מאת ד”ר גיא בכור
נאיף חוואתמה ופארוק קדומי, שאתמול נדהמנו לשמוע כי ממשלת ישראל תתיר את כניסתם ליו”ש, הם אישים של דמשק. מקורבים למשטר הסורי, ונאמנים שלו. בכך ממשיכה ישראל בניסויים המסוכנים, והפעם כדי “לחזק את אבו מאזן”. בעשור הקודם זה היה כדי לחזק את ערפאת. כך יישבו ברצועת עזה נאמני סוריה מן החמאס; וביו”ש, הפעם כבר קרוב לירושלים, פתח תקווה ונתניה, ישבו נאמני סוריה מטעם אבו מאזן. כאילו לא חווינו את שנות התשעים ואת לקחם הנורא. כאילו לא נבגדנו כבר על ידי הפלסטינים שוב ושוב. קדומי וחוואתמה, שניים שמעולם לא הכירו בהסכמי אוסלו, או אפילו ברעיון של משא ומתן והכרה בישראל.
לו היו שניים אלה מקוממים מחורבותיו את המחנה הלאומי הפלסטיני, זה אשר יילחם כנגד חמאס, ניחא. אך השפעתם בבנייתו מחדש של המחנה הלאומי הפלסטיני – שולית. הם דמויות היסטוריות, שהפסיקו להשפיע על המהלכים הפוליטיים החשובים. אך מעורבותם בטרור ובקשרים עם סוריה – עדיין משמעותית.
ולו היה פתח נחוש להילחם בחמאס, ניחא. אך את התוצאות המבישות של בריחתו מעזה כבר ראינו. האם ביו”ש המצב יהיה טוב יותר? ואיפה בכלל מנהיגיו שם? ובמה יעזרו פארוק קדומי ונאיף חוואתמה, חוץ מאשר להעיד על התקפלות ישראלית? הנזק בהבאתם לפה גדול, שכן הם נקשרים לסימבולים פלסטיניים נפיצים, ולהדגשת רעיונות השיבה וה”מאבק המזוין”.
חבל. שוב מוכרים אותנו בנזיד עדשים. כמו תמיד בונה ישראל על המחנה שכבר הפסיד בראייה ההיסטורית המזרח תיכונית, אם אילו המארונים בלבנון או המחנה הלאומי הפלסטיני. וכמו תמיד אנו נצא מן ההרפתקה הזו במחירים קשים. זה הרי נגמר תמיד במפח נפש.
ומה באשר ל”הלבנת המבוקשים”?
זה שנה לפחות נמצאת תשתית הטרור הפלסטיני ביו”ש במצוקה קיומית: פעילות סיכול מוצלחת של צה”ל, לילה לילה, תוך שימוש באלמנט ההפתעה, שיבשו את הפעילות שלה לחלוטין. במקום לזמום פיגועים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים, נאלצו פעילי הפתח, בעיקר אלה המאורגנים במסגרת חללי אלאלקצא, וכן פעילי הג’יהאד (החמאס דווקא אינו בולט בפעילות הזו) למצוא מסתור, לברוח, ולחיות במחתרת באימה מתמידה מידי צה”ל. זו אחת ההצלחות הבולטות בלחימה כנגד טרור, ובכך שברנו לחלוטין את מה שנותר מן האנתיפאדה הפלסטינית.
שבירת מערכות הטרור הטרידה מאוד את הפלסטינים, שכן התשתית הזו הוקמה קודם כל כנגד ישראל, אך היא גם העוצמה של פתח כנגד חמאס. הם ניסו לבקש מישראל, לכפות הפסקת אש שתכלול גם את יו”ש, להשתמש בנשק גלעד שליט (היום אנו יודעים שלאבו מאזן לא היתה שום שליטה על גורלו) ובכל מיקרה ביקשו להגיע לכדי חסינות עבור מאות הפעילים שלהם שנמצאים תחת מירדף.
עכשיו הם יקבלו את מבוקשם מידי ממשלת ישראל, יו”ש תחזור להיות גן עדן חסין, לצורך שיקום ללא הפרעה של התשתית הטרוריסטית האנטי ישראלית, סכנה קשה לחברה בישראל שידעה בשנים האחרונות יציבות ורוגע יחסיים.
נכון, ראש הממשלה אהוד אולמרט רואה את היעד של חיזוק פתח והזרם הלאומי אל מול החמאס, אך אותם אנשים גם מבצעים את הטרור כנגד ישראל. צה”ל עצמו יודע מנסיון עסקות שחרור השבויים עם ג’בריל ועם החיזבאללה, כי כ-80 אחוזים מן המשוחררים הפלסטיניים, שכולם התחייבו שלא לעסוק עוד בטרור, חוזרים מייד לעסוק בחבלה כנגד ישראל. לדוגמה, בשנת 2005 שוחררו כמה אסירים בולטים, כמחווה לאבו מאזן, כן, אותו אבו מאזן. תוך חודש הם כבר נעצרו בחזרה לאחר שהתחילו להכין תשתית לירי טילים לעבר ישובים ישראלים ביו”ש, לא פחות. כלומר הם אפילו עלו מדרגה בפעילות הטרוריסטית.
מדוע זה קורה? עבור משוחררים אלה הטרור זו פרנסתם, דרך החיים, הכבוד וההגדרה העצמית. יותר מכך, מי שמשוחרר במסגרת עיסקה, חייב להוכיח את עצמו שלא השתנה, חייב להוכיח את מעמדו מחדש, והדרך היא באמצעות טרור נגד ישראל.
יתכן וממשלת ישראל עדיין לא הפנימה את מנטליות ההתנתקות הנדרשת כאן, כיוון שכל מעורבות שלנו בתחום הפלסטיני נגמרת תמיד ברעש נורא. מה שאנו חושבים שמחזק את אבו מאזן – בדרך כלל מחליש אותו, ולהיפך. יותר מכך, האם עיסקת חסינות זו או אחרת, תשנה את פני העימות העצום בין הזרם הלאומי לבין האסלאם הפוליטי במרחב הערבי?
כיוון שאין אנו מכירים את הכללים, וכיוון שמדובר בסכנה אמיתית לבטחון ישראל, יש להימנע מן המחוות הללו, ולהימנע מלשקוע מחדש בעולם הפלסטיני, שכולו הזוי מבחינתנו. שישראל תדאג לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית? תביא לכאן את נאיף חוואתמה? האם חזרנו לשנות האשליה של אוסלו? המועצה הלאומית הפלסטינית, גוף היסטורי חסר כל חשיבות כיום, לא יכולה להתכנס בירדן? חייבת להיות מעורבות ישראלית בתוך נבכי נפשו המיוסרת של העולם הפלסטיני?
אילו הזיות שעבר זמנן, וטוב שממשלת ישראל תימנע מעצמה את ההונאה העצמית ואת השקיעה והאכזבה אחר כך, כאשר הכל יתפוצץ בפניה. עדיף להודיע שישראל אינה מתערבת עוד ולא תתערב לעולם בנעשה בחיים הפלסטיניים. לא בהענשה של חמאס ולא בפיצוי של הפתח. לא בחיסולים מיותרים כרגע בעזה, ולא בשחרורים הזויים לא פחות. לא בבניית מיתוסים נובלים של הפלסטינים, ולא בחיסולם. אנו אמורים להתנתק מן העולם הפלסטיני, לטוב ולרע, ולהתמקד, סוף סוף, בעצמנו בלבד.
קל להוציא את ישראל מעזה אך לא את עזה מישראל
לעזור לאבו מאזן? שחרור אסירים?
