מצרים בין התרוממות-רוח לחרדה קיומית: נשיא אסלאמי יורש את מובארק

[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור

יפן בחרה בבידוד. בהלך המאה ה- 16 קידמה יפן בברכה את הסחר שלה עם העולם החיצון, והאצולה שלה נהנתה מיבוא של שעונים ואקדחים. אלא שהנצרות ניצלה את הפתיחות הזו וחדרה אל המדינה, כך שבאמצע המאה ה-16 היו כבר ביפן כחצי מליון נוצרים מומרים. משנת 1600 והלאה הנוצרים החלו להיות נרדפים בממלכת השוגון של טוקוגאווה, ואלפי מומרים נצלבו ומסיונרים נסקלו.

שיא התהליך נקרא סַקוקו (sakoku) כאשר בשנת 1635 השוגון החליט לנתק את יפן מן העולם. הוא אסר כל קשר עם העולם החיצון: על האזרחים היפנים נאסר לטייל בעולם או לסחור עם החוץ, ומי שהפר זאת הוצא להורג. זרים הורשו להיכנס רק לאי מוגדר מראש, ליד נגסאקי, וסוחרים זרים שהעזו להיכנס לתוך יפן, הוצאו להורג.

למרות שהתרבות היפנים שגשגה כתוצאה מן הבידוד, למשל אמנויות הלחימה ודת השינטו, הרי שהכלכלה והטכנולוגיה צנחו במדינה; היא החלה לפגר אחרי העולם. כך זה נמשך 200 שנים, עד שהאדמירל האמריקני פרי ושושלת מייג’י הקלו את החוקים ואפשרו סחר מוגבל החל מ- 1850. יפן יצאה מן הבידוד העצמי ואחז בה הלם: היא הבינה עד כמה נותרה מאחור. אפשר להתבודד ולהסתגר, אך המחיר הוא כבד.

האשליה הראשונה: גם המצרִים לא עמדו בפיתוי. הם יודעים היטב שנשיא אסלאמי יכול להיות הרסני לארצם ולהם, להמיט עליהם בידוד ועוני, אך פיתוי כזה, היכולת להעלות את האסלאם לשלוט, קורה פעם באלף שנים, בדיוק כמו שהפלסטינים לא עמדו בפיתוי בינואר 2006 ובחרו בחמאס. גם הם ידעו טוב מאוד שהבחירה הזו תרחיק מהם את העולם ותמנע מדינה, אך הם כאומה לא עמדו בפיתוי.

באחת השיחות שלו השווה הסופר המצרי הגדול נגיב מחפוז את מצרים לאישה זקנה ופתייה, שמתאהבת בכל פעם בגבר אחר. היא יודעת שהגבר הזה יגנוב את כספה, אך היא לא יכולה לעמוד בפיתוי. כך התאהבה מצרים במלוכה ובמהפכות, במלחמה עם ישראל ובשלום עם ישראל, בקפיטליזם ובסוציאליזם, עם הערבים ונגד הערבים, רק אהבה אחת עדיין לא מומשה, ואתמול זה קרה: האסלאם הפוליטי החולם על ח’ליפות אסלאמית. מצרים יודעת שהרומן הזה ייגמר בבכי ובהטחת האשמות, אך, כאמור, המצרים אינם יכולים להתאפק מלממש את הפנטזיה האחרונה, והם מימשו.

האשליה השנייה: המצב הכלכלי במדינה הוא קיומי. לנשיא הנכנס, כל נשיא, יהיה בלתי אפשרי להתמודד עם מדינה של 89 מליון תושבים ממורמרים, תוססים, הסובלת מעוני של שני דולר ביום, עליית מחירים מטורפת, אבטלה ואינפלציה. בתקופת מובארק היתה בממוצע צמיחה של 5.5% לשנה, כיום אין עוד צמיחה כלל. הכסף פשוט בורח ממצרים בצורה מבהילה. בשנת 2010 החזיקו משקיעים זרים כ- 60 מליארד לירות מצרים באג”ח ממשלתי לטווח קצר, כיום כ- 5 מליארד בלבד. דירוג האשראי של המדינה נופל, ולפי S&P הוא נמצא כבר ארבע דרגות מתחת לרמת המלצת השקעה. מאז נפילת מובארק נפלה גם הבורסה המצרית בכ- 50% (פעם היא היתה מהמרוויחות בעולם), הגרעון התקציבי מתקרב ל- 10% והגרעון המסחרי עומד על 24 מליארד דולר. הבנקים המקומיים אינם יכולים למלא את החור הזה, ומשקיעים זרים אין. 

