מאת ד”ר גיא בכור
כילדים מוחנו נקי, ולכן ילדים מעיזים. אך ככל שאנו מתבגרים, הזיכרונות שהיו לנו בחיים, בין אם הם טראומות או הישגים, נצרבים והולכים. הם נועלים את דרך החשיבה שלנו, וההעזה צונחת. הם משתלטים על המוח שלנו, במקום שהוא ישתלט עליהם, ולכן זיכרונות הם נכסים, אך גם אויבים. לעיתים קרובות אני פשוט נמנע מהם באופן מלאכותי ובמודע, שלא יתגברו עלי. “התעקשות הזיכרון”: ממי ששייך לעבר שלכאורה-נעלם, הוא עלול להתעצם ככוח גם לגבי ההווה, ולחסום אותו. גם הידע הוא מנוע גדול, אך לעיתים הוא גם בלם.
אסור להלחם את מלחמות העבר, כל מלחמה שונה מקודמתה, ומה שעבד פעם לא בטוח שיעבוד גם בעתיד. ולכן חשוב לדעת גם להתנתק מן העבר, למרות חשיבותו העצומה, ולהתרכז בהווה. כך אנו מחזירים לעצמנו חלק מן השליטה על מוחנו. עלינו ללמוד לקבל נסיבות משתנות, שמערערות על דרך החשיבה שלנו, למרות שהמוח שלנו יתנגד לכך. עלינו להתאים את עצמנו לתנועה התמידית סביב.
אריסטוטל היווני טען (384-322 לפני הספירה) שהמצב הטבעי של הדברים היא המנוחה, ואם הדברים יימצאו בתנועה, בסופו של דבר הם יעצרו, מה ששקול למוות. אייזק ניוטון (1643-1727), לעומתו, חידש, וקבע שהמצב הטבעי של הדברים היא דווקא התנועה. הכל נמצא בתנועה, אפילו אם איננו מסוגלים להבין או לקבל זאת. במילים אחרות, אין עצירה של הדברים סביבנו, ולו לרגע אחד.
אז איך נגשר בין הידע התיאורטי, הנחות היסוד, ואפילו ניסיון העבר שלנו, לבין מה שקורה מסביב? איך נאלץ את המוח שלנו להבחין בנסיבות המשתנות במהירות?
תאורטיקן המלחמות קארל פון קלאוזביץ (1780-1831) קרא לכך “חיכוך”, שמהותו פונקציונאלית: ככל שנתאים את מחשבותינו המוקדמות אל ההווה עם הנסיבות שלו – כך התגובה שלנו למציאות תהיה יעילה יותר; וככל שנתמיד בתיאוריות העבר ונכפה את הניסיון שאנחנו חושבים שיש לנו, התגובה תהיה לא מתאימה, ושגויה. אני מרשה לעצמי לקרוא לדרך הנעה הזו, שבין הרקע התיאורטי לבין המציאות – יצירתיות.
הייתכן וכל מה שידענו עד היום על המזרח התיכון ועל עצמנו בתוכו –התהפך? המוח מסרב לקבל, הטראומות והישגי העבר שלנו דוחים את השתנות המציאות, אך זיכרו, מי שיילחם את מלחמות העבר – יפסיד.
1 פעם היו “מדינות ערביות” מול כנופיות טרור. היום כנופיית הטרור, דאעש, היא “המדינה”, בעוד שהן הפכו לכנופיות. “המדינה האסלאמית” כבר שולטת במחצית סוריה וכמעט במחצית עיראק; הכנופיות של בגדאד ודמשק בקושי שולטות באיזורים העדתיים-שבטיים שלהן.
פעם דיברנו על “משטרים ערביים” מעניקי לגיטימציה, היום הם הפכו למיליציות משוללות לגיטימיות. בעבר המשטרים הערביים יצרו הרתעה צבאית נגד הטרור. היום הוא יוצר הרתעה צבאית נגדם. עובדה, הצבא “העיראקי” שהאמריקנים הקימו, פשוט מפחד להילחם בדאעש, עד כדי כך גדולה ההרתעה.
