מאת ד”ר גיא בכור
1. השימוש בשם האסלאם בלבד. ח’ומייני הבין שהאיראני הממוצע לא יהיה מוכן למות למען לנין או מאו, אבל בנסיבות הנכונות יהיה מוכן להקריב את חייו להגן על כבודה של דת מוחמד. סיסמאות מלחמת המעמדות לא הגיעה בכלל אל הפלאחים והפועלים. השמאל נוסח אירופה לא חצה את גבולות האוניברסיטאות. הוראותיו של ח’ומייני היו לפעול בשם האסלאם בלבד, ככוח מניע עצום. הכלל הזה הפך לעיקרון המנחה של התנועות האסלאמיות בכל רחבי המזרח התיכון, מטורקיה ועד התנועה האסלאמית הפלג הצפוני בישראל. התנועות האלה יודעות שכך, ורק כך, אפשר לגייס את ההמונים.
2. ההשמצה. ח’ומייני ואנשיו ניהלו מערכת עקבית ופראית של רצח-אופי מכוון, הפצת שמועות שקריות וחשיפת “קשרים” של שלטון השאה עם הציונים, “הסוגדים לצלב” (כלומר המערב), הבהאים ושאר “אוייבי האסלאם”. ההנחייה היתה להתעלם כליל ממדיניותו של השאה, ולהייחס רק אל דמותו הבוגדנית-כביכול. ח’ומייני קבע כי דבר אשמה, שחוזרים עליה שוב ושוב, בסופו של דבר תיקלט. האשמי רפסנג’אני, מבכירי המשטר הח’ומייניסטי באיראן עד היום קבע באחת ההנחיות הראשונות שלו: “אחרי קריאת “אללה אכבר”, יש להוסיף “מוות לשאה“. טחנות השמועות של המסגד והבזאר הופעלו כדי להדביק לשאה כל פשע. הוא נאשם בשוד אוצרות העם, טענו שהוא מכור לסמים ולרדיפת נשים. הפיצו שמועות שהתגייר בסתר, או שהמיר את דתו לזורואסטריות, כלומר עובדי האש. העובדה (האמיתית) שהנסיכה שאמס, אחותו הבוגרת של השאה, המירה את דתה לקתוליות, הוצגה כדוגמה מוחשית לבגידת משפחת פהלווי באסלאם. “השאה שלכם הוא יהודי”, היתה טענה רווחת.
קמפיין ההשמצה מנוצל היום על ידי אחמדינג’אד כנגד ישראל. המטרה היתה אז להראות להמונים שאפשר להשמיץ את השאה, מלך המלכים, בלי להיענש. כיום המסר הוא: לטעון שישראל תיעלם מן העולם, בלי להיענש, והמסר הזה מחלחל בעולם כולו. רבים חששו לטעון זאת כלפי ישראל והיהודים, שמא יואשמו באנטישמיות. אחמדינג’אד חוזר וטוען את שהוא טוען, בלי שייענש, וגם אחרים כבר מעיזים. להשמצה יש לכן משמעות פוליטית, וכל האמצעים כשרים למען המטרה. הח’ומיניסטים העריכו שידרשו לפחות שנתיים של עבודה קשה, כדי להרוס את תדמיתו של המשטר, ולשכנע רבים שהשאה הוא בלתי לגיטימי. בפועל זה קרה הרבה יותר מהר.
3. השימוש בישראל וביהודים – מילא תפקיד חשוב בעליית ח’ומייני לשלטון. היהודים, טמאים בעיני השיעים, הוצגו כרע המוחלט, “השטן הקטן”, עימו זמם השאה לבגוד באסלאם. “השאה הישראלי”, כך כונה השאה שוב ושוב, עד שזה הפך להיות כמעט עובדה. כל מיפגש של השאה עם אישיות ישראלית, או כל קשר עם ישראל הוצגו כהוכחה לשטניות המונארך הפרסי. ככל שהקשרים עם ישראל התרחבו, כך גברה ההסתה. הכלל היה ברור, והוא ברור גם היום: מי שתוקף את ישראל, זוכה בתמיכת
ההמונים הנבערים. תשאלו את אחמדינג’אד ואת ארדואן. את סדאם כבר אי אפשר לשאול.
4. תיאוריית ההתנתקות. ח’ומייני קרא למאמינים לצמצם את הקשרים שלהם עם הממסד עד למינימום. הם נדרשו להוציא את כספם מן הבנקים “השטניים”, לסרב לשלם מיסים, חשבונות חשמל ומים, לסרב להתגייס לצבא, או לפנות לבתי המשפט. ועדים אסלאמיים שהוקמו הפכו למקור הסמכות במדינה, אלטרנטיבה שהפכה את מנגנוני השליטה באיראן למיותרים. ההתנתקות עבדה, וכאשר פרצה המהפכה, מנגנוני השליטה של הצללים עלו למעלה, ושלטו.
