מאת ד”ר גיא בכור
1על מצבות ברומי הקדומה היו נוהגים לכתוב: “Hodie mihi, cras tibi“, כלומר: אל תתגאה, בן אדם, שאני פה קבור עמוק למטה, ואתה נעלה למעלה. “היום לי, מחר לך“. העבר משוחח עם העתיד, המוות עם החיים, השאה הפרסי עם ח’מנאי.
ממה פוחד “המנהיג הרוחני” עלי ח’מנאי? ממה פוחדים “משמרות המהפכה”? ממה פוחד רוחאני? שהם הופכים עכשיו לשאה האומלל של איראן. שאצבע הגורל הופכת את גורלו לגורלם. הם, שכל כך לגלגו עליו, כינו אותה “קרפדה מתנפחת”, נמצאים עכשיו בדיוק באותו צומת הכרעה בה נמצא השאה, וזה יסביר את כל ההתנהלות בנושא הגרעין. הם פוחדים שהקללה-מבחינתם, שנקראת ארצות הברית, תפגע עכשיו גם בהם, והם עדיין לא שכחו את ההפיכה האמריקאית נגד ממשלת מוחמד מוסאדק, 1953. אי אפשר לסמוך על האמריקאים, הם אומרים, הם תמיד יבגדו בנו בסוף.
השאה רזה פהלאוי היה בעל הברית החשוב ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון, ללא עוררין. אך עוד בתקופת הבחירות החל המועמד האנונימי לנשיאות, ג’ימי קרטר, למתוח ביקורת על “זכויות האדם” באיראן. זה הדאיג את השאה, אך לא יותר מידי, ולכן הוא תמך בחשאי במימון הקמפיין של מתחרהו ג’רלד פורד. אך דווקא קרטר, למרבית חרדתו של השאה, ניצח.
במשך שנה שלמה התעלם ג’ימי קרטר מהשאה הפרסי, ולא הזמין אותו לביקור בבית הלבן בוושינגטון, כמקובל, עד שהזמין אותו בנובמבר 1977 לביקור כושל. זה היה כמובן איתות, והשאה הבין. שנה אחר כך נטש קרטר את השאה, ותרם יותר מכל אדם אחר לעליית ח’ומייני לשלטון באיראן, ועל כך ניתן לקרוא במאמר הוותיק הזה שלנו כאן.
“העיניים הכחולות הקפואות האלה, אין בהן שום רגש” התבטא השאה בקרב מקורביו, על עיניו של ג’ימי קרטר, לאחר הביקור שנכשל במבוכה גדולה. נטישת ארצות הברית, והדגש על “זכויות האדם” הביאו לניטרול השאה, ליד הרכה שנקט בדיכוי המהומות, לחורבנו, ולאיום האיראני, כפי שהוא מוכר לנו עד היום.
כמה צחקו ח’ומייני וחבריו על גורלו של השאה, שדווקא “זכויות אדם” הן שהפילו אותו. והנה, עכשיו, הם עצמם בתפקיד השאה המודח. שוב ארצות הברית, שוב התקרבות, ואפילו הסתמכות עליה, ושוב נשיא דמוקרטי עם הצעה מפתה: תסכימו לעסקה גרעינית, נסיר לכם את הסנקציות.
נשמע נהדר, אך לא בעיני האליטה השלטת באיראן, מבחינתם זו אותה מלכודת דבש אמריקנית של השאה: להשתלט עליהם, ואז להפיל אותם באמצעות “זכויות האדם”. כיצד? אחרי הסכם שכזה לחדש יחסים דיפלומטיים, להכניס עיתונאים זרים, פעילי זכויות אדם, התססה, עמותות זרות, וכל זאת כדי להמריד את הציבור נגד השלטון שלו. רק בשבוע שעבר יצא שבועון השמאל הבריטי “אקונומיסט” בכותרת ראשית: “איראן: סוף המהפכה”. הוא התכוון לעודד את האמריקנים לחתום ולוותר, אך בשלטון בטהראן מבינים זאת בדיוק הפוך. סוף המהפכה? מה סוף, הרי זה הסוף שלהם.
2 משמרות המהפכה הם הגורם השולט באיראן, אם כי מאחורי הקלעים. הם עקבו אחר הבטחותיו של רוחאני להתקרב למערב, ומאוד לא אהבו את זה. הבהיר זאת יפה מפקד משמרות המהפכה, הגנראל מוחמד עלי ג’עפרי, במסיבת עיתונאים ב- 22 באפריל: “האיומים התרבותיים (המערביים) הם האיום החמור ביותר על המהפכה האסלאמית, משום שהמהפכה שלנו מנוגדת לערכי המערב”. הוא מתכוון שאם השיח הליברלי יתרחב, המונים יעלו על השלטון, ויפילו אותו באביב פרסי. הרי זה כמעט קרה בשנת 2009.
