לקראת מצרים אסלאמית: על מזימות, פחדים והמאפיה היפנית

מאת ד”ר גיא בכור

המאפיה היפנית, ה”יאקוזה”, טוענת לקוד התנהגות מקודש של החבר. אסור להפר אותו לעולם, והוא מגיע מן ה”בושידו”, כללי ההתנהגות של הסמוראים (שבעת כללי הבושידו הם “אומץ”, “התנהגות צודקת”, “חמלה”, “נאמנות”, “כבוד”, “נימוס” ו”יושר”). בכל “גומי” או כנופיה ביאקוזה, ערכי הכבוד נשמרים בקפדנות בידי בני המעמדות השונים, כמו במקומות אחרים בחברה היפנית, ועד היום ישנם שם טקסים ימי ביניימים. היאקוזה אינם חבורה סודית, אלא חלק מקובל בחברה היפנית, חלק מן החיים הפוליטיים והכלכלים של המדינה, עד כדי כך שבחלק מן המקומות יש ליאקוזה שלט על הדלת, כמו בכל חברה כלכלית אחרת. היפנים מזהים במהירות חבר ביאקוזה, משום שהוא עמוס בסמלים, למשל סיכת סמל המשפחה (הסמל נקרא “מון”), הבגדים, מכוניות ענק עם שמשות כהות, לשון הדיבור היהירה, והדרך שלהם להגיע אל ראש הפירמידה של חברות ענק, כדי לסחוט אותן.

היאקוזה מפורסמים בקעקוע מרבית הגוף (“הורימונו”), כדי לסמן את אלה שחיים בקצה החברה, אלה שהם שונים. אך הקעקוע הוא חלק מסולידריות קבוצתית ואומץ לב, והצהרה שבחרת את הצד האפל. הקעקוע הצבעוני כולל את ה”מון” של הקבוצה, ואת האני מאמין שלה, ויש צורך במאות שעות של עבודה כדי להשיג כיסוי כזה של הגוף. הסמוראי שהפר את הוראות אדונו היה מבצע התאבדות טכסית לעיני חבריו (“ספוקו”). אך היאקוזה המודרני מכפר על העבירות שלו בכך הוא כורת את אחד מפרקי אצבעותיו (בדרך כלל האצבע הקטנה) וזה נקרא “יוביצומה”. ערבוב דם לאות חברות נאסר רק בשנים האחרונות, בשל סכנת הדבקות באיידס.

אלא הם סימבולים חזקים, המהווים קיצור דרך למחשבה. הם בנויים לא על ההבנה הלוגית אלא על הרגשות. ראית סמל אחד כזה, ועולם שלם של דימויים ותובנות נפתח בתוכך. אצל הסמוראים והיאקוזה, בגלל הטכסיות הרבה, השימוש  בסמלים הפך לאמנות, אפילו שבמקרה של היאקוזה מדובר באחד מארגוני הפשע הגדולים בעולם. גם היפנים וגם המצרים יודעים שסמלים יוצרים כוח אדיר.

לאסוף מאות אלפים בכיכר אחת, אולי אפילו מליון איש, דבר כזה עדיין לא נראה במזרח התיכון, והתמונה הזו התקבעה בנוגע ל”מהפכה” במצרים (מכונה בפיהם “מהפיכת 25 בינואר”). התמונה המדהימה הזו מעבירה מיד את הרעיון החדש, את המסר החדש, ובעצם דת ישנה, האסלאם, המבקש גם לשלוט פוליטית. התמונה הזו היא כמעט-גאונית משום שהיא מתפשטת ללא גבולות, והיא נותנת תחושה לכל מצרי או ערבי של השתתפות בעשיה. הכוח שבתמונות האלה, שהביא למהפכה, היה ועודנו עצום. זהו הסמל היחיד בעצם של המהפכה המצרית, שכבר התקבע ברגש האסוציאטיבי של העולם. זהו סימן שיישאר לתמיד.

והנה, בששי האחרון שוב זומנה הפגנת מליון שכזו, באותה כיכר, כיכר “תחריר”. מדובר בכמות עצומה של אנשים, שמילאה את הכיכר וגלשה לרחובות המסתעפים מן הכיכר, עד לנילוס. לשם מה נזעקו התנועות האסלאמיות עשרה ימים בלבד לפני הבחירות הכלליות לפרלמנט החדש של מצרים (ב- 28 בנובמבר)? הסיבה היא הפחד, של שני הצדדים. הסמל הגדול, שמבטא את עוצמת המהפכה הזו, מבטא גם את הפחד הקיומי שלה.