פעם ההיסטוריה הקימה באיזור מדינות. היום המדינות הפכו להיסטוריה. לזיכרון. להזייה.
ואם אין עוד “עיראק, “סוריה”, “לוב” או “תימן”, ובקרוב גם “ירדן” ולבנון” יתאיידו בדרך זו או אחרת, איך אפשר עוד לדבר על “מדינה פלסטינית”? מדינות אדירות התאיידו, אז רק ההזיה הזו נשארת, משום שישראל מחפה עליה צבאית? האם עוצמתנו הצבאית מתגלגלת עלינו בכך כנגדנו? אז למה אנחנו מצילים שוב ושוב את אבו מאזן? הגיע הזמן לקבוע רף מרתיע לכנופיה הזו, למשל בהגבלת העבודה בישראל, הרי זו זכותנו. “המדינה האסלאמית” היא כבר הרבה יותר מדינה מ”המדינה הפלסטינית”.
בריאה מול בריאה, אש מאש: המזרח התיכון נולד מחדש
2 בעבר נטען שישראל היא המדינה המאוימת ביותר במזרח התיכון, ואולי זה גם נכון, אך כיום אזרחיה הם הבטוחים ביותר במזרח התיכון מפני דאעש, וייתר הארגונים הסלפיים הסונים המתקדמים במרץ. זה תלוי כמובן בשטח שנעוץ בבטנה: היה ותוותר עליו לטובת הסונים, תקבל שם מייד את דאעש, ולא תתקיים. תמשיך לשמור עליו, תעשה את מחוות הקיום הטובה ביותר עבור אותם סונים הגרים שם. בלי חסות המדינה היהודית, הפלסטינים ביו”ש כמו גם ערביי ישראל יושמדו, כפי שקורה להם בכל רחבי המזרח התיכון, וכפי שקורה גם לאחרים. הידעתם שבירדן יש כבר שני מליון פליטים מסוריה ומעיראק? ובלבנון מליון וחצי? ולאן אומללים אלה יילכו, כאשר דאעש יגיע אליהם שוב?
המגן היחיד של הסונים בישראל, משני עברי “הקו הירוק”, זהו צה”ל. בטעות השתרבבו לקו ההגנה של צה”ל, ועכשיו הם נהנים מעוצמתו.
מציאות או זיכרון? בית הזיקוק הגדול ביותר בעיראק, בעיר בייג’י, עולה שלשום באש בידי דאעש. זהו כיום מזרח תיכון של נקם ושילם, ומה שהוא גדול ונשגב, ואין לו הגנה, יהפוך לזיכרון. ההתעקשות לא תעזור לו.
3 זיכרון הגבולות, גבולות הזיכרון – פעם, היו עוצרים לפני גבול. “עצור, גבול לפניך”, והגבולות שימשו מכשול. היום לא עוצרים בפני גבולות, ההיפך הם משמשים הזמנה להתקפה. הטענה שאין לנו גבול מזרחי מתאיינת עכשיו. יש לנו גבול ביטחון קיומי – על נהר הירדן. מי שמשרטט אותו באופן הנחרץ ביותר אלה דאעש ודומיו, ולא רק אנחנו. אין גבול ביטחון אחר לישראל ברעידת האדמה מסביב, ואת זה ייאלצו לקבל גם האירופים ואנשי אובמה. הם טוענים שיתמכו בביטחון ישראל, ובכן, השטח הפך לערובה היחידה לביטחון ישראל. ה”ביטחון” משתלט בכך על מה שפעם היה “מדיני”: הצבאי הפך למדיני, והמדיני לצבאי. תארו לעצמכם שהיינו מוותרים על רמת הגולן? כפי שלחצו הוזים למיניהם בישראל.
