במשך רבע מאה של כיסוי תקשורתי ואחר כך אקדמי של המזרח התיכון, נוצרה בין נשיא מצרים חוסני מובארק לביני היכרות, בודאי לא יותר מכך, אך גם זה משהו. את הדוקטוראט שלי, העוסק במשפט האזרחי של מצרים ושל העולם הערבי כתבתי בקאהיר עבור אוניברסיטת תל אביב. אך אין סוף פגישות ומיפגשים בכל השנים האלה, כאשר אישים ישראלים ביקרו את ארמונו בקאהיר או בסיני, גרמו לו לזהות אותי, ולנפנף לשלום, כשניתן הדבר. יצא לי לשוחח איתו מספר רב של פעמים, גם בראיונות אישיים וגם במפגשים תקשורתיים רחבים יותר. קשה לאמר שהוא אינטלקטואל, או ששמעתי ממנו איזו הברקה מיוחדת, אך בכל זאת, הוא שולט בארצו כבר 26 שנים, ואין זה דבר של מה בכך. הוא שולט במצרים כמעט כמו הנשיאים שקדמו לו, סאדאת ונאצר ביחד. יכול להיות שהוא יודע כלל שהם, שני קודמיו, לא ידעו? בהחלט.
בן למשפחה כפרית מהדלתא, קצין בחיל האוויר, מפקד חיל האוויר, עד לתפקיד סגן הנשיא. אני חושד באנואר סאדאת שהוא מינה את הקצין חוסני מובארק כסגנו דווקא בגלל אפרוריותו, כדי שלא יאיים עליו יותר מידי. מובארק נהנה מאותו חסד היסטורי, כמוהו כאהוד אולמרט, כאשר הבכיר ממנו נעלם פתאום. ספק אם מובארק או אולמרט היו מגיעים לראש הפירמידה ללא אותה טיפת מזל בקריירה שלהם. הבעיה עם מובארק שהוא לא היה אמור להיות הנשיא, ולכן מצרים נראית מאז 1981, דהיינו זה 26 שנה כמוהו: אפרורית, מתנוונת לאט לאט, ולחלוטין מחוץ למשחק של הגלובליזציה. זו מצרים המפוארת, הרב גונית, השולטת, הצבעונית, הגלובלית, של ימי המלוכה וגמאל עבד אלנאצר, וגם בימי סאדאת. הדברים השתנו היום. מצרים שוקעת, למרות שהנפט של השנתיים האחרונות מזריק בה טיפת חמצן. מובארק עצמו מעדיף לשבת בארמונו בשארם א-שייח’, מרוחק ומנותק מן השיח המצרי הער, וגם מן הביקורת הקשה המוטחת בו בקאהיר הפוליטית. רק להזכיר את תנועת “כיפאיה”, “די!”, שקראה להפסיק את שלטון היחיד שלו, שלטון לכל החיים, למרות הוראות החוקה המצרית. מובארק יהיה בן 79 בחודש מאי הקרוב, והקשר שלו לציבור המצרי ולחיים במדינה הולך ומתרופף.
הצמרת שלו זהה ואחידה, הוא לא מחליף אותם, הם כמו משפחה. אך גם הם נמצאים כבר בשנות השבעים המאוחרות לחייהם. אותם אנשים. ספוות שריף הנאמן על ההסברה, כלומר הוא השוט של מובארק נגד עיתונאים סוררים במיוחד, מוחמד חוסין טנטאווי על הצבא, פארוק חוסני על התרבות. השנים חולפות, הם שם. באחרונה הסתבך חוסני כאשר העיר לעיתונאית עטויה ברעלה: איך את הולכת בצורה כזו? איפה השכל שלך ומה עם החיים המודרניים? בעקבות זאת נזדעקו “האחים המוסלמים” בפרלמנט בקריאות להדיח את חוסני והעיתונות יצאה נגדו. כן, אלה “האחים המוסלמים” שנכנסו לפרלמנט בעקבות דרישת הדמוקרטיזציה של שרת החוץ האמריקנית, קונדוליסה רייס, ממובארק. יופי של דמוקרטיה מתקדמת יש היום במצרים. מובארק מנסה לקדם את בנו השני, גמאל, כיורש שלו, אבל נתקל בהתנגדות של המערכת הבטחונית ושל המורשת המצרית הפלורליסטית. מצרים הגדולה, מדינת המוסדות, אינה עיראק או סוריה.
