מאת ד”ר גיא בכור
במהלך המאה ה- 16 קיבלה יפן בחום מסחר הולך וגובר שלה עם העולם החיצון, תוך חיבה גדולה להמצאות שהגיעו משם, כמו שעונים ונשק חם. גם הנצרות חדרה אל פנים המדינה היפנית, כך שבסוף המאה כחצי מליון יפנים המירו את דתם לנצרות. אלא שמשנות השלושים של המאה ה- 17 חל שינוי חריף: יפן נסגרה אל העולם החיצון. אזרח יפני לא הורשה עוד לעזוב, וזרים לא הורשו עוד להיכנס, ומי שהפר את הצו אוים בעונש מוות.
מי שכונן את מדיניות ההסתגרות היתה שוגונות טוקוגאווה, וזאת בשורה של צווים ותקנות, שכונו ביחד – Sakoku (1635, כלומר ביפנית: “ארץ נעולה” 鎖国).
גם הנצרות נאסרה, ומיסיונרים, כמו גם מאמינים בנצרות, הוצאו להורג. זרים יכלו לנחות רק באי דשימה שבחופי נגסאקי, הנמל הדרום-מזרחי, שהיה לפני כן מרכז הזרים והנצרות. כך זה נמשך כמאתיים שנים.
למרות שהתרבות היפנית כמו אמנויות הלחימה ודת השינטו שגשגו בתקופת הסאקוקו, הלכה יפן ונסוגה בטכנולוגיה שלה ובכלכלה, עד ששושלת מייג’י, וכמובן האדמירל האמריקני פרי, כפו פתיחה זהירה אל העולם ואל הסחר העולמי, באמצע המאה ה- 19.
1 יפן בוודאי שאינה סגורה ומסוגרת, הרי היא הכלכלה השלישית בגדולה בעולם, עם תוצר השווה לזה של צרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל ביחד, אך בהמשך נבין למה, בכל זאת, היא שרויה עמוק בסאקוקו; ובמידה מסויימת גם אנחנו.
יפן שרויה במיתון כבר 25 שנים, וזה לא הולך להיגמר. בראשית החודש (1 בדצמבר) הורידה סוכנות הדירוג העולמית מודי’ס את דירוג החוב הלאומי של יפן ל A1 מדירוג קודם של Aa3 (כלומר דרגה אחת פחות מהדרגה של סין, ובאותה דרגה כמו ישראל). הצמיחה הבריאה של מדינה יפה זו נעצרה בסוף שנות השמונים, ומאז לא התאוששה, כאשר בועת האשראי במדינה התפוצצה. עד 1989 הוזנו הנדל”ן ושוק המניות במדינה בנדיבות בידי הבנקים, הבועה התנפחה, והתפוצצה. הממשלה כיסתה את חובות הבנקים, אך הם הפכו למה שכלכלנים קוראים “זומבי בנק (Zombie bank), כלומר הערך הכלכלי של הבנקים היה פחות מאפס, אך אשראי ממשלתי המשיך לקיים אותם חיים-מתים. הבנקים האלה הזינו בעצמם חברות זומבי, שהממשלה לא נתנה להן לקרוס, בטענה שהן גדולות מידי. כיוון שהחברות מלאות חובות, הן לא יכולות לקחת אשראי חדש, למרות שהריבית ביפן היא אפסית.
בשנים 1991-2010 התוצר במדינה צנח בטריליון דולר, מ-5.3 טריליון דולר ל- 4.3, המשכורות צנחו ב- 5%, המחירים קפואים או עולים מעט, כך שכוח הקנייה הצטמק. היפנים אינם מבזבזים מספיק.
כאשר שב ראש הממשלה של יפן, שנזו אבה, לתפקיד בדצמבר 2012 (שימש כשנה ראש ממשלה לא יציב ב 2007) הוא החליט להוציא את המדינה מן המיתון באמצעות תמריצים כספיים, רפורמה מבנית והרחבה מוניטארית (מדיניות המכונה “אבנומיקס”), אך בינתיים, זה לא קרה. אבה נבחר עכשיו שוב בבחירות מהירות, אך הכלכלה מסרבת לעלות: הכלכלה היא שלילית. מה עושים?
2 היחסים של יפן לישראל היו תמיד כפולים: אהדה ברורה לישראל וללאומיות היהודית, כלומר לציונות, אך גם פחד גדול להתקרב יותר מידי לישראל.
יפן היתה המדינה האסיאתית הראשונה להכיר בישראל, בשנת 1952, מייד לאחר סיום הכיבוש האמריקני של המדינה, וצירות דיפלומטית ישראלית נפתחה בטוקיו. אך החרדה של היפנים מן הערבים היתה גדולה, ולכן יפן לא פתחה נציגות בישראל, ושגריר יפן בטורקיה היה אחראי גם לישראל, המדינה החדשה. רק ב- 1955 נפתחה צירות יפנית בתל אביב, ובשנת 1963 זו שודרגה לשגרירות ממש. ביקורי ראש ממשלה יפני בישראל היו רק שניים: ב- 1995 וב- 2006.