זה הזמן להעלות בפני המרחב הדיפלומטי את הגבולות שהוענקו למנדט היהודי על ארץ ישראל, גבולות שנקלטו גם על ידי האו”ם, כשהוקם. זה הזמן להעלות את דו”ח אדמונד לוי, על לגיטימיות הדרישות שלנו. מות הגבולות של אחרים הוא תחיית הגבולות שלנו.
4 כללי השוק: פעם ישראל חיזרה אחר הערבים, היום הערבים מחזרים אחריה, ולכן המחיר שלנו עלה. לא אנחנו נשלם עוד על הקשר, הם צריכים לשלם. ממשל אובמה מת לברוח כבר מהמזרח התיכון, ובוודאי מהפרץ הפרסי, אותו הוא כבר לא צריך, ולכן אנחנו המשענת היחידה שנותרה, למשל, לסעודים. על שיתופי פעולה מודיעיניים וביטחוניים לא אתם צריכים לשלם להם, הם צריכים לשלם לכם, וכך יש להעמיד זאת. במילים אחרות, לדרוש תמורה. כללי השוק קובעים שמשלם מי שזה נדרש לו יותר. הצרפתים, איתם הולכים עכשיו הסעודים, הם משענת קנה רצוץ. רק הכסף מעניין אותם.
בשנת 2011 צפינו שהסכסוך הישראלי-ערבי יסתיים, ויתנתק מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפועל קרה משהו עוד יותר גורף: הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר בולם את הערבים מלהתקרב לישראל. במקום שיטריד אותנו, הוא מטריד אותם, ולכן מי שצריך לוותר עליו אלה הם, לא אנחנו.
5 הרתעת ההרתעה – מודל ההרתעה עבד עבורנו עשרות שנים מול מדינות, משטרים וארגונים בעלי מידה של אחריות פנימית, כמו למשל חיזבאללה, אפילו חמאס, או חבורת רמאללה. אך לארגונים הסלפים אין שום מימד של אחריות, לא לאוכלוסיה ולא ללוחמים שלהם, ולכן יש למצוא בלמים אחרים לשיטפון הזה, אם יגיע. אמצעים טכנולוגיים, שחובה לפתח כבר עכשיו? רובוטים ניידים על הגבולות? נטילת מחיר כואב, שבכל זאת ייצור הרתעה?
ראו עד כמה נואש חסן נסראללה מול השיטפון. כפי שציינו שוב ושוב באתר, בניגוד לכל התיזות הקיימות, חיזבאללה נשחט בידי הסונים, אך העמיד פנים שהוא מנצח. אין לו יכולת להרתיע אותם, בגלל נחיתותו המספרית. כך גם לצבא העיראקי בבגדאד או לאסד בדמשק. הלקח המר שלהם יכול להיות בית הספר שלנו.
הרתעת ההרתעה מורתעת: אך אם מדובר בדאעש, יש לגיטימציה בינלאומית להרוג ללא רחם. בלי להקיש בדלת או בגג.
הזיכרון מכזיב: כאשר אנחנו ילדים, אנחנו חיים את הפנטזיה של העתיד המבטיח והאינסופי, וככל שאנו מתבגרים, כך אנחנו הולכים ושותלים את עצמנו דווקא בעבר. המנהגים, הנוהגים והמסורת האישית שלנו משתלטים עלינו, ואנחנו מקיפים את עצמנו במנגנוני הגנה. מפני מה? מפני המציאות.
מדוע זה מוזר? משום שהמציאות לכאורה גלויה לכל, ובכל זאת, רבים מאיתנו כלל אינם רואים אותה. כך זה בחיי אנשים ובחיי מדינות, ומדינה שתתעלם מן המציאות הצבאית, במיוחד אם היא מאיימת על קיומה, לא תהיה.
איך מתמודדים? בוחנים מחדש את כל האמונות המקודשות שלנו. כאשר שאלו את נפוליון מהם עקרונות המלחמה שלו, תשובתו היתה שאין לו כאלה. זו המלחמה האכזרית והקשה נגד המוח של עצמך.
