מאת ד”ר גיא בכור, אוניברסיטת הרווארד
לסובייטים היה תמיד חלום להשתלט על אפגניסטן, מדינה עשירה בגז ובמחצבים, המשמשת עבורם מקפצה למזרח התיכון. ואכן, מאז שנות החמישים הם השקיעו בה, והקימו למשל את דרך המלך “סלאנג” מקאבול לברה”מ. אלא שבשנות השבעים החלו להופיע שם ארגונים אסלאמיים קיצוניים, והרוסים החלו להיות מודאגים, פן הקיצונים האסלאמיים האלה ישתלטו על אפגניסטן ויכריזו מרד נגד רוסיה הקומוניסטית. מרד כזה יכול להצית אש במדינות מוסלמיות נוספות, שהיו חברות אז, בעל כורחן, ב”ברית המועצות”.
מה הם יעשו?
בשנת 1978 המנהיג ליאוניד ברז’נייב יזם הפיכה באפגניסטן, שהעלתה את המפלגה הקומוניסטית לשלטון, אך זו התבררה כחסרת כל יכולת שליטה וכאכזרית במיוחד. ההפיכה רק עודדה עוד יותר את הקיצונים האסלאמיים. בכל רחבי המדינה המוג’אהידון, החלו למרוד ולהתארגן, וצבא אפגניסטן החל להתפורר לאחר שרבים ממנו ערקו אל תוך שורות הקיצונים. הממשל הקומוניסטי של אפגניסטן עמד ליפול.
מה הרוסים יעשו?
בדיונים הסגורים הציע שר ההגנה דימיטרי אוסטינוב לעשות את מה שהרוסים עשו במזרח אירופה. לכבוש את הדרך עד לקאבול ולהשתלט בכוח הטנקים על עיר הבירה האפגאנית, עם צבא סובייטי קטן. שם יטהרו הרוסים את הבירה וימליכו בובה קומוניסטית, אחד בשם בבראק כרמאל. עם הזמן ישוקם הצבא האפגאני, אפגניסטן תפותח ותיהפך לעוד מדינה בברית המועצות. לאחר שהתושבים יראו עד כמה הביאה להם ברית המועצות שקט ויציבות הם יבינו איזו ברכה היא הקומוניזם, ויהיו מאושרים.
זו היתה תוכניתו, והיא אושרה, עם כ- 75,000 חיילים סובייטים, מספר קטן במונחים סובייטיים, בידי הנשיא ברז’נייב וראש הק.ג.ב. יורי אנדרופוב.
אוסטינוב נפגש עם רמטכ”ל הצבא האדום, ניקולאי אוגארקוב, שנדהם מן התוכנית. הוא קבע שמספר החיילים זעום, אינו מספיק לשלוט במדינה עצומה והררית כמו אפגניסטן, וכי המדינה הזו אינה מזרח אירופה הצייתנית והכנועה. יוסטינוב ענה לו שצבא גדול לא ייתפס טוב בעולם השלישי, והוא יהיה מטרה לתקיפת הטרור האסלאמי. הרמטכ”ל קרא לתוכנית “פוחזת”, אך התנגדותו נדחתה.
ב- 24 בדצמבר 1979 יצאה התוכנית הסודית לפועל. עשרות אלפי חיילי הצבא האדום החלו לצעוד לאורך דרך סלאנג לעבר קאבול, חלקם הוצנחו ישירות לשם. הגינויים החלו להגיע מכל העולם, אך הסובייטים הניחו, בצדק, שהם יירגעו לאחר זמן מה.
הכיבוש עצמו היה מהיר וקל, והפתיע אפילו את הסובייטים, שסימנו לעצמם בסיפוק, שהמטרה בוצעה.
אלא שכבר לאחר שבועות החלו המוג’אהידון לתקוף מטרות סובייטיות במדינה הכבושה הגדולה, אלפים הצטרפו אל שורותיהם, והם לא חששו כלל מן הצבא האדום, כפי שבאירופה חששו ממנו. אוסטינוב שלח עוד חיילים לאפגניסטן ועוד, ועוד. הסובייטים החלו לנקוט בפעילות אכזרית מאוד, באיזור עמק קונאר, שם הרסו עשרות כפרים, וגרמו לבריחה של המונים למחנות פליטים בפקיסטאן השכנה (גולדסטון לא ביקר שם, עדיין). אך המוג’אהידון שבו לכל נקודה בחזרה, ועוצמתם הלכה וגדלה.
