מלחמת הסטארט-אפ הראשונה: חמאס הוכה מכה קשה, וכללי המלחמה השתנו

מאת ד”ר גיא בכור

חמאס נכנס אל מבצע “עמוד ענן” הנוכחי כשהוא נישא על תקדימי מלחמות העבר: מוגן מאחורי האוכלוסיה הפלסטינית בעזה, בעוד שהאוכלוסיה הישראלית חשופה, ומשמשת מבחינתו כמטרה ראויה. כך היה עם חיזבאללה וכך היה בזמן המערכה הקודמת בעזה. מה רבה היתה התדהמה ולכן גם הכעס של חמאס כאשר ישראל חשבה מחוץ לתקדים הזה, והמערכה המתוחכמת שלנו כפתה כאוס וחוסר סדר על האויב. בנקודת הזמן הזו של כתיבת המאמר, ישראל הפכה את תקדימי העבר.

“תחדש או שתמות” זו סיסמת המלחמות לאורך ההיסטוריה, והפעם ישראל חידשה, הדהימה, ולכן הרגיזה מאוד את אויביה; היא פעלה הפוך למה שציפה האויב. אחד מגדולי האמנים אי פעם, פבלו פיקאסו (1881-1973) היה נוהג לפעול בשיטה הזו, דבר שהביא לו שם עולמים: הוא פעל נגד הציפיות של הסביבה ממנו. אם שמו היה קשור מידי בסגנון יצירה מסוים, בכוונה היה מעצבן את הציבור עם סידרה חדשה של ציורים, שהלכה תמיד נגד הציפיות. במלחמה כמו גם באמנות, אנשים מרגישים עליונות על מי שהוא צפוי, ובדרך כלל עוברים לדבר הבא. מי שפועל נגד הציפיות והוא בלתי צפוי, כפי שישראל פעלה עד עכשיו בעזה, מרוויח הערכה והרתעה. וסן צ’ו, אסטרטג המלחמה הסיני בן המאה הרביעית לפני הספירה, קבע: הצפוי והבלתי צפוי במלחמה מתחלפים. עם הצפוי מעסיקים את האויב ועם הבלתי צפוי מנצחים אותו. אך הוא גם הוסיף מילת אזהרה: הצפוי והבלתי צפוי מייצרים זה את זה, ומתחלפים ביניהם כמו גלגל נצחי, פעם זה עולה ופעם זה.

1 השיטה שאותה הכין המפקד החמאסי המחוסל אחמד ג’עברי, למקרה של עימות גדול עם ישראל, היתה לשתף ולבנות על האזרחים. לתקוף במערך טילים את ערי ישראל ובכך לגרום לנזק אזרחי עצום, מוראלי ומעשי; ובמקביל להסתתר מאחורי האזרחים הפלסטינים וכך לקבל חסות מפני התקפות ישראליות, או שישראל תשקע עם מאות הרוגים פלסטינים וביקורת בינלאומית קשה. אלא שבנוסף לחיסולו הסימבולי של ג’עברי, ישראל פעלה עד כה להיפך, ובאופן מפתיע.

היא דווקא הוציאה את האזרחים משני צידי המשוואה. עם “כיפת ברזל” בצד שלה, ואכן הנזקים הם שוליים עם ההגנה הזו לעומת פוטנציאל הנזק; ותקיפה של יעדי חמאס וייתר הארגונים בלבד ברצועה (מעל 1,300 תקיפות אוויריות), תוך ניצול טכנולוגיות חדשניות כדי שלא לפגוע באזרחים הערבים. וכך ניתן לראות איך בניין אחד קורס לגמרי, ואלה שלידו אפילו לא נשרטו. ברגע שמספר הנפגעים האזרחים קטן בצד הפלסטיני, ישראל הרוויחה את אהדת העולם במקום לרכוש את הטינה שלו; וההיפך, מהרגע שחמאס תקף בטילים את ישראל, ועוד את המותגים האדירים ירושלים ותל אביב, הוא איבד את סבלנות העולם הנאור. היתרון התקדימי שעמד לחמאס הפך עכשיו לחיסרון. הוא התהפך.

2 ישראל שינתה בכך את כללי הלוחמה, בהמציאה שתי אפשרויות לחימה חדשות: הגנה אקטיבית מטילים ורקטות באחוזי הצלחה גבוהים מאוד, והתקפה מגודרת בשטח בנוי. “כיפת ברזל” הגאונית, כמעט ומבטלת את הרקטות והטילים, שבהם העולם הערבי סביבנו מילא את מחסניו. וההתקפות הנקודתיות בעזה, עד לדיוק מדהים, מאפשרות לקלף צבא שלם, המסתתר בתוך אוכלוסיה. הדיוק הזה הושג באמצעות שורה של פיתוחים ישראליים חדשים וחשאיים, הבנויים על טכנולוגיות ניווט מתקדמות, שלא עומדת לרשות שום צבא אחר בעולם, גם לא לאמריקנים. ברור שיש תקלות בשני המקרים, אך מספר ההרוגים בעזה עד עתה הוא דו ספרתי בלבד, למרות כאמור מעל 1,300 הפצצות בשטח שעיקרו אורבאני וצפוף.