על רקע זה הוציאו משמרות המהפכה לפחות פעמיים אזהרה לרוחאני: אם תגזים, לא תהיה. באותה מסיבת עיתונאים אמר ג’עפרי ברמזים: “אם פקידים אינם מיישמים את הוראות המהפכה, אזי זה אפשרי שמשמרות המהפכה יזהירו אותם, או יבצעו את תפקידם למען שמירת המהפכה”. בינתיים מצב זכויות האדם באיראן רק החמיר, עם הוצאות להורג פומביות ועם כ- 800 אסירים פוליטיים בכירים, דבר שחשוב למשמרות המהפכה. אך הסרת רעלה בקרב איראניות במשחקי המונדיאל או סרטוני יוטיוב (רשת שאסורה באיראן, אך המקומיים עוקפים את האיסור), אלה מדאיגים מאוד את המשמרות.
אזהרה דומה השמיעו במשמרות המהפכה גם לעבר המנהיג הרוחני עצמו.
לקרוא ברצף את מאמרי האתר על איראן, מאז 2006
3 העימות השלטוני הזה בא לידי ביטוי, למשל, ביום הצבא האיראני, ב- 18 באפריל. רוחאני נשא נאום בו שיבח את הצבא האיראני הכללי, “שמעולם לא דרש את חלקו (בכסף) מהאומה”, רמז למעורבות העמוקה של משמרות המהפכה בניהול הפיננסי של איראן. הדברים האלה הרגיזו את ראשי המשמרות, וג’עפרי עצמו הזכיר לרוחאני ש”השתוללות 2009 לא היתה מסתיימת בהצלחה בלי משמרות המהפכה והבסיג'”, כשהכוונה להתקוממות של מליוני צעירים בערי איראן הראשיות ב 2009.
במילים אחרות הזכיר ג’עפרי מי הציל את המהפכה האסלאמית, שמאפשרת לרוחאני בכלל לדבר.
4 בנוגע לשיחות הגרעין: משמרות המהפכה היו נגד המשא ומתן כולו, אך “המנהיג הרוחני” ח’מנאי שכנע אותם שעדיף לתת לרוחאני לנסות את הכיוון הזה. יש לנו רק מה להרוויח, אמר להם, עם ממשל אמריקני שלא נמצא נוח ממנו לאיראן, וזהו משטר אובמה. היה להם כבר ניסיון איתו בשיחות הסודיות על הסכם הביניים, והתחושה שלהם שהמשטר הזה לחיץ, וניתן להוציא ממנו פשרות רבות, בבחינת הזדמנות שלא תחזור.
אלא שמשמרות המהפכה לא התלהבו גם מ”שיטת מצליח” הזו. הם טענו שדווקא יש הרבה מה להפסיד, וכי בכל מקרה איראן רק תפסיד:
אם יהיה הסכם קבע, הסנקציות אולי יוסרו, אך העיסוק העולמי באיראן יגבר, וכך גם הדיון על זכויות האדם. “ההתערבות שלהם בנושא זכויות האדם תחליף את ההתערבות בנושא הגרעין”, אמרו לח’מנאי. ואם לא יהיה הסכם, הרי שהמשטר האיראני יואשם בכישלון השיחות, ובעקבותיו צפויה קריסה כלכלית. זו הסיבה מדוע נוח לכולם שזה יזוהה רק עם רוחאני, כך הכישלון לפחות יהיה שלו.
5 במשמרות המהפכה טוענים עוד כי אסור להתקרב יותר מידי לארצות הברית, שמפילה את כל בעלות בריתה, כפי שקרה עם השאה, מובארק, קדאפי, סדאם חוסין, או באוקראינה. הם טוענים שהקשר העדיף לאיראן הוא עם רוסיה וסין, מה גם שהמלחמה הקרה בעולם גוברת, ועדיף לאיראן לנקוט בקו ברור. הם טוענים שארצות הברית מכרה אך לאחרונה את הבובה העיראקית שלהם, נורי אלמאלכי, וכי היא מזרימה חצי מליארד דולר לעזרת המורדים הלאומיים נגד בעל הברית השני שלהם, בשאר אלאסד. אז איך אפשר לתמוך בארצות הברית מטהראן? פוטין עדיף, הם אומרים. הוא אמין ורציני, מבין את הסכנות הסוניות הסלפיות, וממשיך לתמוך בבשאר.
