רבים מכם שואלים אותי מדוע אין טוקבקים באתר שלי, וזו שאלה שאני נשאל שוב ושוב. לאמר לכם את האמת? אני חושש מן הטוקבקים, והאמינו לי, יש לי נסיון. חלק מן התגובות ענייניות וראויות, ואין לי בעיה עם ביקורת עניינית. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד שמח לדיון אמיתי. אך הרוב, כן רוב, התגובות מגלם את כל הרע והנמהר בחברה שלנו: את הרשעות, הרכילות, את הקנאה הבוערת, את הבורות ואת תחושת העדר. זו נהמה מפחידה ומרתיעה. היא משתקת.
אפילו אני, חברים יקרים שלי, שאני תמיד אופטימיסט, חייב להודות בצער רב: הברכה נטשה את מדינת ישראל. מדינה שטובעת לאבדון בים ציניות, אלימות, התנשאות וכוחניות של בניה, לא של מישהו מבחוץ.
מתמנה שר משפטים חדש, ועוד לפני שפצה את פיו כבר האליטות הישנות, שמוקד הכוח שלהן בבית המשפט העליון, באקדמיה ובתקשורת, נכנסות להיסטריה של ממש, ראו דבריו של שופט בית המשפט העליון עד לא מזמן מישאל חשין ש”יגדע את ידו” של מי שיפגע ב”בית שלו”. בית המשפט העליון הוא הבית שלו. כך מתבטא שופט בבית המשפט העליון, שגם אביו היה שופט שם? ועדיין לא שכחתי את הנשיא הקודם ברק, שפסל את פרופ’ רות גביזון כי “יש לה אג’נדה”, כאילו לו לא היתה אג’נדה.
חשין יודע ששר משפטים עם אג’נדה אחרת יחסל את “המהפכה החוקתית” שבנה “אחיו” (בית המשפט העליון הוא “אחווה”, כך ברק קרא לחבריו) השופט אהרון ברק, מבלי שאיש הסמיך אותו לעשות כן; יחסל את הפינה החמה שארגוני “זכויות האדם” או שמא נאמר זכויות הערבים בלבד, זכו בה. מדינה שבה שרים מושפלים בגלל עניינים תפלים, ומורשעים בצורה תמוהה, כאשר ברחובות נרצח אדם ליום, והאלימות משתוללת. אלימות זו נובעת, בחלקה, מן היד הרכה שהשתית אותו אהרון ברק על המערכת השיפוטית כולה. הוא קרא לזה “החוקתיות של כללי הפרוצדורה הפלילית”, ולפיה יש זכויות לנאשם, למורשע, לאסיר ולעצור. רק לחברה אין זכויות ואין מי שיגן עליה מעבריינים.
אנו חיים במדינה שבה יש תחושה שאם אליטות מסוימות ירצו, הן יכולות לחסל בני אדם, להלביש עליהם תיקים תמוהים, להדליף נגדם, ולהרשיע אותם. זו תחושה מרפת ידיים, מאיימת, מכרסמת. היא מקפיאה, והיא מכבה כל רצון טוב. היא מעלה הירהורים שאולי אין פה עתיד לילדינו.
מדינה שבה נדמה שתקרת הזכוכית מעל ציבורים מסוימים ודעות פוליטיות מן הימין לא נעלמה אלא היא יורדת דווקא מטה לבלום בהם את היצירתי, החי והפורה. שאליטות ישנות משתוללות כדי למנוע את השינוי הדורי הטבעי, שצריך היה לקרות במדינה שלנו כבר לפני שנים. זו תחושה שאנשים אינם נשפטים על פי כשרונם אלא על פי מוצאם ויחוסם הפוליטי, זו תחושה שקשה מאוד להמשיך ולחיות איתה. שמי שאמור לדאוג לצדק מבצע את ההיפך. כיצד יתכן שמתנהלת חקירה כנגד שר, וכולם יודעים למי הכוונה, כבר תשע שנים?? ואפילו נכון הדבר, האם אין עוד במדינה שלנו את מידת הרחמים? החמלה האנושית? רק אדם לאדם זאב, רק כסף, ורק כוח. את החמלה החליפה שנאה יוקדת וביזוי אישי. זה כואב. אם בחברה שלנו אדם לא יתקדם על פי כשרונו, הרי זה סופה של החברה. זה מתכון בטוח לבינוניות ולדעיכה.
רבים טוענים לשחיתות מידות בשלטון. אני לא קונה את זה, וכבר כתבתי על כך. זו הדרך להשתיק מישהו, לבלום ציבורים שלמים, כאשר קיימת תחושה שאילו הטוענים לשחיתות של אחרים נגועים בכך לא פחות.
מדינה שבה התקשורת, גם כן סוג של אליטה הפתוחה לציבור מסויים בלבד, חיה מן הציני, העקום והביקורתי, שבה מילה טובה היא מילת גנאי, ומילת גנאי היא מילה טובה הראויה להבלטה. להצטרף היום לחיים ציבוריים או פוליטיים זו ממש התאבדות. מי יודע מה ילבישו עליך? איזו ביקורת תספוג? איזה רפש יטיחו בך?
זו התאבדות קולקטיבית, קוראים יקרים. חברה אינה יכולה להמשיך כך. אללי, מי יחזיר אלינו את הברכה, שהלכה מבלי שוב?
