מאת ד”ר גיא בכור

כָל העָתִיד לָבוא יָדועָ ויָשָן,

אִם כֵן, קַח אִתךָ הָכל מִלֵב הָשִגָעון – הֶיֶה נָכון

להִשָאֵר בזָרותךָ.

לפעמים אתם תוהים איך מעיז מנהיג הדרוזים בלבנון, ווליד ג’ונבלאט, להתריס בצורה כה חדה ונוקבת נגד חיזבאללה ונסראללה. הוא מכנה אותם בשמות גנאי, הוא שונא אותם, ורק השבוע טען כי חיזבאללה התקין ציוד מעקב בשדה התעופה של ביירות, אותו הפך לשדה התעופה הביתי שלו, לאספקת נשק מאיראן. עוד דרש ג’ונבלאט לגרש את השגריר האיראני בביירות, שלטענתו כבר הפך לסוג של פוליטיקאי פנים-לבנוני, לטובת חיזבאללה כמובן.

האם אין הוא חושש שבני הארגון השיעי הזה יחסלו אותו? האין הוא חושש שגורלו של אביו, כמאל, יחזור גם אליו? חושש גם חושש. הרי רק באוקטובר 2004 ניסו אלמונים לחסל את סגנו ומקורבו, מרואן חמאדה הדרוזי, וזמן קצר מאוחר יותר בפברואר 2005 חוסל בן בריתו, רפיק אלחרירי, והוא עצמו טען כי חייו בסכנה. בעבר כבר ניצל בעצמו פעמיים מניסיונות התנקשות אכזריים בפיגועי מכונית תופת, כאשר תמיד סוריה ברקע.

לא קל לחסל את ווליד-בק, שכן הוא נוהג למצוא מסתור במצודת האבן המסותתת והכבדה שלו בכפר הולדתו והולדת אביו, מוח’תארה, שבעומק הרי השוף, במרכז לבנון. שם, במובלעת הדרוזית, מוגן על ידי ההרים, שומרים 24 שעות, ורק דרוזים שגרים שם, כל מתנקש שיעי או אחר יבלוט למרחקים. כך מצאו תמיד מיעוטים נרדפים מקלט בהר, כך בלבנון, כך בכרמל, גם בקווקז וכך בבלקנים שבאירופה. ההר הוא ברכתה של לבנון, וסוד אסונה.

המצודה במוח’תארה יפהפיה, בנויה בסגנון איטלקי-מזרחי, עם בארות מים מאבן, ומפלים מלאכותיים בחזיתה. יש בה משחק באבנים שונות, קשתות מצורות שונות, וחלונות רחבים (ראו תמונה). המצודה, עמוסה בכלי נשק עתיקים ומודרניים, תחושת מסורת וכובד השנים, שומרת על ווליד, והוא ובני משפחתו שומרים על המובלעת הדרוזית בהרי השוף, מזה דורות. המצודה נפגעה קשה בשנת 1825, בעת עמותים עדתיים, אך שוקמה ונבנתה מחדש. גם ישראלים ביקרו שם עם השנים. בעוצמה הדוממת שלה היא גם מועקת הג’ונבלאטים, שכן יש עליהם אחריות עצומה, לדאוג להמשך הקיום הדרוזי בלבנון. הם לא יכולים פשוט לקום וללכת!

המצודה במוח’תארה 

הדרוזים בלבנון ובכלל ידועים כלוחמים אמיצים, שאינם לוקחים שבויים, וידם היתה על העליונה בקרבות מול הנוצרים המארונים בשוף ובשוליו, למשל בעיירת החוף אל-ג’ייה, עד שהתערבה ישראל לטובת המארונים בשנת 1982 והסתבכה באיוולתה במלחמת העדות האכזרית. השנאה בין הדרוזים למארונים כה גדולה, עד שבזמן מלחמת האזרחים בין השנים 1975-1989 נהרגו אלפי אזרחים משני הצדדים, דרוזים ונוצרים, ומעשי זוועה איומים התרחשו שם בכפרים הנסתרים שבהרים, כולל משחקי כדורגל בראש של בן אדם מן העדה היריבה. בלבנון לא היו אלה אף פעם מעשים חריגים. בשנת 1983 ליוויתי, כאיש תקשורת, שיירה של צה”ל, שיצאה לעיירת השוף דיר אלקמר, לחלץ משם לוחמים של הפלנגות הנוצריות שנתקעו שם, וראיתי את השנאה הזו במו עיני. ראו גם את בירת השוף, העיירה בית א-דין, מעוז משפחת חמאדה הדרוזית.