וככה נראה הסיוט המשטרי: בזמן תחרויות המונדיאל בקיץ האחרון צפו כל תושבי איראן, אבל כולם, בתמונות החופשיות האלה, שהועברו ללא צנזורה דרך הלווין: אוהדים, ובעיקר אוהדות איראניות, מתחרויות הכדורגל מברזיל. מניפים גם את דגלי השאה, חופשיים לחלוטין, וחוגגים, בדיוק ההיפך ממצב האזרחים המדוכאים בתוך המדינה. זה מאוד בלבל את המשטר: האנשים האלה תומכים בהתלהבות באיראן, אך זו איראן אחרת. מבחינת ח’מנאי זה החמור מכל.
6 הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זריף פועלים כרגע בסביבה עוינת להם לחלוטין, ולמסרים הפייסניים שלהם. הם בעצם מתעתעים באובמה, שכן המנדט הפנימי שלהם מצומצם. כאמור, אם יצליחו להגיע להסכם, כולם יחלקו בו. אך אם ייכשלו, הכישלון יהיה רק שלהם. המצב הזה נוח גם לח’מנאי, שלא רוצה שהכישלון ידבק בו.
7 הנשיא רוחאני: שנה ויותר לאחר שנבחר לנשיא, והזוהר נגמר בכל הנוגע לנשיא שעורר תקוות אדירות מבפנים ומבחוץ. כגודל הציפיות ממנו ברחוב האיראני, כך גודל האכזבה. הוא מבודד, מאוכזב ובעיקר מאכזב. ביטא את זה יפה בחודש יוני חבר הפרלמנט (השמרני) רוחאללה חוסיניאן: “אדוני הנשיא, הבטחת לשפר את הכלכלה באופן דרמטי, אך הכל נהיה יקר יותר, ומפעלים נסגרים. איפה ההבטחות שלך?” נדמה שכל מה שעושה רוחאני בתוך איראן, נכשל, עד שאנשים כבר מלגלגים עליו. הוא ניסה לקצץ בסובסידיות ובהוצאות הממשלה, וזה נגמר בהעלאת מחירים ובמיסים כבדים יותר.
אחמדינג’אד הפופוליסט העלה את הוצאות הממשלה, ולכן זכה לאהדה ברחוב. רוחאני לעומת זאת נתקל ביחס זועם. הוא גם הציע לציבור לוותר על סובסידיה שנתן לו אחמדינג’אד בגובה 15 דולר לחודש לאדם, אך 92% מן האיראנים דחו את ההצעה. לאחר שיפור כלכלי קצר, שחל לפני שנה, עם עלייתו לשלטון, הכלכלה שקעה מחדש, והקדרות חזרה לרחוב. האינפלציה ירדה אמנם, אך היא עדיין עומדת על גובה של 20%. האבטלה עומדת על גובה משוער של 30%, ואצל צעירים הרבה יותר מכך, והפער בין עשירים לעניים מתרחב, בדיוק כמו בימי השאה. הריאל שוב צנח אל מול הדולר ולכן הציבור לא יכול להתקרב אפילו למוצרים מיובאים. רבים בורחים לזהב, באין ערובה כלכלית אחרת. הריבית היא כה גבוהה, בשיעור 25%, עד שאין אפשרות לקחת באמת הלוואות ולפתח.
כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות.
השחיתות המוסדית שכל כך אפיינה את שלטון אחמדינג’אד לא השתנתה בהרבה, ומעריכים שאיראן הפסידה מאות מליארדי דולרים בשנות אחמדינג’אד, בשוחד ובגניבה. כל המחירים רק עולים: החשמל עלה ב- 25% בשנת 2014, המים ב- 30%, דלק למכוניות, המע”מ, מס חברות ועוד. כיוון שהדלק כבר יקר, אנשים קונים פחות מכוניות. באיראן רוב המכוניות הן מייצור מקומי, ועל פי נתוני הממשלה יצור המכוניות נפל ב- 20% בין מרץ 2013 למרץ 2014, ל- 737,000 מכוניות השנה לעומת 924,000 ב- 2013. כל זה נזקף לגנותו של הנשיא, שכל כל הרבה הבטיח.
ההסרה החלקית של הסנקציות בשנה האחרונה לא שינתה הרבה בכלכלה האיראנית, בניגוד לחששות ישראל. ויחד עם זאת יצוא הנפט האיראני לסין (וזה מותר על פי הסכם הביניים) עלה ב- 36%.