מה יכלו לעשות עכשיו הסובייטים?
לעזוב הכל? זהו כישלון נורא, שיכול להביא להתמוטטות האימפריה. להישאר? הם טרף קל ללוחמי גרילה מחומשים. בעיה. והבעיה הזו כבר מוכרת לכם גם מאצלנו. הרוסים המשיכו לתקוף ולתקוף ולהשמיד.
לנשיא הבובה כרמאל היו תוכניות לחלן את המדינה, לקדם זכויות נשים, ללמד קרוא וכתוב, אך האפגנים העקשנים רצו דווקא לדבוק במסורת המוסלמית שלהם, ונסיונותיו הביאו להתחזקות האסלאם הפוליטי עוד יותר. החמור היה שבעיוורון מזעזע ה- CIA החליט לנקום ברוסים, והוא החל לחמש ולממן את המוג’אהידון, שפגעו בסובייטים. האמריקנים חייכו בשביעת רצון: כמו שהסוביייטים חימשו את הצפון וייטנאמים נגדם, במלחמת וויטנאם, כך עכשיו הם חימשו את המוג’אהידון נגד הרוסים. האמריקנים חימשו את המוג’אהידון בטילי כתף מסוג “סטינגר”, שעשו שמות במסוקים הרוסיים. שם, בקרב שורות המוג’אהידון, הרי נולדה אלקאעדה.
שנים חלפו, השלג בא והשלג הלך שוב ושוב, והצבא הרוסי עדיין נשאר תקוע באפגיסטאן, למרות שינאת המקומיים אליו, כשהוא מגן על עמדות סטטיות, עד לאמבוש הקטלני הבא. כולם כבר מתו, ברז’נייב ב- 1982, אנדרופוב ואוסטינוב ב- 1984, והצבא הרוסי היה תקוע באפגניטסטאן. יותר מ- 14,000 חיילים רוסים מתו שם בסך הכל.
ב 1985, כאשר עלה מיכאיל גורבצ’וב לשלטון במוסקווה, הוא החל להוציא את החיילים בהדרגה. רק בשנת 1989 לא נותר אף חייל סובייטי באפגניסטן, אך גם ברית המועצות לא היתה עוד. היא התפוררה מבפנים. אפגניסטן היתה חוליה מרכזית בהתפוררות המשק והכלכלה של ברית המועצות.
יותר מששלטה ברית המועצות באפגניסטן, שלטה אפגניסטן בברית המועצות.
איזו אירוניה של ההיסטוריה! האמריקנים שמחאו כפיים בהתלהבות כיצד הרוסים שוקעים באפגניסטן, שוקעים שם עכשיו בעצמם, בדיוק עם אותה דילמה: רוצים לעזוב, אך לא יכולים. מעכשיו אפגניסטן זו כבר המלחמה של הנשיא אובמה, ובדיוק אותה החלטה נדרשת ממנו עכשיו: לעזוב או לשלוח עוד כוחות. הוא עדיין מהסס ולא קיבל החלטה, ובינתים הוא משלם מחירים כבדים בשטח, עם הרוגים רבים.
***
רגע אחד. וכי אנחנו לא היינו בעצמנו במשחק הדילמות האכזרי הזה בלבנון במשך 18 שנים? ברצועת עזה כל כך הרבה שנים? ביו”ש עדיין? כל כך הרבה מנהיגים שלנו, שעמדו בפני אותה דילמה?
לפנינו מדריך כיס לכל מנהיג או מקבל החלטות שלנו בהווה או בעתיד כיצד לזהות קטסטרופות, כיצד להיזהר מהן, וכיצד לצאת מהן במינימום נזקים. לפנינו אקסיומות של המזרח התיכון, דהיינו כללי יסוד שאין לחלוק עליהם. עליהם ייבנה הכל.
1. במזרח התיכון לכבוש עבורנו זה קל. הבעיה היא להגן לאחר מכן; לשמור על הקיים. לצבא האמריקני לקח כמה ימים לכבוש את כל עיראק, וכך גם לרוסים באפגניסטן. הצרות הופיעו אחר כך.