זמן קצר לפני הבחירות הגורליות, שאמורות להפוך את מצרים לאיראן סונית, נפל הפחד על האליטה הצבאית-חילונית השלטת במדינה. היא הבינה שלא תוכל לדחות יותר את ההתאסלמות של המדינה, ולכן היא נקטה בתחבולה. בשקט ניסח הצבא יחד עם הממשלה הזמנית “מסמך עקרונות לחוקה”, כלומר מסמך שיקדם לחוקה החדשה במדינה, ואשר ישריין את מעמד הצבא והאליטה השלטת. זה ניסיון ברור לעקוף את הפרלמנט האסלאמי ההולך ומתקרב.

המסמך הזה נקרא במצרים על שמו של סגן ראש הממשלה, עלי א-סלמי, והוא כולל מתן מעמד חוקתי מיוחד ל”מועצה לאומית להגנה”, במתכונת הטורקית, כלומר כזו שנמצאת מעל לפרלמנט ולממשלה. למועצה הזו, שתורכב מראשי הצבא, אמורות להיות סמכויות חקיקה וחירום. עוד קובע המסמך שהצבא בלבד יהיה אחראי לפעילותו ולתקציב שלו, הצבא צריך לאשר מלחמה חדשה, ולבסוף הוא נותן לצבא את הסמכות לקבוע את מרבית חברי הועדה, שיכינו את החוקה הבאה. על זה קם הרעש האדיר, ובצדק.

גם המפלגות האסלאמיות מפחדות. הן מבינות שהצבא מתכוון לגזול מהן ברגע האחרון את השליטה במצרים, ומכאן היתה קצרה הדרך להוריד מאות אלפים לרחובות. להפעיל את הסמל. אם הממשלה והצבא לא יחזרו מן המסמך, נראה עוד אלימות.

מיהן שלוש הקבוצות האסלאמיות המרכזיות (יש עוד הרבה קטנות) המתמודדות לבחירות בשבוע הבא?

“האחים המוסלמים”, תחת מפלגת “החירות והצדק” (“אלחוריה ואל-עדאלה”)

“החבורה האסלאמית”, גוף יותר קיצוני מן האחים, תחת מפלגת “הבנייה והפיתוח”

“הסלפים”, הארגון הדתי הקיצוני ביותר, הסולד למשל מן העתיקות הפרעוניות וחלק מראשיו מדברים על לפוצץ אותן, והוא יתמודד תחת השם “א-נור” (“האור”).

במהומות בין המפגינים לבין המשטרה נהרגו בשלושת הימים האחרונים כעשרה מפגינים ונפצעו כאלף. המתח הוא רב. שני הצדדים יודעים שזהו לב הסכסוך במזרח התיכון: בין הגורמים הלאומיים-צבאיים לבין האסלאם הפוליטי ? מי ינצח ומי ינוצח, מי יתקיים ומי יחוסל. זהו אותו סכסוך בין פתח לחמאס, לחיים או למוות. להיות או לחדול.

ומהו האגרוף של התנועות האסלאמיות? סימבול “הפגנת המליון”. לכאורה זהו מימוש של זכות דמוקרטית להפגין, אך בעצם זהו שימוש ברוטלי בהפגנה, זו סחיטה ואיום ישיר על הממשל ועל המיעוטים. אותם ארגונים אסלאמיים, שתמיד ידברו על “צדק, דמוקרטיה, בנייה וחירות” שוב עושים שימוש לרעה בכל מה שהמערב מאמין בו, בדיוק כמו ח’ומייני בשעתו. הרי כאשר קבוצות אלה יעלו לשלטון, יבוא אט-אט הסוף לדמוקרטיה או להתחלות שלה. כמו חמאס שעלה באמצעים דמוקרטיים בינואר 2006, אך מנהל היום דיקטטורה נוקשה בעזה. קיצונים סלפים כבר מתפרצים היום למסיבות ברחבי מצרים והורסים אותן בטענה שבאסלאם הנכון אסור לשיר או לנגן, והתפרסמו במדינה פאתוות שלא להצביע בשום אופן למועמדים חילוניים או ליברליים, אם יש מועמד אסלאמי כלשהו. נשים כבר אינן מעיזות לצאת לרחוב במצרים ללא כיסוי ראש הולם, מחשש שירדפו אותן. גם נוצריות קופטיות מכסות את הראש בלבוש אסלאמי, מחשש שיוכו.