בכל אותם שנות ביקורים והיכרות את מצרים היפה ועם תרבותה, לא הסתרתי את ביקורתי מן המצרים וממובארק אישית, על שאינו מחמם את השלום הקר עם ישראל, מעולם הוא לא ביקר כנשיא בישראל (להוציא גיחה קצרה בהלווית רבין. האמריקנים הכריחו אותו לעשות כן), והוא אינו בולם במיוחד את הכתבות הארסיות, הנבזיות, נגד ישראל. הוא היה נוהג לאמר, גם לי: “מה, העיתונאים בכיס שלי? (“אלסחאפיון פי גבי?”) אצלנו זה לא כך”, למרות שמילה שלו היתה מרגיעה מיד השתלחות חולנית מדי. כתבתי בעיתונות הישראלית על כך שהוא אינו מגיע, והפוליטיקאים שלנו נאלצים להתבזות ולבקר אותו, בעוד שהוא לעולם לא יגיע. אי הגעה משמעה אי הכרה בישראל.
היום אני מבין שמובארק צדק ואני טעיתי. כאשר אנו רואים עד כמה הידרדרו יחסינו עם העולם הערבי כולו, ובכל זאת השלום עם מצרים נשאר כתופעה אסטרטגית, לפי שעה. מובארק ידע שחימום רב מידי של היחסים עם ישראל יעוררו הרבה שדים רדומים במצרים ובעולם הערבי, קודם כל נגדו. הוא זכר את שקרה לקודמו, והוא ידע את מה שאני למדתי רק בשנים האחרונות, שבמזרח התיכון מי שרוצה הכל יקבל לבסוף אפס, ומעט זה הרבה. Less is More. מי ששואף יותר מידי סופו שייפול, ומי שמקבל 30% של שלום, אולי זה נראה מעט, אך לעומת אפס זה המון. מובארק הרדום הצליח היכן ששני קודמיו הנשיאים כשלו. הם היו צבעוניים וסוערים, וסיימו מהר. הוא בינוני ואפרורי, אך הוא מצליח לשרוד.
תארו לעצמכם גבולות פתוחים בין שתי המדינות. התוצאה היתה שמיד חצי מליון נהגי מוניות ממצרים היו מתייצבים עם מכוניותיהם הבלויות בישראל. מה היינו עושים אז? אני אפילו לא מדבר על ההיבט הבטיחוני טרוריסטי. מה היינו עושים עם חמישה מליון מחפשי עבודה מצרים, שישראל היא כמו גן העדן האבוד מבחינתם? מדינה שהתל”ג שלה לנפש הוא 21,000 דולר, לעומתם, שהתל”ג הממוצע שלהם הוא כ-1,000 דולר לנפש? אחד חלקי עשרים? רק חישבו על המהומות שהיו יכולות להיות בין שתי המדינות. כיום יש לנו שלום קר, לעיתים עוין עם מצרים, אך המומחים עוברים בין שתי המדינות ומאזנים את המצב. יש איזורי סחר משותפים בקיר ובאלכסנדריה, וגם זה עובד, יש שגרירויות ויש ביקורים. זה לא הרבה, אך על פי הכלל של מעט זה הרבה, הרי שזה הרבה.
ביחסים עם מצרים צריך תמיד לזכור שהמצרים יוכלו לתת מעט ברמה הגלויה, הסימבולית, הפוליטית, והרבה יותר ברמה הנסתרת מן העין, הטכנית, המודיעינית והביטחונית. בימים כאלה, כאשר הסכנות מרובות באיזור, ראוי להתמקד ברמה השנייה. אם השלטונות המצריים יטפלו בחצי האי סיני כמו שצריך, מבחינתנו זה המון.