8 יש כעס רב בציבור האיראני כלפי האליטה שמנהלת את המשטר וכלפי רוחאני עצמו, באשמת ראוותנות. אשתו של רוחאני חגגה השנה את “יום האם” בארמון הנשיאות, דבר שתואר בקרב חוגים רחבים במדינה כראוותני, בסגנון השאה פהלוי. “אם אשתך רוצה לחגוג את יום האם” אמר לעבר רוחאני הציר חוסיניאן, “עדיף שתעשה את זה בביתה, במסגד או בחוסיינייה (מקום פולחן דתי שיעי), אך לא בארמון הנשיאות, זהו רכוש העם”. לדברים האלה יש משמעות חמורה באיראן, המזכירה את המשוקץ ביותר בעיני המהפכה, השאה המודח. הראוותנות שלו מתוארת עד היום במסרי המהפכה כסיבת נפילתו. אז “המהפכה” נוקטת היום ראוותנות כזו העצמה? שוב גורלו של השאה?
יש כעס רב במדינה על האליטה השלטונית שמבלה בלונדון ואפילו בניו יורק. “הם את בני המשפחה שלהם שולחים לטיפולים וניתוחים באירופה, אבל אנחנו אפילו ויזות לא מקבלים לשם”, מתלוננים ברחוב. מאז עידן רוחאני קל יותר לאליטה השלטונית באיראן להיכנס לארצות הברית, וזה מאוד מרגיז איראנים רבים, הטוענים שהאליטה זועקת “מוות לשטן הגדול אמריקה”, ואז הולכת להתרפא שם. הם גם מזכירים שאובמה לא אפשר לשגריר האיראני המיועד להיכנס לארצות הברית, למטה האו”ם.
9 אובמה טעה, כרגיל, ושלח איגרת סודית לח’מנאי, בה הוא מפציר בו להגיע להסכם, ובעצם ללחום ביחד בדאעש. אך המכתב הזה התקבל הפוך בטהראן: הנה, ארצות הברית טומנת פח לאיראנים, ולבסוף תפיל עליהם את דאעש, כדי שילחמו נגד דאעש במקומה. המכתב הזה לא הועיל להסכם, הוא הרחיק אותו.
הגבול בין איראן לעיראק הינו באורך עצום של כ- 1,500 ק”מ, שבקושי נשמר על ידי הצבא העיראקי, כך שהנטל לעמוד מול טרור דאעשי עלול ליפול כולו על הצבא האיראני, והאיראנים מאוד לא רוצים בכך. איום כזה על איראן לא היה שנים ארוכות, והוא מדאיג את השיעים חיצונית ופנימית. חיצונית, משום שעלולות להיות חדירות עומק נוספות (כבר היו כמה); ופנימית, שכן הסונים באיראן (33%, הבלוצ’ים, הכורדים והערבים) עלולים לתמוך בדאעש ולמרוד מבפנים. ניצנים של הצטרפות כזו של אפגאנים ובלוצ’ים נראו כבר באיראן, לאחר שזו החלה עוצרת סונים, המעוניינים להצטרף למלחמה בעיראק ובסוריה.
אז שארצות הברית תזרז מבחינתם את הגהינום העדתי הזה? שהיא תלך ותילחם בדאעש, אומרים באיראן. וגם אם נאלץ להילחם יום אחד בדאעש, נעשה זאת על פי האינטרסים שלנו, ולא על פי תכתיבים זרים.
10 והדבר המעניין ביותר, שאולי האמריקנים והאירופים כלל אינם לוקחים בחשבון: והיה ויושג הסכם קבע, מי אמר שמשמרות המהפכה בכלל יכירו בו, או יאכפו אותו? כיוון שאיראן מדברת בכמה ראשים, אין שום ודאות שהסכם כזה גם יכובד, וכך עלול להיות מצב מביך שבו המערב מסכים ומסיר את הסנקציות הכלכליות, אך איראן אינה אוכפת את ההסכם, ואז הסנקציות כבר לא יוחזרו באו”ם למשל. המצב בשטח במקרה כזה חוזר לנקודת האפס הגרעינית.
איראן הרשמית מוכה, מסובכת, קודרת, מחפשת קונספירציות בכל פינה, אך בעיקר דואגת. אז מה, האם ייתכן שבסוף כל סיבוב היוהרה האדיר הזה של 35 שנים, השאה הוא שצוחק אחרון? שהשלד המרחף מעל למיטה, הוא מה שנשאר מהמהפכה שלהם? שהחלום הוא סיוט?
