מאת ד”ר גיא בכור
ב- 23 באוגוסט 1982, החודש לפני רבע מאה, היתה לי זכות-לרגע להביט להיסטוריה בעיניים. הוצבנו יעקב אילון (כיום מערוץ 10) ואנוכי לכסות את הבחירות לנשיאות לבנון, כאשר המועמד המוביל היה אז בשיר ג’מאייל. עמדנו שנינו בכניסה למחנה צבא לבנון בפיאדייה, שכונה במזרח ביירות, מקום משכנו הזמני של הפרלמנט הלבנוני, ושידרנו בשידור חי לגלי צה”ל.
לנגד עינינו חלפו ונכנסו צירי הפרלמנט הלבנוני, רובם נוצריים, ואני השתדלתי לזהות אותם, ומי עומד מאחורי כל אחד מהם, תרתי משמע.
לפתע, לנגד עינינו הנדהמות אנו רואים כמה צירי פרלמנט מחויטים, מוסלמים ממערב ביירות, שהסכימו להגיע להצבעה, ומאחוריהם ניצבים בריונים, המכוונים אקדח לגבם. כך ממש. הם צועדים פנימה, כשאקדח מופנה לגבם. ראה, אמר אילון, מכריחים אותם להיכנס להצבעה.
נכון, זה מה שאותם צירים ביקשו שכולם יבינו, כאשר יראו אותם בערב בשידורי הטלוויזיה; שהכריחו אותם להגיע להצבעה בעד המועמד הפרו-ישראלי בשיר ג’מאייל, שאכן נבחר (לפני שנרצח בעצמו על ידי הסורים). רק מאוחר יותר הבנתי זאת, שהם עצמם שכרו את הבריונים שיכוונו לעבר גבם את האקדח.
עכשיו, כשהבנו מעט מנפתולי הפוליטיקה הלבנונית, שאני קורא לה “פוליטיקה למתקדמים”, אפשר להתחיל את מאמרנו על הסיבוב הנוכחי של הבחירות לנשיאות, וזהו סיבוב לא פחות מורכב ובעל פוטנציאל פיצוץ מאשר אז.
*
נתחיל בכך שבלבנון, גם אחרי הסכמי טאיף, נשיא המדינה חייב להיות נוצרי-מארוני, ולכן ענייני הנשיאות סובבים סביב מועמדים מארונים.
הנשיא הנוכחי אמיל לחוד, שהיה מפקד צבא לבנון בעבר, הוא איש של דמשק, ומונה לקדנציה נוספת בניגוד לחוקה הלבנונית, בתכתיב סורי. ראש הממשלה רפיק אלחרירי שניסה להתנגד לכפייה הסורית הזו, נרצח בשל כך, ב- 14 בפברואר (“יום האהבה”) 2005. לחוד שנוא מאוד בלבנון, ומעריכים שכאשר יסיים את הקדנציה הנוכחית, יהגר לצרפת, כמו שנוצרים רבים אחרים עושים.
אלא שפה מתחילים העניינים להסתבך.
בהוראת סוריה, ובעצה אחת עם חיזבאללה, מעוניין לחוד לפורר את ממשלת פואד סניורה, הנשענת על רוב פרו-מערבי בפרלמנט. כיוון שאין להם רוב בפרלמנט להפיל את הממשלה, הם פונים לטריקים ולתחבולות שכה חביבות על הפוליטיקאים הלבנונים, כמו שכבר קראנו.
מועד סיום הקדנציה של לחוד הוא ב- 23 בנובמבר. והאיש כבר הודיע כי אם לא ייבחר נשיא עד אז, הוא ירכיב ממשלה חדשה, בראשות תומכי סוריה וחיזבאללה, ואליה יעביר את סמכויות הנשיאות (כפי שגם קובעת החוקה הלבנונית). אך כיוון שיש כבר ממשלה אחת, היא ממשלת פואד סניורה, בה רואה לחוד “ממשלה לא חוקית”, יהיה מצב של שתי ממשלות בביירות. מה יש, ברשות הפלסטינית זה לא עובד?
מטרת החוגים הפרו-סוריים: למנוע את קיום הבחירות לנשיאות, או למנוע בחירת נשיא כלשהו. או אז ייווצר “וואקום” שלטוני בלבנון, והמדינה תיפול כפרי בשל בידי חיזבאללה, הסורים ואיראן.
זו התוכנית, והיא מסוכנת מאוד. דמשק בונה עליה. אם כך יקרה, תוכל הממשלה האלטרנטיבית לדרוש לבטל את בית הדין הבינלאומי למשפט רצח חרירי.
המועמד הבולט ביותר לנשיאות הוא אדם משונה. מי שהיה מתנגד חריף מאוד לסוריה שינה עורו והפך לבן ברית של דמשק, מישל עאון. תרגיל שתי הממשלות אינו חדש לעאון, הוא כבר היה בו. בשנת 1988, כאשר הנשיא אמין ג’מאייל סיים את הקדנציה שלו ולא נבחר נשיא חדש, הועברו הסמכויות לממשלה “זמנית” שהקים מישל עאון, אז מפקד הצבא, אלא שהסורים רדפו אותו והוא נמלט באישון ליל לצרפת, שם קיבל מקלט מדיני. בשנים האחרונות חזר ללבנון, והפך לבעל ברית של נסראללה וסוריה, לא פחות ולא יותר.
תמונות נסראללה ועאון מקשטות עכשיו את רחובות ביירות. מתחת לנסראללה נכתב: “אדוננו” (למילה יש משמעויות נוספות, למשל בן משפחת הנביא מוחמד מהעדה השיעית) ומתחת לעאון: “מנהיגנו”. אדוננו ומנהיגנו.
נסראללה עסוק עכשיו כל כולו בתחבולות, תכסיסים ותרגילים, בצורך להגיע ל- 23 לנובמבר בלי נשיא, או טוב לא פחות, להכתיר את אעון לנשיא לבנון. זה יהיה מצויין בשבילו. אין לו זמן עכשיו לישראל. זו הסיבה שהיו איומים ברצח על השגרירים הסעודי ועמיתו מאיחוד נסיכויות המפרץ, וכן על דיפלומטים ערבים אחרים, שכן הם ניסו לגשר בין הצדדים בביירות, כדי להגיע לבחירות.
הרוב הפרו-מערבי בפרלמנט, המונהג בידי מנהיג הדרוזים ווליד ג’ונבלאט, מגייס עכשיו כוחות. מבחינתם חייבים לבחור נשיא מטעמם, אחרת מצבם ידרדר, והמדינה תיפול בידי השיעים. הבחירות צפויות כבר בספטמבר, ולכן הזינוק במתח. הבחירות לנשיאות צפויות להיות כמובן בפרלמנט.
אלה מול אלה. ג’ונבלאט כינס אתמול מסיבת עיתונאים, ממבצרו בעיירת השוף מוכתארה, ושם, מארמון האבן שלו, הזהיר כי חיזבאללה וסוריה עלולות לפתוח עכשיו במסע רציחות חדש, כדי למנוע את הבחירות. גם חברת הפרלמנט המארונית נאילה מועווד הזהירה אתמול מגל טרור אישי חדש. מי כמוה לדעת. היה זה בעלה, נשיא לבנון, רנה מועווד, שחוסל על ידי הסורים בעזרת מכונית תופת בשנת 1989. מה שנקרא, אצל הסורים ובלבנון, בכל הנוגע לענייני הנשיאות, אין חדש תחת השמש.