מָצְאו בְנֵי אָדָם בתוך שָקִים!

אָדָם בלִי ראש

אָדָם בלא יַדָיים ולָשון

אָדָם קָצוץ

והנותָרִים – ללא שֵם.

כְלום הִשתגעתָ? אנא,

אַל תִכְתוב עַל הדבָרים הללו!

משפחת ג’ונבלאט הדרוזית שבלבנון מוצאה כורדי, ממשפחת ג’נבולאד, כאשר הם התיישבו באיזור לבנון במאות ה-15 וה-16 לאחר סדרת התנגשויות עם השליטים העות’מאניים. החמולה הדרוזית היריבה שלהם היתה במשך שנים משפחת ארסלאן הדרוזית, עד שגברו עליה והשתלטו לגמרי על המחנה הדרוזי בלבנון. הג’ונבלאטים הם בעלי הבית בעדה הדרוזית, תוך שידעו גם לשמור מרחק מכוהני הדת של העדה, שיושבים בעיירה חצבאייה שבדרום לבנון.

גורל המשפחה רווי אלימות פוליטית ורציחות. סבו של ווליד, פואד בק (בק הוא תואר אצולה עות’מאני, בני המשפחה משתמשים בו גם כיום) נרצח בשנת 1921, ומי שנטלה באופן בלתי מקובל לגמרי את רסן ניהול העדה היתה אשתו נזירה, סבתו של ווליד. נזירה ניהלה את ענייני העדה במשך כרבע מאה וביד רמה, עד שבנה המיוחד מאוד, כמאל הגיע לפירקו, ונטל הוא את המנהיגות בעדה.

כמאל ג’ונבלאט, אביו של ווליד, נולד בשנת 1917, אך גם הוא נרצח במארב מן הצד ב- 16 במרץ 1977, בידי הסורים. לימים הודה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, ג’ורג’ חאווי, כי היה זה רפעת אלאסד, דודו של הנשיא הנוכחי בשאר, שנתן את ההוראה לחסל את כמאל ג’ונבלאט, על רקע תמיכתו באש”ף, שנמצא אז בעימות עם הסורים. אגב, חאווי עצמו חוסל גם הוא לאחרונה, בשנת 2005, כנראה גם הוא בידי הסורים. טביעות אצבעותיה של סוריה נמצאות הרי בכל פינה בלבנון.

גם אחותו של כמאל, לינדה, נרצחה בדירתה שבביירות בשנת 1976, בזמן מלחמת האזרחים, גם היא בשל היריבות הפוליטית.

כמאל ג’ונבלאט (כותבים ג’ונבלאט, מבטאים זאת ג’ומבלאט, במ’) היה דמות יוצאת דופן. אני עדיין זוכר את הפסל הארוך שלו בעיירת הקיט היפה עליי, במרכז לבנון, מוקד הדרוזים. פוליטיקאי, פילוסוף, מומחה לדתות ולבודהיזם, חניך של תפיסת המדיטציה ההודית, דברים נדירים מאוד בעולם הערבי של אז ושל היום. כמאל כתב שורה של ספרים, תוך הערצה ללאומיות הערבית, כשהוא מומחה לקוראן, לברית החדשה ולתורה, למרות שהוא בן הדת הדרוזית הסודית. הוא כלל לא היה דרוזי אדוק, וספק אם הוכנס לנבכי הדת הסודית הזו, אך נמשך לספיריטואליזם הדרוזי דווקא בדתות אחרות.