מצרים היא קניינית החיטה הגדולה בעולם, והיא חייה על הפיתה שלה. אך בחודש יולי לא יישאר כסף כדי לקנות חיטה לאפות פיתות לעשרות המליונים. כדי לתמוך בלירה המצרית שלא תקרוס הבנק המרכזי של מצרים בזבז 18 מליארד דולר ב- 2011, שאילו 50% מרזרבות המטבע שלו. מאיפה יביא עוד כסף? ולכן הלירה המקומית צפויה לעבור פיחות דרמטי וכואב כבר בקרוב.

מצרים מתחננת להלוואה של קרן המטבע הבינלאומי בסך 3.2 מליארד דולר, אך זו מסרבת לאפשר לה זאת, בהעדר ערבויות פוליטיות (כלומר יציבות) וכלכליות, והמדינה קרובה מאוד לפשיטת רגל. התיירות נפלה, המשק מוכה בשביתות פראיות ובתחושת אכזבה נוראה. לא מצרים השתלטה לבסוף על עזה, אלא עזה על מצרים, כן, זו המהפיכה. ולנשיא הנבחר מוחמד מורסי אין שום נסיון. לא בפוליטיקה, לא בכלכלה, לא במדינאות, ולא ביחסי חוץ, שום דבר. המתמודד אחמד שפיק הביא איתו הרבה ניסיון כלכלי ופוליטי, אך מצרים הרי ידועה בבחירות המוצלחות שלה.

בימים הקרובים יש לצפות להתפטרויות המוניות של ראשי הכלכלה, הבורסה ומשרד האוצר. העשירים באמת כבר אינם עוד במצרים (מעל 100 אלף יזמים ועשירים כבר ברחו מן המדינה בשנה החולפת והיגרו למערב. אחרים שוקלים זאת ממש עכשיו). המליארדר הקופטי סאוויריס אמנם אמר שהוא נשאר, אך רבים מן הקופטים העשירים, שמניעים את הכלכלה, כבר אינם עוד במצרים. הזמן הכלכלי במצרים נשאב במהירות אחורה.

האשליה השלישית: הנשיא הזה קצוץ כנפיים. הצבא השתלט על החקיקה, כפי שראינו במאמר קודם, על נושאי בטחון הפנים, על הקשר הביטחוני מול ישראל, ועל סמכויותיו שלו. כדי למנוע מהמקרה הטורקי להתרחש גם כאן, נקבע ביום ראשון בשבוע שעבר, בצו החוקתי שפרסם הצבא, שרק הצבא יקבע מי יהיו ראשיו, מה יהיה מסלול הקידום שלהם, המשכורות והתנאים. מורסי הוא נשיא מצרים, אך אין לו חוקה ואין לו פרלמנט שיתמכו בו. חוקה בלתי אפשרי להשיג, משום שמדובר בפערים תהומיים, קיומיים, כמו בין פתח לחמאס, ואם אין חוקה, אין פרלמנט.

הנשיא הזה ואוהדיו ברחוב יהיו עסוקים במאבק כוחות נמשך מול הצבא, וההמונים בכיכר תחריר כבר הודיעו שלא יעזבו עד שהצבא יחזור בו מנטילת הסמכויות לידיו. אם יקרא להם מורסי לעזוב את הרחוב, יבגוד במאבק שלו נגד הצבא. ואם יתיר להם להישאר, ימשיך להרוס את היציבות, הביטחון והכלכלה. במה יבחר?