“כל אחד יכול לתכנן קמפיין צבאי”, אמר נפוליון שהיה גאון המלחמה, “אך רק מעטים יכולים לצאת למלחמה, שכן רק מעטים יכולים להתאים עצמם להתפתחויות ולנסיבות הבלתי צפויות (Rebus sic stantibus) והמהממות, של מלחמה” (המוסיקה: מארש ההכתרה המקורי שלו כקיסר, 2 בדצמבר 1804).
6 חמאס ננעל בהישגו שלו – חמאס ממשיך לשקר ולטעון שהוא גירש אותנו מעזה, וכי הוא השליט שם, אך בעצם הוא נכלא בעזה עם הסיוט שלו: הסלפים ודאעש ההולכים ומתפתחים שם. הוא כלוא בגהינום, ללא הגורם היחיד שבאמת יכול להציל אותו, כפי שאנו מצילים את אבו מאזן כל יום מחדש: ישראל. מרחץ דמים בעזה הוא שאלה של זמן.
עזה הפכה להיות, לא בכוונת מכוון, מעבדת הניסויים וההוכחות שלנו: מה קורה כאשר מוסרים לאבו מאזן שטח (חמאס השתלט) ומה קורה כאשר נותנים לחמאס לשלוט לבד (דאעש עשוי להשתלט). דאעש הוא העונש של חמאס, שהוא בעצמו העונש של הרשות, שהיא העונש של דאעש. המעגל נסגר.
מנפו את הניסוי בעזה אל מול העולם.
7 מצרים עוזרת לנו בבידוד עזה – זה נכון טקטית וצבאית, אך לא נכון מבחינה מדינית. בכך שהיא נועלת את המעבר לעזה, היא מטיחה את עזה בנו, ובכך פוגעת בנו, תוך שהיא מתיימרת לצאת מן המשחק הזה. מוזר, דווקא מורסי האסלאמיסט התחבר לעזה, אך סיסי הלאומן מתנתק ממנה. אז בשביל מה ביצענו את ההתנתקות לפני עשר שנים, אם אנחנו שבים ומתחברים לעזה כל יום יותר ויותר? אל תוותרו על דחיפת עזה למרחב הערבי הטבעי שלה, ממילא מה שקורה במרחב כולו, צפוי לקרות גם בה: עליית דאעש.
יש לפיכך לחשוב אחרת: מצרים מאוימת קיומית. היכולת שלנו לסחור איתה מתחת לשולחן באינטרסים ביטחוניים גבוהה יותר מאי פעם בהיסטוריה המודרנית שלה. גם בנוגע לעזה. למשל, שתתיר לאלפים להגר לאירופה. כך היא מרוויחה, אנחנו מרוויחים, ואותם עזתים מרווחים. אירופה מחויבת לפתוח שעריה למי שהוא נושא תעודת “פליט”.
בעוד דאעש עבור האיזור הוא הסוף, עבורנו הוא ההוכחה לצדקת הטענות שלנו, והוא ההתחלה. את האיזור הוא ממית, אותנו מחיה. מצרים ברחה מן הטרור האסלאמי, אז הוא רודף אחריה. מצרים מבודדת את עזה, אך גם “עזה” מבודדת את מצרים.
התעקשות הזיכרון: הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.
8 האו”ם חדל להיות רלבנטי במזרח התיכון, להוציא ישראל, השריד האחרון מן הסדר האיזורי הקודם. כיוון שהמשטרים האלה הפכו לכנופיות אכזריות, אפשר לתקוף אותם יום יום באו”ם על מוסדותיו, ולהביך אותם: כל יום תלונה על כנופיית אבו מאזן,כל יום תלונה על אסד, כל יום תלונה על חיזבאללה, כל יום על איראן, שמפעילה את השיעים האומללים, שנשחטים. היפכו את האו”ם לכלי תקיפה, יש הרבה מאוד על מה, לא רק כלי למגננה. העבירו את הלוחמה הדיפלומטית לשטח האויב, הדגישו את מרחץ הדמים שם, את רדיפת המיעוטים, כך תצטיירו כגן עדן לעומתו ותוכלו לכן “לסחור”, לתת ולקבל .
