כל הדרכים מובילות לרומא: על עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי

מאת ד”ר גיא בכור

To read this article in English

לפעמים יוצא לי להרהר בביטוי “כל הדרכים מובילות לרומא” (Omnes viae Romam ducunt ); האם הכוונה היא רק לדרכי האבן הפיזיות שסללו הרומאים אל הפרובינציות והערים האחרות? התשובה היא כן, ולכן גם לא. בתשובה הזו טמון אופי חשוב שיכול לעזור לנו בעתיד.

לאחר שהמדינה הרומית הצליחה לכבוש בסביבות שנת 338 לפני הספירה את איחוד אויבותיה מסביב, היא פיתחה טכניקת שליטה ייחודית, שהרומאים כינו מאוחר יותר “הפרד ומשול” (Divide et impera, מיוחס ליוליוס קיסר), כלומר הם לא התייחסו אל הערים והמדינות סביב באופן שווה. הם יצרו שיטה שבה חלק מהערים מוזגו עם האימפריה הרומית, ותושביהן קיבלו את מלוא הזכויות כאזרחים רומיים; מאחרים נשללה הטריטוריה בחלקה, או שהם קיבלו מעין-עצמאות, ואחרים נותרו תחת שליטה מלאה או חלקית בידי רומאים. בכל מקרה, שום עיר לא הושארה חזקה דייה כדי לאתגר את רומא.

וכך פעלה השיטה: על נאמנות תוגמלו ערים וצורפו אל האימפריה הרומית, וכך נלחמו הערים בינן לבין עצמן על חסדי רומי. זו גם הסיבה שהיה הכרח רומאי לחסל את מרד היהודים, משום שהוא שבר את מערכת השליטה הכלל-עולמית שלהם. כך, כל עיר ומדינה עמדה לבדה מול ממלכת רומי, ולא מול האחרות. נקודת ההתייחסות שלה היתה ממלכת רומי, ולכן לא היה לה זמן לכרות בריתות עם האחרות כנגד רומי, וזו הסיבה מדוע כל הדרכים הובילו לרומא. היא היתה נקודת ההתייחסות והמרכז. וכידוע, פירוד רק מוביל לעוד פירוד, ולכן לעוד שליטה.

כיוון שלא היתה יכולה לעמוד מול כולן ביחד, בחרה רומי לפורר אותן פירורים פירורים, וכך לשלוט בהן לאורך שנים ארוכות.

לעיתים, כאשר אין לנו דרך להתמודד עם השלם, הטוב ביותר הוא לפורר אותו למרכיביו ולראות את החלקים, כאשר השלם חלש מסך כל המרכיבים.

*

יום אחד לפני שנים רבות, הייתי צריך לשבור קיר בטון נמוך ונטוש, שהפריע אז למקום החנייה שלי. לקחתי פטיש חמישה קילו והלמתי לכל האורך, אך דבר לא קרה. אבי, שראה את זה חייך, ואמר: לא כך עושים זאת. עליך להתמקד בנקודה אחת ולהלום נקודתית רק בה עם איזמל, ולאחר שהיא תתפורר, תמשיך ממנה ותרחיב אותה, עד שהקיר כולו ייפול, וכך היה. 

*

חשוב לזכור: המלחמות הגדולות הוכרעו רק בשל המימד הפסיכולוגי. ברגע שחייל אחד או קבוצה של חיילים מעריכה שהמערכה אבודה, הם נוטים לברוח או להרים ידיים, ובזה הוכרעה המערכה. במילים אחרות, ולשם כך קם ג’יפלאנט לפני יותר משש שנים, התודעה היא החשובה ביותר; לא פחות חשובה מכוח צבאי ומחיילים.

והנה, אצל אחדים קיימת תחושה שאנו עומדים בפני “צונאמי” (מילה האהובה על “התקשורת” הישראלית) של התנגדות בינלאומית, מן קיר בטון, עד שאין לנו אלא להרים ידיים. יש פוליטיקאים אצלנו שאף מנצלים זאת כדי לזכות בתגמול אישי, תוך ניפוח תודעת הקיר הבינלאומי המאיים. ומה אני נוהג לעשות במצב כזה? הפרד ומשול, Divide et impera, כלומר לקחת את השלֵם הגדול הזה, ולפרק אותו למרכיביו, שסך כולם בסופו של דבר יהיה חלש מן השלם, עד שהשלם הזה יקרוס. גם מקיאוולי בספרו על המלחמה מזכיר את שיטת ההפרד ומשול, כאשר הוא קורא לגרום לאויב להרחיק חלק מאנשיו באמצעות שמועות, ובכך להחליש אותו.

המאמר הזה אינו מיועד לזרים כלל; הוא מיועד לישראלים. ברגע שהם יבינו – הכל ישתנה, גם בעולם.

