מאת ד”ר גיא בכור
האם ניתן ללמוד נועזות ואומץ לב? האם כל בני האדם נולדים אמיצים? לא ולא. רק מעטים נולדים אמיצים באמת. נפוליאון סיפר כי כאדם אין הוא נועז, אך הוא למד לפתח ולתרגל את היוזמה הזו. אנחנו נהגנו ללעוג לצבאות ערב סביבנו, שחייליהם נוהגים לרוץ מעל אש, או לאכול נחשים, כפי שהדבר היה מקובל, ואולי עדיין מקובל, בצבא הסורי. אך הכוונה שם היא ללמד את החיילים הללו שלא לפחד. ברגע שחצו קו פחד מסוים, הם לא יחששו גם בדברים אחרים. כך מחשלים את החיילים.
הבעיה הזו מתרחשת אצל כל אחד ואחד מכם, למשל במיקוח. רובינו חוששים לנקוב מחיר, רובנו דורשים לעצמנו מעט מידי. רובנו, כאשר הם נדרשים לנקוב במחירם, מהססים, מתנצלים, נמצאים במבוכה גדולה. הצד השני קולט את המבוכה הזו מיד, וגם ערככם אצלו יורד מיד. הוא ישחק בכם ללא רחם, קולט את חולשתכם.
מנסיוני, דווקא זה שנוקב את המחיר הגבוה ביותר זוכה להערכה פרדוקסאלית של הצד השני. מוזר לא?
בכלל לא מוזר. זה לא שהוא נותן להבין שאם הוא דורש מחיר גבוה הוא כנראה שווה את זה . גם זה נכון. אך יש גם הערכה אינטואיטיבית, מבלי משים, להעזה שלו. אנחנו מעריכים באופן אינסטינקטיבי אנשים נועזים.
הפילוסוף הדגול אריסטו, הרבה לעסוק בשאלת האומץ, ומה שבין אומץ לפזיזות, ובין אומץ לפחדנות. הוא דיבר על “מידת האמצע” כהגדרה הנכונה. למשל, אם חייל שש אליי קרב בכל הזדמנות, גם כאשר סיכוייו לנצח קלושים, חייל כזה ייקרא פזיז. אם החייל יתחמק מכל קרב, גם כאשר צבאו יהיה בעמדת יתרון, אזי הוא יהיה פחדן. אדם ייקרא “אמיץ” אם ימצא את דרך הביניים ידע לבחור את קרבותיו בחוכמה, וישתתף רק בקרבות בהם יוכל לנצח, ובאלה החשובים לו.
ואולי הגיע הזמן שישראל שלנו תתחיל ללמוד גם היא נועזות? אכן, הגיע הזמן.
**
המהלך של סגירת הגבול עם עזה היה גאוני, ואני מניח שרבים כבר מתחילים להבין זאת, שכן הלחץ העצום החל לנחות על מצרים, שגם לה גבול עם רצועת עזה, ופחות ופחות על ישראל. זהו לחץ שעיקרו מגיע מן העולם הערבי, מן הפלסטינים, ומדעת הקהל במצרים, שמטרידים את השלטונות המצרים מאוד. הרבה יותר, נניח, מלחץ בדעת הקהל העולמית. מצרים מובאת במבוכה גדולה, גם היום. היא שמתחה ביקורת כל כך הרבה שנים על ישראל מעוללת לפלסטינים ומתנכרת אליהם יותר מישראל. האמת יצאה לאור!
מערכון האבסורד, כן אדוני ראש הממשלה!
Welcome to Egypt , כאשר כללי המשחק בעזה השתנו לפתע
בסיבוב הראשון הפלסטינים פרצו בהמוניהם לעבר סיני המצרי, וזה לקח למצרים כמה ימים להתאושש, אך הם סגרו את הפרץ. מעבר רפיח נסגר ונפתח, אך אין הוא מעבר חופשי ופתוח.
כאן היה מקום לישראל להמשיך וללחוץ, להתנתק לגמרי ממה שכבר יצאנו ממנו לחלוטין. אפילו את מתינו לקחנו איתנו. מה יש לנו עוד לחפש ברצועת עזה, שגם הוכרזה על ידי הממשלה כישות אויב?
לצערי, ישראל ממשיכה להזין ולפרנס את רצועת עזה, לתקוותם של המצרים, שמתפללים שנחזור וניקח בעלות על הרצועה הסוררת, מאורת הטרור, בכך שנסגור למשל את ציר פילדלפי מחדש.
זה לא קורה, בין היתר בזכות גורמים הפועלים על דעת הקהל שלנו ועל מקבלי ההחלטות, כמו למשל האתר שלנו.
אך לידיעתכם, הלחץ ברחוב הערבי על מצרים הוא עדיין עצום, וזה הזמן מבחינתנו להחזיק מעמד ולא לפתוח את המעברים עם רצועת עזה בשום אופן. זהו האומץ עליו דיברתי בפתיחה. זהו האומץ הנדרש מאיתנו, שאריסטו ראה בו מעלה נעלה.
זו זכותה של כל מדינה שלא לקיים גבול פתוח עם מדינה אחרת. הטענה כלפי גדר ההפרדה בעולם היתה שאם הגדר היתה עוברת על הקו הבינלאומי, איש לא היה בא בטענות לישראל. ובכן, הגדר ברצועת עזה עוברת ממש על הקו הבינלאומי.