2. האויב באיזור שלנו ישתדל לא להילחם בנו חזיתית, שם הוא בחיסרון, אלא עורפית, לאחר שתיכנס לטריטוריה שלו, ותהיה חשוף אליו. הוא יבוא תמיד מן המסתור, לא פומבית.
3. האויב למד את לקח תבוסותיו. הוא לא ילחם כצבא מול צה”ל אלא מתוך שורות האזרחים, בלוחמת גרילה. שם יש לו יתרון גדול, בתוך אוכלוסיה ידידותית, ושם לכל צבא יהיה חיסרון. אסור לתת לו את היתרון הזה.
4. אם רוצים לתת מהלומה, יש לצאת משטח האויב לא יאוחר מעשרה ימים לאחר מכן. הרוסים נתקעו עשור, אנחנו כמעט שני עשורים, במקרה אחר, עוד לא סיימנו לגמרי.
5. לשים נציג שלטוני מקומי מטעמך בשטח אויב יעבוד רק אם יש לאותו נציג לגיטימציה מקומית. לערפאת ולמשטרו היתה לגיטימציה, לאבו מאזן הרבה פחות, ספק אם הוא כבר אפקטיבי.
6. אם אין ברירה, במקום להסתבך בפנים, עדיף לתת לשטח ליפול בידי האויב, אך לסגור עליו מבחוץ, אפילו בסנקציות. כיוון שאותו אויב ירצה להיות שליט ולקבֵע את שלטונו, הוא יזהר מאוד מלתקוף אותך, בהנחה שאתה חזק. כך היה צפוי לקרות, ואכן קרה, עם חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה. גם שליטה חיצונית היא סוג של שליטה.
יוצא מכך שלישראל, בבחינת הרע במיעוטו, צריך להיות אינטרס שעל הפלסטינים בגדה המערבית ישלוט חמאס, ולארצות הברית באפגניסטאן הטאליבאן, תוך סנקציות חיצוניות קשות. זה הרע במיעוטו. אין
פתח הוא אויב יותר נוקשה לישראל מאשר חמאס, פרדוקסאלית, משום שפתח נתפס כליברלי ונאור בעולם, ויש לו דרישות בעניין פליטים, ירושלים ומה לא. עם חמאס, כמו בעזה, זה גב לגב. לא יותר מכך.
7. זהו כלל אכזרי אך אתם תבינו. עדיף לחתוך הפסדים ולצאת ממצבי ביש, למרות שהמחיר לכך עלול להיות קשה ומייסר. עדיפה תבוסה קצרת טווח מאשר מוות ארוך ומייסר. זו הסיבה שלחמתי שנים ארוכות בעד הנסיגה מלבנון, כנגד המערכת. תארו לעצמכם שהיינו נמצאים שם עד היום!
8. אנחנו עם של אקזיטים, מאשימים אותנו שאנחנו מייסדים סטארט-אפ וישר רצים למכור אותו. אז איך זה שלא תכננו אף פעם איך יגמר כל מהלך שלנו? לפני כל מהלך צריך להעריך איך הוא ייגמר. אין הערכה ברורה איך מסיימים? אז לא מתחילים כלל. זיכרו את איראן שלפנינו.
9. אסור אף פעם לחשוב רק על ההצלחה של התוכנית שלך. ומה יקרה אם התוכנית תסתבך או תיכשל? זהו ההבדל בין סיכון להימור. ההבדל הוא שבסיכון אם אתה נכשל אתה יכול להתאושש. בהימור הסכנות עלולות לצאת מכלל שליטה.
10. ולבסוף, אסור לתת לגאווה, לכבוד, לשיקולים לאומניים או לדאגה למוניטין אישי לסבך אותך ואת הציבור שלנו. החוכמה היא לדעת מתי לסיים. וקונפוציוס הוסיף: לעשות יותר מידי זה גרוע בדיוק כמו לא לעשות מספיק.
◄אני מבקש באופן אישי, ממי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לא לשכוח, ולחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש, לחצי שנה, או לשנה-במחיר מבצע. ניתן להירשם – כ א ן.
◄חשוב לשלוח את המאמר הזה לרשימות התפוצה שלכם, כדי שיהיה אפקטיבי. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים – עושים זאת בלחיצה כ א ן