לפנינו עשר “תולעים” המכרסמות בתודעת חלק מן הציבור הישראלי, כאשר האפקט המצטבר הוא מאיים ומדכדך. ברגע שאנחנו מפרידים כל טענה בערימת התולעים הזו, ואף מפריכים אותה, השלם חלש מסך מרכיביו, עד להתרסקותו.
 

1 ישראל היא לב הסכסוך במזרח התיכון – לא נכון, והשנתיים האחרונות מוכיחות זאת. צבא צרפת נלחם בסלפים באפריקה; סלפים מבצעים פיגוע טרור מזוויע באלג’יריה; בסוריה מלחמת האזרחים גובה 60,000 הרוגים, וסופה אינו נראה באופק; במצרים שרפו אתמול קיצונים אסלאמיים בית משפט, והתעמתו עם המשטרה; המדינה עצמה על סף התפוררות; תימן הפכה לשטח נטול ריבונות ברורה, כמו לוב, כשבשתי המדינות מי שקובע אלה כבר השבטים; בצפון לבנון מתחדשת האש בין העלווים לסונים, וזו שאלה של זמן עד שהיא תגיע גם לביירות ולחיזבאללה; תוניס אינה מדינה בטוחה עוד; ובעיראק מתנהלת “אנתיפאדה סונית” כנגד הממשלה השיעית, תוך שהכורדים ממשיכים ומתבדלים. ואיראן ממשיכה בהתרסה שלה כנגד המערב. במילים אחרות, אם תהיה מדינה פלסטינית או לא תהייה, זה ממש לא מעניין ולא מזיז לאיש מן הנלחמים.

קשה להאמין, אך רבים בישראל האמינו לטענת הסרק המדומיינת על מרכזיותה של ישראל. מחר יש בחירות בישראל, והדבר בקושי מוזכר בתקשורת הערבית, שכן יש להם בעיות הרבה יותר “בוערות”. ולכן ההליכה של אבו מאזן לאו”ם היתה הליכת ייאוש, משום שהוא יודע שאם הסכסוך עם ישראל מתמוסס, כך קורה גם לעניין בפלסטינים. לפני שנתיים קראתי לתהליך הזה, שהיה אז רק צפוי, בשם “אפקט פרח הצבעוני“.

פעם המזרח התיכון היה לכאורה יציב וישראל בעייתית; היום ישראל היא היציבה, והמזרח התיכון בעייתי.

הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך?

2 הזמן משחק לרעת ישראל – לא נכון. ככל שעובר הזמן, המרחב הערבי רק ממשיך ומתפורר עוד יותר. “צבאות ערב”, מונח שבכל ההיסטוריה שלנו היה מונח אולטימטיבי לאיום, כבר אינו קיים עוד, כאשר כל הצבאות סביב מתפרקים, או שאינם כשירים עוד. זה לא אומר שצה”ל צריך להפסיק להתחמש, ממש לא, אך הזמן אינו משחק לרעתנו, ההיפך, מבחינת טכנולוגיה ויכולת כלכלית. ואם על זמן מדברים, אז סוריה חזרה 100 שנים אחורה, אל שלהי האימפריה העות’מאנית, כאשר מי שמושל בפועל הם שבטים ומיליציות. תשתיות החשמל, המים, האנרגיה של מה שהיתה פעם מדינה – קרסו; הפלסטינים עצמם מפוררים, מהגרים, וחסרי הישגים ממשיים. בעוד הציונות דגלה תמיד בקביעת עובדות בשטח, דגלו הערבים באיזור שלנו בועידות, בנאומים ובעוד החלטות באו”ם.

בפועל ישראל ממשיכה לשרטט את המפה העתידית באמצעות ההתיישבות, כפי שעשינו תמיד. הזמן אינו משחק לרעתה של ישראל שממשיכה להתחזק, כשסביבה הכל מתפרק, ולא מסוגל עוד להמשיך ולעמוד נגדה.

3 הסדר מדיני הוא אפשרי – לא נכון. “הסדר מדיני” היה תמיד כלי בידי משטרים ערביים לנהל מדיניות של התקרבות פונקציונלית לישראל, בדרך כלל כדי לזכות בטובות הנאה מערביות או אמריקניות. הימים האלה חלפו ולמרבית מדינות ערב יש צינורות משלהן לוושינגטון, לעיתים טובים יותר מאלה של ישראל. הסדר מדיני היה עבורן פונקציה של ניהול והישרדות. הרשות הפלסטינית, מבויישת ומבוזה, המוצגת כמשת”פית של ישראל, אינה יכולה לנהל משא ומתן, ובוודאי שלא להגיע להסדר, ולכן הלכו בכיריה לאו”ם לכפות “הסדר”, בלי משא ומתן, בלי הכרה ובלי שלום (כמו שלושת הלאוים של ועידת חרטום, 1967). כשחמאס נושף בעורפו ומאיים עליו קיומית, האם יוכל ארגון פתח חסר הלגיטימציה, להגיע להסדר עם “הכיבוש” (זה הכינוי של ישראל בתקשורת הערבית והפלסטינית)?