5. שטיפת המוח של הצבא ומערכת הביטחון של השאה, מתוך הבנה שבלעדיהם הוא אבוד. הטקטיקה הזו לא הצליחה מאוד באיראן, אך היא יצרה ספקות-לכאורה בדבר נאמנות כוחות הביטחון. זו הטקטיקה שהאופוזיציה האסלאמית מפעילה כיום במצרים: להסית את מערכת הביטחון לעבור לצד גורמי האסלאם, ולנטוש את מובארק. ההצלחה גם כאן היא מעטה, אם בכלל, אך הכל עוד פתוח.
שושלת פהלאוי עדיין קיימת, בגלות. האם יש לה סיכוי לחזור יום אחד, כמו בית בורבון בספרד של זמננו?
הסיפור שלא יאומן: כיצד בגד ג’ימי קארטר בשאה הפרסי
6. חלופה מתאימה, ואת זה אין היום באיראן. האזרחים צריכים להבין שהיציבות תימשך במדינה, לאחר הפלת המשטר הקיים, ואת זה ח’ומייני נתן להם. היום, אם יפול המשטר הדתי, עלולה להתעורר מלחמת עדות כמו בעיראק, ולכן אצל האיראני הרגיל, עדיף שהמשטר הדתי יישאר, שכן הוא הרע במיעוטו. מן הסיבה הזו רכש ח’ומייני את ליבו של המעמד הבינוני, שכן הוא ידע שעליו תתבסס המהפכה. הוא נתן להבין שזכויות הקניין לא ייפגעו, שהנפט ימשיך לזרום, ושהמולות, כוהני הדת, יחזרו לבסוף למיסגדים, דבר שהוא ידע שלא יקרה. זו הטקטיקה של ארדואן כיום: לתת תחושה לטורקיה ולעולם ששום שינוי מהותי לא יקרה, אבל הוא עוד יקרה. בינתים מבססים בשקט את החלופה השלטונית.
7. “זכויות האדם”. כאשר ישב ח’ומייני בגלות בצרפת, בפרוור נופלֶה לה שאטו של פאריז, הוא הרבה להתראיין לתקשורת העולמית, 132 פעם. תמיד הקפיד להציג את עצמו כאיש מתון, שמעוניין בהפלת דיקטטורה. הוא תמיד השתמש במילים נערצות במערב כמו “שוויון”, “צדק”, “חופש עיתונות”, “הפסקת הדיכוי, “מלחמה בעוני”, “חופש להמונים”, וכך הלאה. הוא לא שיקר, שכן הקפיד לסייג זאת במילים “בהתאם לאסלאם”, אך לזה אף אחד במערב לא שם לב. כך גייס לטובתו ח’ומייני תנועות אזרחיות במערב, לימים את ג’ימי קרטר, ואת נשיא צרפת ואלרי ז’יסקאר ד’סטאן, שהאמינו שמדובר כאן ברפורמה צודקת, על חשבון השאה המושחת והעריץ.
ארגונים חשובים בעולם האמינו שלאחר המהפכה ח’ומייני ואנשיו עוד יחזרו למיסגדים, ובאיראן תקום דמוקרטיה פלוראליסטית. גם היום הם מאמינים כך, אם יפול המשטר הדתי, וגם כאן זה לא יקרה. ח’ומייני הפך את השימוש בארגוני זכויות האדם התמימים לאמנות, תורה של ממש לארגון אסלאמיים של היום. תמיד יציגו את עצמם כ”צדק, שוויון ופיתוח”. כך בחמאס, כך בחיזבאללה, כך מפלגת השלטון בטורקיה ובכל מקום. הרעיון היה של ח’ומייני, ואז כמו היום, יהיו מי שגם יאמינו לכך. בסופו של דבר הקים ח’ומייני משטר כה אכזרי ועריץ, ששלטון השאה מתגמד לעומתו.
8. השימוש בתקשורת, כנגזרת מן הכלל הקודם. ח’ומייני זיהה את עוינות התקשורת הבינלאומית לשאה, בשל הרודנות שלו, והתלבש על העוינות הזו ועל התקשורת הבינלאומית. הוא היסווה כלפי חוץ את האופי האסלאמי האלים של המהפכה שלו, והציג אותה כמהפכה הצרפתית, לא פחות: מהפכה של קידמה נגד משטר עריצות ימי בייניימי, שעוד תפיל את הבסטיליה של השאה, “לואי ה-14”.