כיוון שנישא לבת משפחת אַרְסְלָן, הנסיכה מַאי שכיב ארסלן, התאחדו למעשה שתי המשפחות היריבות בהנהגת ג’ונבלאט, כאשר הצאצא היחיד שנולד היה – ווליד ג’ונבלאט, המנהיג הבלתי מעורער עוד של הדרוזים בלבנון. כמאל ייסד בזמנו מפלגה, המפלגה המתקדמת סוציאליסטי, ורוב שנותיו שיתף פעולה עם אש”ף בלבנון ועם השמאל הלבנוני. בנו, ווליד, מנהיג את המפלגה הזו עד היום, אך הוא כבר ידע לעמוד בקשר עם כולם, לייתר ביטחון. עם אש”ף, עם הסורים, גם עם ישראל, ואין לי ספק שהוא שומר כיום על נתיבים גם לחיזבאללה. אצל הדרוזים הנאמנות העדתית, המשפחתית והמנהיגותית היא מעל לכל, וכך נהג גם ווליד בק כל שנותיו. זו הסיבה שהתרסתו מול ונגד חזיבאללה בעוצמה כה גדולה אינה אופיינית, אולי מפני שהוא מבין שהשיעים עלולים להשתלט על לבנון כולה, ולא להותיר דבר לדרוזים (שמונים בסביבות שמונה אחוזים בלבנון).

וליד נולד ב- 7 באוגוסט 1949 גם הוא באותו ארמון במוח’תארה, וגם הוא יוצא דופן עד היום. ארוך ודק גזרה, קרח, עם שפם גדול. אני עוד זוכר את תצלומיו הנוראיים מכוסה דם, לאחר נסיון התנקשות בו, במרכז ביירות. בצעירותו נחשב כהולל, שתיין וחובב בחורות (היה לו רומן מתוקשר עם דוגמנית איטלקיה ליברלית מאוד, שכתבה על הרומן הזה ספר), אך בשנת 1981 התחתן עם צעירה צ’רקסית שהתגוררה בירדן, ששמה ג’ירווָת (جيرفت جنبلاط). כיוון שהיא סירבה להתגורר בלבנון, היא גידלה את ילדיהם בעמאן, והוא היה נוסע לבקר אותם. לווליד שלושה ילדים: תיימור (שמוכשר עכשיו לרשת את אביו, נולד בשנת 1982), אסלאן (1983) ודאליה (1986).

מדוע מרדן? שכן אצל הדרוזים לא מקובל לחלוטין להתחתן עם בת עדה אחרת, ובוודאי לא הנסיך! אך זה קרה. אחר כך השניים התגרשו, וווליד התחתן שוב, עם נורה שרבאתי, בתו של מי שהיה שר ההגנה הסורי.

ווליד כה דואג שמא יפגעו הסורים וחיזבאללה בבנו, תיימור, עד כי הוא נשמר, גם היום, בצרפת, לייתר בטחון. הוא ראה מה קרה רק לפני כשנה וחצי ליורש עצר אחר, פייר ג’מאייל, שנרצח בכפר הולדתו בקפאיה.

◄ראיון עם ווליד ג’ונבלאט על המשבר הנוכחי בלבנון

 

האם יצטרכו הדרוזים האמיצים להילחם שוב, הפעם בחיזבאללה? יכול להיות. בניגוד לנוצרים הם אינם נוטים להגר, ואין להם מקום אחר ללכת אליו. האם יש להם סיכוי מול חיזבאללה? גם לא. אך ברית פוליטית מתוחכמת של ווליד עם בני עדות אחרות בהחלט יכולה לעזור כאן. זו הסיבה שווליד ג’ונבלאט הוא כיום בן הברית החשוב ביותר של ראש הממשלה האנטי סורי ואנטי חיזבאללה, פואד סניורה. מן המצודה שלו במוח’תארה, המלאה ברובים עתיקים, אוצרות שלל המלחמות, והרבה אומץ לב, הוא היום היריב הקולני ביותר של חסן נסראללה, ושל המהפכה השיעית שזה מעוניין לקדם בלבנון.

ואחרי שאמרנו את כל זה, האם ג’ונבלאט עוד יכול לחזור ולשתף פעולה עם חיזבאללה? יכול בהחלט להיות. הכל הולך בלבנון.

חושֶך

עצֵי האדמָה הֵם דְמָעות עַל לחָיֵי הַרָקִיעָ

והמקום שרוי בעלֶטֶת ליקוי חַמָה.

המָוות שיבֵר אֶת העִיר כעָנָף, והרֵעִים הַלכו להם לִבְלִי שוב.

(השיר הוא של המשורר הלבנוני-סורי עלי אחמד סעיד המכונה “אדוניס”, “המדבר”, 1982)




ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם, לקריאה בזמנכם החופשי. המאמרים יישארו אצלכם לתמיד. ניתן להירשם כאן.


זכרונות מלבנון, ואסונם של המארונים

הנוצרי האחרון