4 “העם הפלסטיני”, זהו מטבע לשון שבו החלו הפלסטינים להשתמש בשנות השבעים, לאחר שנמכר להם בידי ישראלים יצירתיים. בעבר ניתן היה להתווכח אם יש לאומיות ערבית, אך בשנתיים האחרונות הויכוח הוכרע. האם יש עם סורי? עם לבנוני? או עם עיראקי? הכל מתפרק לישויות עדתיות ודתיות, והלאומיות מתפוגגת. אז עם פלסטיני, דווקא עכשיו כאשר המדינות הלאומיות חדלות לתפקד? כאשר הלאומיות מפנה את מקומה למגדירים דתיים ועדתיים? צפון אפריקה, למשל, עוברת כבר תהליך מרתק: ממלכה סלפית חדשה נפרשת עכשיו במערב לוב, דרום אלג’יריה, מאלי וחלק מתוניסיה, בלי להתייחס כלל לגבולות הלאומיים של פעם.

ומה ההבדל בין סלפים מלוב לסלפים בעזה? הרי ממילא נשק לובי זורם לעזה. האם יש כאן לאומיות פלסטינית? אלמלא שמר ארגון אונרוו”א (זרוע של האו”ם, שהומצאה אך ורק לצורך זה) על “הפלסטינים” בסוריה באמצעות מתן קיצבאות, האם הם עדיין היו קיימים כקולקטיב?

5 ישראל מפסידה בקרב הדמוגרפי – כבר לא נכון. כל ישראלי חייב לקרוא את המאמר הדמוגרפי של ג’יפלאנט, ולהבין שאם יש שד דמוגרפי, הוא כבר אינו יהודי. העשור האחרון הוא עשור נפילת הילודה בכל המזרח התיכון, חוץ מישראל, ולמעשה הילודה היהודית החילונית השתוותה כבר לילודה הערבית בישראל או זו הפלסטינית. וההיפך, הפריון של האם היהודיה ממשיך לעלות לעומת הנפילה של האחרים. בפנינו גם עומדת הזדמנות למשוך לישראל מאות אלפי עולים מאירופה, שכן המצב הכלכלי בישראל טוב יותר מזה שבמרבית מדינות ערב אירופה, אך לרוע המזל דווקא ממשלת ישראל אינה מתייחסת לכך כאל הזדמנות היסטורית. עוד לא מאוחר, זה הזמן להתחיל, אך ישראל אינה מפסידה בקרב הדמוגרפי. בזכותנו העם היהודי שב להתרבות, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

האתר משמיע שוב אזהרה: שטח ריבוני לפלסטינים ביו”ש – והם ישאפו להעביר לכאן מאות אלפי “פליטים” מסוריה, ולשנות לעד את המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל. משם הם ישאפו הלאה, לעומק ישראל.

6 המערב מתעניין ומחויב לפלסטינים – לא נכון. העולם עשה “וי” באו”ם, יצא ידי חובתו במדינה על הנייר, והמשיך הלאה. יש לו בעיות קיומיות משל עצמו. בעבר הפלסטינים הציגו עצמם כמסכנים ומקופחים, אך היהירות של חמאס בעזה, האכזריות, ותקיפת מטרות ישראליות אזרחיות בטילים, כל אלה משנים את התמונה. היא מאוזנת כיום הרבה יותר מבעבר, וזו נקודת פריצה עבורנו לפורר את הקיר הזה לגמרי.

למשל, כאשר מליוני צרפתים חזו בבעתה בברבריות של אנשי חמאס, הגוררים גופות של אחיהם לאור היום במרכז עזה בזמן המבצע האחרון, (Parismatch) – רבים שם הבינו. זה לא שאין ארגונים פרו-פלסטינים, כחלק מאנטישמיות מוסווית, כאלה תמיד יהיו, אך הרוב הצופה מן הצד בהחלט ניתן לשכנוע, צריך רק רצון.

7 חמאס ניצח בעזה – לא נכון. כשם שהאתר שלנו נלחם בשנים 2006 והלאה בטענה שחיזבאללה “ניצח” במלחמת לבנון השנייה, כך הדבר בעזה. עובדה, אין טילים ואין רקטות מעזה, לפליאת כולם. מדוע? משום שחמאס קיבל את המכה שלו, והבין. זו השיטה היום במזרח התיכון: קודם כל מכריזים על ניצחון על ישראל, ואחר כך קורסים בשקט בפינה. כיוון שהתקשורת שלנו מתמסרת באהבה למסרי התבוסה, זה הופך כך לעובדה, ואף מיוצא אל המערב. לא צריך להאמין לכל תעמולה ולכל התרברבות: כמו נסראללה, חמאס שרוי במצוקות הקיומיות שלו, כלוא ברצועה שבה הוא שולט, תוך שהעולם הערבי דואג יפה יפה להתרחק ממנו.