זוהי “מלחמת הסטארט-אפ” הראשונה בתולדות האנושות, שבה הטכנולוגיה מצליחה להפוך חיסרון ליתרון. היא מבטלת חיסרון של גודל, של שטח, של אוכלוסיה פגיעה ושל רגישות בינלאומית. כל המלחמות שיבואו מהיום יושפעו ממלחמת עזה הנוכחית, וזה אומר מליארדים של דולרים להעשרת ישראל עם הפיתוחים ליצוא בטחוני. מעטות מדינות העולם היכולות להתגאות ששינו את כללי הלחימה. האופי הישראלי הממציא פטנטים עזר גם כאן, ובשני המקרים לצדדים הערביים אין מענה לפיתוחים האלה, אלא בעיקר רוגז על שישראל הצליחה לחמוק מן המלכודת שהיתה אמורה להיכנס לתוכה.

והמחבלים הפלסטינים? הם ממשיכים לשגר ולהִיירט בידי החדשנות הישראלית, כמו צעצוע ילדים שנתקל בקיר, אך הוא ממשיך לנוע מיכנית על מקומו. הם הרי פעילים של טריק אחד.

תמונה: אימג’בנק, GettyImages  מה שאינו ניתן לשינוי הוא לא טוב:  Malum consilium quod mutari non potest

3 ההישגים הטכנולוגיים האלה נקלטים בכל בית בעולם הערבי (ורבים רואים את ההבדל בין הקידוח הנקודתי של צה”ל לבין, למשל, הצבא הסורי, הטובח ללא רחם), ויש בהם להחזיר את דימויה של ישראל מן העבר כמדינה גאונית ומרתיעה. בעל הבית השתגע, כך זה נתפס בעולם הערבי, וגם זה יוצר הרתעה. בשנתיים האחרונות היתה תחושה שישראל אינה מגיבה, והיא מרשה לידיים מכל כיוון להטריד אותה, לגעת בה, ולאחוז באבריה. גם העורף הישראלי הוכיח שאין הוא עורף של קורי עכביש, אלא גורם שאפשר לסמוך עליו. איש לא ברח, איש לא התלונן יותר מידי, והכל נתנו תמיכה מלאה לצה”ל. בכך ישראל גם מתפטרת מ”שד הטילים” שצילו מרחף עלינו כבר שנים. למרות הטילים, אפשר לתפקד ולהעניק את הזמן הדרוש לצה”ל לתקוף ולהגיע להישגים.

4 עוד שד נרגע, לפי שעה, והוא מצרים של האחים המוסלמים, “שאינה של מובארק”. היה כאן כמעט פחד אפוקליפטי, שהנה מצרים חוזרת להפוך לאויב שלנו, וכמו באיראן של 1979 היא תהפוך מבעלת ברית לאויב מר. היה זה חמאס שבנה על כך, לאחר שקרא את העיתונות הישראלית (הערה: לאויבים שלנו לא כדאי לקרוא את העיתונות הישראלית ההיסטרית, היא אינה משקפת בדרך כלל את מה שמתרחש אצלנו באמת) וכיוון שכך, הוא היה משוכנע שישראל לא תתקוף אותו. והנה, הנשיא מורסי פעל בדיוק כפי שמובארק היה פועל, וההיפך, ידו על חמאס אפילו תקיפה יותר. מדוע שלח את ראש הממשלה שלו לעזה ביום ששי בבוקר? כדי להקדים את תפילות יום ששי אצלו, שמא ייצאו מאות אלפי סלפים קיצונים נגדו בקהיר. ואכן, זו היתה הצגה למצלמות, הדברים שודרו מייד ברחבי מצרים עוד לפני תפילת הצהרים, והמתח במצרים נרגע. מורסי עשה זאת בעיקר עבור עצמו, וכרגיל, הפלסטינים הם מטבע עובר לסוחר. קונים אותם, מוכרים אותם, שום דבר לא השתנה. מצרים צריכה לפרנס 89  מליון איש, והיא מקווה לכסף מערבי. קשה להאמין שהיא תיתן לזנב לנפנף בכלב.

5  שוב טעו הפלסטינים, כפי שהם טועים דור אחר דור. כמו חאג’ איסמאעיל בשנת 1982, שהקים שתי חטיבות משוריינות בצידון עבור ארגון פתח, כך הקים בעזה אותו ג’עברי צבא של ממש עבור חמאס. בשני המקרים היו אלה מטרות נייחות, ולכן נוחות יחסית להשמדה עבור צה”ל. כל עוד מדובר בארגון גרילה אין במה לאחוז, אך ג’עברי הקים בסיסי צבא, מוצבים, מעוזים, מחנות אימונים, מיפקדות, משרדים, ומה לא. כל אלה אינם קיימים עוד. צה”ל גילח אותם, והחזיר את חמאס 4-5 שנים אחורה, בחסות עליונות אווירית מלאה.