ארצות הברית, פעם המתווך הגדול, אינה קיימת עוד במזרח התיכון, גם לא רוסיה. אנחנו לבד, אם כי פתאום אנחנו מגלים לא מעט אפשרויות לבריתות איזוריות. ארצות הברית עזרה במשך שנים, אך גם בלמה, בשיטת הפרד ומשול. הבלמים האלה הוסרו עכשיו.
9 ארצות הברית נלחמת בדאעש? לא נכון. ארצות הברית לא מפסיקה לקדם אותו. אכן, יש כעשר הפצצות ביום, לעיתים קצת יותר, אך כמות הנשק האמריקני המתקדם, שדאעש תופס מן החיילים הבורחים של הצבא העיראקי, אדירה. טנקים, נגמ”שים, מטולי טילים, תחמושת, ציוד טכנולוגי משובח, ומה לא. ארצות הברית גם מחמשת את “המורדים המתונים” בסוריה, ואלה באלפיהם מצטרפים אחר כך לדאעש, עם הנשק והאימונים שרכשו, משום שהוא משלם להם יותר.
אך אמריקה רחוקה מדאעש, ודאעש קרוב אלינו. לחבר בין המלחמה בדאעש לבין הדרישות המדיניות מאיתנו, ואז אנשי אובמה אולי ייאלצו להבין.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
10 בינתיים אנו מביטים מהצד במחזה המטורף של השמדה עצמית מוסלמית, וזה צפוי להימשך, אך דאעש עלול להתקרב לגבולנו ממזרח (כלומר מירדן המבוהלת), מצפון (מדרום לבנון השיעי המבוהל) או מדרום (כלומר מסיני הבוער). ההמלצה שלנו לא להתערב בשום אופן שרירה וקיימת, אך יש להתכונן, ולתכנן כבר עכשיו את העתיד. הרי הכל כבר השתנה ועוד ישתנה.
על ויתור על שטח אין, כמובן, מה לדבר, שכן זו תהיה התאבדות קולקטיבית, וכך גם על פתרונות מדיניים הזויים (פתרון עם מי?), אך זה מחייב אותנו להקים את גדר הביטחון בגבול עם ירדן, וזה כבר קריטי, ולהיערך ליום שבו התרעה לכשעצמה לא תעבוד; ליום שבו נצטרך לנהל מדינה מערבית במציאות כיאוטית, ממש ליד הגדרות. כיוון שמדובר בדאעש, שבו אפשר לפגוע ללא רחם, האם יש מקום לתכנן הרחבה של השטח, כשהוא נטול אוכלוסיה? האם יש מקום להחזיר את דוקטרינת הביטחון הישנה, לפיה מעבירים את המלחמה לשטח האויב?
פעם, בעידן האשליות, נטען שהכלכלה מקרבת ומרגיעה. כל כך הרבה “עמותות” קמו רק על בסיס העיקרון הזה. אך הכלכלה התהפכה במציאות הדאעשית האלימה של סבל ורעב: רוצים לחמוס ולגזול אותה, ולכן היא דווקא מעודדת מלחמות. למזלנו, גם ביום שדאעש יתקרב, הוא עדיין יתעסק עם אויביו הרבים, כך שאנחנו לא צפויים להיות בסדר עדיפות גבוה מבחינתו, ועדיין.
זה לא היה אמור להיות כך, והיו שסברו שמצרים, ירדן וסוריה הם משטרים חזקים ויציבים, איתם הגענו להסכמים, ורק חיזבאללה הוא הבעייתי. היום מתברר שדווקא המשטרים במצרים, ירדן וסוריה היו סוג של אשליה, ורק הארגון העדתי נותר לפי שעה ככוח חזק, לייצב את הגבול הצפוני שלנו. מי היה מאמין. האם יש מקום להבנות שקטות איתו? לברית שקטה?
