסולם הגואל בעסקה שקשה מאוד לסרב לה, כשהאיראנים יודעים שהזדמנות כזו אולי לא תחזור.
והם השתמשו בסולם.
אפולו על מרכבת היום שלו (ארמון וורסאי): האם בבוקר הוא כבר יודע מה יהיה בערב? המשטר חוגג ניצחון, אך זה ניצחון רווי סכנות מבחינתו (תמונה: אימג’בנק, Getty Images).
10 אך מי שישלם באמת את מחיר ההסכם הזה הוא הסכסוך הסוני-שיעי, שעלול להעצים עכשיו את גהינום המלחמה בין הפלגים העוינים האלה בתוך האסלאם. בעוד טורקיה וסעודיה מממנות ומחמשות את ג’בהת אלנוסרה (ובמידה פחותה יותר גם את דאעש) הסוניים, התקשתה איראן לבצע תמיכה דומה בחיזבאללה ובאסד. עכשיו יושג האיזון הזה, מה שאומר הרבה יותר הרוגים ואכזריות. המערב נוקט במלחמת העולם הסונית-שיעית כפי שנהג בסכסוך שלנו במשך שנים: בכל פעם שצד אחד מתחזק, מחזקים את האויב שלו, ולהיפך.
פעם ההקשר האיראני היה בעיקר מול ישראל – כך דיברו וכתבו כל הפרשנים, אך זהו כבר משחק העבר. המזרח התיכון השתנה, וההקשר של איראן אינו עוד אנחנו, אלא הסונים, בהם הם רואים את האיום הפעיל והקיומי מבחינתם. וההקשר החדש הזה משאיר אותנו, עדיין, מחוץ למוקד הזעזועים האיזורי.