בינתים התערבו המצרים במטרה להשיג “תהדאה”, דהיינו רגיעה בין ישראל לבין חמאס, והם אכן, הגיעו לסיכום עם כל הפלגים הפלסטיניים. כמו שכתבתי זה הרי חייב להיות הסכם טריקי מבחינת הפלגים, שרוצים שישראל תפסיק לפעול גם בשטחי יו”ש, כדי שיוכלו להתחזק שם ללא מורא צה”ל, עד להפלת משטר אבו מאזן והלאומיות הפלסטינית.
וזהו הסיכום אליו הגיע שר המוחאבראת המצרי: ישראל תפסיק כל פעילות צבאית בתוך רצועת עזה, ובמקביל יפסיקו הפלגים את שיגור הקסאמים על ישראל. תוך ששה חדשים תעבור המערכת הזו גם לשטחי יו”ש, דהיינו ישראל צריכה להתחייב בפני המצרים ובפני האמריקנים שתימנע מכל פעילות צבאית בתוך שטחי יו”ש, ואלה אמורים להפסיק את הפיגועים משם. אין אף מילה, כמובן, על גלעד שליט, שעליו חמאס אינו מעוניין לוותר, כפי שכבר ניתחנו זאת מזמן.
ישראל צריכה להיות בלתי שפויה לחלוטין כדי לקבל את ההצעה הזו, שאמורה להטיל עליה את האשמה בכישלון, שכן משמעות הדבר חגיגת הטרור ליד כפר סבא, ירושלים, פתח תקווה ומרכז הארץ, מה גם שלאחר שמונה שנים, וגדר ההפרדה עדיין לא הושלמה. זה אומר שיהיה לפלסטינים ביו”ש עורף שקט לחלוטין לפתח גם שם את תשתית הטילים שלהם, בדיוק כפי שקרה בעזה, עד לסיבוב הבא, אליו יגיעו כבר מוכנים הרבה יותר.
ועכשיו אנו מגיעים לעיקר: לפי מקורות פלסטיניים בכירים מצרים התחייבה בפני הפלגים הפלסטיניים שאם ישראל תדחה את הצעת הרגיעה, או תפר אותה, מתחייבת מצרים לפתוח באופן חד-צדדי את מעבר רפיח לתנועת הפלסטינים, ולמעשה, בזאת תתחבר הרצועה למצרים ולעולם הערבי לכל דבר.
דובר משרד החוץ, חוסאם זכי, נשאל אתמול באופן רשמי ופומבי על ההתחייבות המצרית הזו. יותר מכך, העיתונאי ששאל אותו ציין כי ישנה גם התחייבות אישית של הנשיא מובארק, כי אם ישראל תדחה את הצעת הרגיעה “מצרים התחייבה שלא להרעיב את עזה”.
זכי יכול היה להכחיש את הדיווח, אך ציין כי אינו רוצה להגיב על הנקודה הזו של ההתחייבות המצרית “בנקודת הזמן הזו, כאשר הצעת הרגיעה עומדת לפנינו”.
מקורות פלסטיניים מסבירים: המצרים אינם מעונינים לאשר את הידיעה, שכן אם יאשרו ייצרו במו פיהם תמריץ ישראל לדחות את הצעת הרגיעה, אך הפלסטינים הסכימו להצעת הרגיעה רק תמורת ההתחייבות המצרית הזו, כברירת מחדל. מנהיגי חמאס גם הודיעו היום בעזה כי “האחות המצרית הרי לא תיתן להרעיב את הפלסטינים”, ובכך הגדילו עוד יותר את הלחץ על מצרים. התקשורת הערבית כולה ממתינה לראות כיצד תנהג עכשיו מצרים.
בהביני מייד את גאונות הצעד הישראלי, אנחנו רואים עכשיו איך הוא ממשיך ומתבשל. כתבתי לכם שזה לא יהיה מייד, זה ייקח זמן, אך הלחץ הבינערבי יעשה את שלו ויחבר את מצרים עם עזה. מה שנדרש מאיתנו זו סבלנות ולהחזיק מעמד.
גם מצרים וגם ישראל תוקעות כעת את אצבעותיהם בסכר הזה שנקרא עזה, ושאיש אינו מעוניין בו. הראשון שיעזוב את האצבע – השיטפון יציף את הצד שלו, ואני מזכיר לנו שוב את “אסטרטגיית האופנים” שבה דגל חומייני, ובעזרתה הוא גם הצליח באיראן: ניהול מאבק כזה משול לרכיבה על אופניים. כל עצירה – תגרור נפילה שלכם ארצה.
הנה הפרדוקס: דווקא האמיץ, שימשיך וירכב במרץ, לכאורה תוך התגרות בסכנות – דווקא הוא לא ייפול, והוא יצליח. בעוד שהפחדן וההססן, לכאורה אחראי, ונזהר מן הסכנות, דווקא הוא ייפול.
סבורים שהמאמר הזה חשוב לניהול המערכה שלנו בדרום? שילחו אותו לכמה שיותר חברים. אתם כבר יודעים. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
מה יפה הוא מחול המלחמה! ועל ריקוד הערדָ’ה המסתורי, הפעם, גם של ישראל
דו-שיח של שיגורים? ואולי דיאלוג לאומי של קסאמים?
האסטרטגיה הצבאית: עזה הפכה למצודה? מצודה היא גם כלא
