מאת ד”ר גיא בכור
אני סבור שאני מכיר לא רע את החברה המצרית. מאז שנת 1982 יצא לי לבקר במצרים לא פחות ממאה פעם, בעיקר כעיתונאי, אך בעשור האחרון בעיקר כחוקר וכאיש אקדמיה. הרי הדוקטוראט שלי עוסק באופן אינטנסיבי במשפט האזרחי המצרי. עם השנים הגעתי למסקנה שאין כמעט דבר משותף בין התפיסה העצמית הישראלית לבין זו המצרית. תפיסת העולם הישראלית בנויה על קטיעה. של שואה ושל אלפיים שנות גלות. התפיסה המצרית בנויה על רצף היסטורי בלתי נגמר ולכן על עוצמה. התפיסה הישראלית בנויה על חולשה קיומית ועל פחד מהשמדה. המצרי לא מסוגל להבין זאת. הוא מעולם לא עבד טראומה היסטורית כמונו. לכן אנו רואים את הכור בדימונה כקו ההגנה האחרון מפני השמדה. המצרי רואה זאת כאיום כנגדו, משום שזה קרוב לגבול שלו. אנו רואים את דימונה כדפנסיבה. הוא רואה זאת כאופנסיבה.
בפרשת פואד והשבויים המצריים מנסה מצרים להפנות את תשומת הלב ממעשי הדיכוי והמעצרים שהיא מבצעת כעת, לעבר ישראל. כבר כתבתי על כך בעבר, ולא אחזור על כך. מי שרוצה ייכנס להפנייה. היום אתייחס למשהו עמוק עוד יותר.
אחד ההבדלים הגדולים ביותר בינינו לבינם זו תפיסת ההיסטוריה. המצרים רואים את ההיסטוריה שלהם כרצף של שכבות מנוגדות. יש שכבה פרעונית, יוונית, רומית, הלניסטית, ערבית, אסלאמית, ממלוכית, עות’מאנית, צרפתית, בריטית ועוד, וכל שכבה חייה בשלום עם קודמתה. לא מתערבת בה וחלילה לא פוגעת בה. זו חברה של שכבות, של הפיכת דף. היתה מלחמת 1967, תבוסה , והיא נסתיימה. לא נוגעים בכך עוד. היתה שכבת 1973, ניצחון על פי תפיסתם, ולא פותחים זאת לעולם. היתה שכבת מלחמה עם ישראל ועכשיו שכבת שלום. זהו. אין תחקירים ולעולם לא יהיו, אין רוויזיה, אין שחיטת פרות קדושות. זו חברה של הפיכת דף. לכל שיכבה יש את המקדש שלה, המוזיאון שלה, ובזאת היא תמה.
אם מצרים היא חברה אופקית במונחים הסוציולוגיים, אנחנו לעומת זאת חברה אנכית. אצלנו לעולם לא תהיה הדחקה גואלת. לעולם לא תהיה הפיכת דף. אנחנו רק חופרים עמוק עמוק בועדות חקירות מיותרות, בתחקירים בלתי נגמרים, וברצח פרות קדושות. לא נשארה אצלנו שום פרה קדושה שלא נשחטה. כולן כבר נשחטו. אבל המאכלת ממשיכה עוד ועוד, במין מזוכיזם שלא קיים בשום מקום.
מה אנו מתלוננים על המצרים? אנחנו בטימטום שלנו, בזרות המוחלטת שלנו במזרח התיכון, הכרחנו אותם לחפור בעבר, בניגוד לטבע שלהם, ולחזור אל שכבה שכבר נכנסה להיסטוריה שלהם ומשם לא תצא עוד לעולם. הם כועסים עלינו לא רק על פרשת השבויים, והסברתי את זה. הם כועסים כי אנחנו מנסים לשנות אותם. אם מצרים תיהפך לחברה אנכית, כמונו, המשמעות היא תוהו ובוהו וחורבן עצמי. הם רואים את זה קורה אצלנו, ונזהרים מכך כמו מאש.