האשליה הרביעית: הצבא לכאורה תמך באחמד שפיק. להערכתי הצבא הבין בשלב מאוחר, שאם יתמוך בשפיק, הוא עלול לאבד הכל, שכל מאות האלפים יעלו על בנייני הצבא, הפרלמנט והשלטון. ולכן, כדי לשמור על כוחו, הוא הגיע ל”דילים” שקטים עם האחים המוסלמים. גם הם מבינים שאנרכיה אורבת בפינה. נשאלת השאלה, האם כך נוהגים בדמוקרטיה, כלומר סוגרים בשקט מי עדיף שיהיה הזוכה, אך זו שאלה אחרת. בכל מקרה, הצבא ממשיך להיות גורם כוח רב עוצמה במצרים, גם אחרי בחירת הנשיא.

האשליה החמישית: העולם הערבי רק לכאורה תומך. בחירת נשיא של האחים המוסלמים מדאיגה מאוד כמה שליטים במזרח התיכון, ובראשם הפרו-מערביים האחרונים שעוד נשארו, סעודיה וירדן. הרי מחר זה יכול לקרות אצלם. כיוון שהמלך הסעודי עבדאללה רואה את בחירת מורסי בחמיצות רבה, ספק אם יעזור לו כלכלית, ובלי סיוע החירום של סעודיה בחודשים האחרונים, בסך כמה מאות מליוני שקלים, מצרים כבר היתה מתמוטטת. סעודיה חייבת להיות נקודת מפתח עבור מורסי, אלא שגם הוא סולד ממנה ומשליטה. מורסי הזה יצטרף לבלוע הרבה צפרדעים, אין לו ברירה. מצרים אינה איראן העשירה, שיכולה להרשות לעצמה אקספרימנטים אסלאמיים. מצרים ענייה.

האשליה הששית: כבר לפני שנה וחצי הבין ג’יפלאנט, עוד ביום המהומות הראשון נגד מובארק, שכשם שג’ימי קרטר הפיל את השאה של איראן, ופתח את הדלת בפני ח’ומייני, כך יפיל אובמה את מובארק, וזה קרה. אלא שהאמריקנים לא הסתפקו בכך, והממשל שלהם פתח את הדלת בפני האחים המוסלמים, שהפכו לשליטי המדינה. מימשל אובמה, באופן לחלוטין לא הגיוני ולא מוסבר, מנהל כבר חודשים ארוכים דיונים עם בכירי האחים המוסלמים. ג’ימי קרטר, כן אותו ג’ימי קרטר, ביקר במצרים, התיידד עם ראשי האחים המוסלמים, והמליץ עליהם לאובמה בחום. ארצות הברית של אובמה היא השושבין של הסדר המצרי החדש, זו מורשת אובמה.

האשליה השביעית: מבחינת מורסי ישראל היא אוייב, והסכמי השלום איתה הם בלתי נסבלים. זו היתה עמדתו ועמדת הארגון שלו. אלא שעכשיו הוא ירש את ההסכמים האלה, ואיש לא ילווה לו אגורה בעולם, אם יפר אותם. הוא יודע זאת, ויצטרך לבלוע את ישראל ואת ההסכמים איתה.

מצרים מוקפת באנרכיה ביטחונית של האביב הערבי. לוב כאוטית מצד אחד, סודאן מתפרקת מצד שני, ומדבר סיני הפך לשוק מקומי של הטרור העולמי. מצרים מוצפת בנשק לובי, שנשאר מן המלחמה נגד קדאפי, והיא מודאגת. לפחות יש לה גבול אחד רגוע והוא עם ישראל. נכון, חמאס הוא תנועת בת של האחים המוסלמים, אך הם לא יאפשרו לחמאס לסבך אותם במלחמה נגד ישראל. הציבור המצרי אינו מעוניין בכך, וממילא העיסוק של מצרים החדשה בישראל הוא שולי, והוא צפוי להמשיך ולהיות שולי.

חבל שבישראל משדרים, למשל התקשורת, היסטריה ולחץ. הכל מתורגם לערבית, ומציג את ישראל כחלשה. אותה המלצה כמו במקרה הסורי: מינימום התערבות מבחינתנו, במילים ובמעשים.