התקשורת העולמית קנתה באהבה את התיאוריה הזו, ואפילו לאחר חזרת ח’ומייני לאיראן היא המשיכה להאמין בה, עד שחבל התליה שחיכה לעשרות אלפים באיראן, קצת קלקל לה את התיאוריה היפה. הטיהור שביצעו הח’ומיניסטים עם עלייתם לשלטון היה נורא: 23 שרים לשעבר נורו מייד למוות. משפטים שנמשכו כשעה-בערך הביאו למוות בתליה או ביריה של אלפים. ראש הממשלה של השאה, אמיר עבאס הווידא, כמעט נחנק למוות באופן אישי, בידי ראש מערכת השיפוט המהפכנית החדשה, ח’לח’לי. רק כעבור דקות ארוכות נורה הווידא הגוסס, כאקט גואל. מתוך שמונים גנראלים צמרת הצבא של השאה, הוצאו להורג לפחות שבעים. חולים הוצאו להורג בעודם מאושפזים בבתי חולים, וח’לח’לי התפרסם בכך שכאשר גזר גזר דין מוות על נער בן 16 הוא אמר לו: “אם אמנם אתה חף מפשע, כטענתך, הרי שתגיע לגן העדן. ואם אתה אשם, כמו שאני בטוח, הרי שתבוא על עונשך”.
9. התלבשות על פוליטיקאים מקומיים תמימים. רפסנג’אני היה שולח מאות או אלפי מתנדבים אל בתיהם של פוליטיקאים מאנשי השאה, כשהם צורחים ומניפים אגרופים. היו אלה פוליטיקאים מרדנים או עצמאיים, וההמונים שהפגינו מול בתיהם הכריחו אותם, למעשה, לנקוט עמדה מיליטנטית נגד השאה. כרים סנג’אבי, פוליטיקאי צנוע ושולי, נדהם יום אחד לראות שוילת הפאר שלו, בצפון טהראן, נהפכה לאתר עליה לרגל של מאות מפגינים כל יום. התוצאה האירונית היתה שהסוואק, המשטרה החשאית של השאה, עצרה אותו לבסוף בעוון תמיכה בתנועה שבכלל לא היה שותף לה ואפילו את מניעיה לא הבין.
10. אך התרומה העגומה והמובהקת ביותר של ח’ומייני למאבק שלו נגד השאה היתה תפיסת העולם המוחלטת של הטוב נגד הרע, כיום הטוב האיראני, האסלאמי, נגד הרע המוחלט שהם המערב וישראל.
ח’ומייני התייחס אל השאה בפסק הלכה שפרסם כאל “טאר’ות” (طاغوت), שפירושו המילולי “שליט שקר, עריץ”, והוא אחד מכינויי השטן בקוראן. הוא עצמו מייצג את אללה, התגלמות הטוב, בעוד שהשאה מייצג את השטן, ולכן הוא התגלמות הרוע. אין מקום לפשרה בין הטוב לרע, אלא מלחמת חורמה נצחית, ואללה לא יעשה עסקה עם השטן, כפי ש”אהורא מזדַא”, אלוהי הטוב באמונה הפרסית-זורואסטרית, פרי הגותו של זרטוסטרה, לא היה מסתפק בפחות מתבוסה גמורה של “אנגאר מאינו”, רוח הרע.
וזהו הציווי הח’ומיניסטי, שחילחל הלאה, ואשר אותו מייצג היום אחמדינג’אד: המלחמה היא מוחלטת, נצחית ואלוהית, היא מטפיזית, ואין בה לכן מקום לפשרה, לכל היותר עצירה זמנית, ומכאן נגזר הכל. רוח רפאים מוחלטת זו של ח’ומייני, על מאבק נצחי של האסלאם נגד אוייביו, מרחפת ומעיקה היום על המזרח התיכון כולו. בעצם, מעל לעולם כולו.
רֵעַי, הִנֵּה בָאוּ דִבְרֵי-לַעַג עַד לְאָזְנֵי רֵעֲכֶם לֵאמֹר:
“רְאוּ נָא אֶת זָרַטוּסְטְרָה!
הַאֵין הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּקִרְבֵּנוּ כְּמִתְהַלֵּךְ בְקֶרֶב חַיּוֹת?”
אֲבָל נָכוֹן מִזֶּה לֵאמֹר: “הָאִישׁ הַיּוֹדֵעַ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב בְּנֵי הָאָדָם,
שֶהֵם-הֵם הַחַיּוֹת.”
(מתוך “כה אמר זרטוסטרה”, מאת פרידריך ניטשה, תרגום לעברית, דוד פרישמן. המוזיקה: “כה אמר זרטוסטרה” של ר. שטראוס). צחוק הגורל, שתפיסת המלחמה המוחלטת בין הטוב לרע קדמה לאסלאם, והיא אלילית-דווקא. היא תמצית הדת הזורואסטרית המניכאית, שקדמה לאסלאם בפרס הקדומה. ח’ומייני, מי שנתפס כמייצג האסלאם האולטימטיבי, חוזר בעצם על תפיסות פרסיות קדם-אסלאמיות.
לקרוא ברצף עוד ממאמרי האתר על איראן