למה היפנים כה חששו? משום שארצם היתה תלויה לחלוטין באנרגיה זרה, כש- 70% מהנפט הגיע מן המזרח התיכון המוסלמי. זו הסיבה מדוע יפן היתה המדינה המושפעת ביותר מן החרם הערבי, ורובנו עדיין זוכרים לרעה את השנים שבהן החרימו חברות הרכב היפניות הגדולות את ישראל, כמו הונדה, טויוטה, מיצובישי, ניסאן, מזדה ועוד. רק חברה יפנית קטנה בשם סובארו שידרגה את שוק הרכב הישראלי באופן היסטורי, ואנחנו שידרגנו אותה. אנו בישראל לא נשכח זאת לסובארו לעולם, כשהיא כבר חברה גדולה ומפותחת. בעקבותיה נכנסו גם דייהטסו וסוזוקי, עד שהגיעו כל האחרות.
היפנים הביטו בישראל הקטנה ובשוק הערבי הגדול, ובמיוחד בנפט, והבחירה שלהם היתה ברורה.
3 איזו החמצה לשני הצדדים! זה היה הסאקוקו שלנו מול יפן; זה היה חלק מן הסאקוקו שלנו מול מזרח אסיה כולה; וחלק מן הסאקוקו של יפן עצמה.
יפן חשבה שמערכת היחסים העולמית תישאר קבועה: היא מייצרת מוצרים אלקטרוניים בסגנון המהפכה התעשייתית, שוקי המערב ישתו בצמא עוד ועוד את מוצריה, והנפט ימשיך לזרום מן המזרח התיכון, ויניע את התיעוש.
אלא שהעולם השתנה, והמילה “קביעות” אינה קיימת בו עוד, אלא דחף בלתי נגמר לחדשנות ולחידושים. דווקא ישראל הקטנה הפכה לעיר בירה של “מהפיכת האינפורמציה” שבינתיים הגיעה, יחד עם ארצות הברית. ישראל הפכה בהרבה מובנים למושג, לאידיאולוגיה, לצורת חשיבה, לחוות פיתוח, אך יפן, כמו גרמניה, נשארה עם המהפכה התעשייתית. אין דבר זר יותר לרעיון הקביעות היפנית מרעיון הסטארט אפ, מתרבות של אקזיטים, או חידושים מהירים. מהמצב המהפכני, לפיו רעיון יכול להיות שווה יותר מסחורה.
יש קו ברור בין שנות הסאקוקו החדשות של יפן לבין מהפיכת האינפורמציה: סוף שנות השמונים, כשישראל נמצאת בדיוק במגמת התנועה ההפוכה. זו נכנסה לסאקוקו וזו יצאה ממנו. היפנים הבינו את המגמות האלה כבר לפני כמה שנים, אך עדיין המכשול הערבי עמד מנגד, ובלם.
תמונה: אימג’בנק, Getty Images
4 אבל עכשיו גם המכשול הזה קרס. עם מות העולם הערבי לפני ארבע שנים, במה שכונה באופן אירוני-דווקא “האביב הערבי”, כשחלק מן המדינות מתו, ואלה שעדיין לא מתו, יצטרפו בקרוב, בעיקר במפרץ הפרסי. נפל המכשול הפוליטי. ועכשיו, כאשר הנפט הפך לזול, כזה המגיע ממקורות רבים, נפל גם המכשול הכלכלי. יפן אינה חוששת עוד מן הערבים, עוד יציאה מסאקוקו מדומיין, אליו הכניסה את עצמה. השפעת הנפט הערבי צונחת, והדרך לישראל נפתחה, כמו שהדרך לסין נפתחת עכשיו בפנינו, או להודו.
לפנינו זעזוע ערבי כפול: כשם שה”אביב הערבי” הביא לקריסה ברפובליקות, “אביב הנפט” יביא עכשיו לקריסה במונארכיות, בעיקר במפרץ הפרסי. זה אומר שגם כוח הקנייה שלהן יקרוס, זו רק שאלה של זמן; גם איראן כבר קורסת. במה היא תועיל עכשיו ליפן?
צפינו את התהליך הזה כבר לפני שנים, וקראנו לסידרה הזו “אפקט פרח הצבעוני“.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
5 הסחר ההדדי בין יפן לישראל נע (באופן לא אחיד) בין 2.5 עד 3 מליארד דולר לשנה, שלושה רבעים יצוא יפני לישראל, וזה כואב, משום שהפוטנציאל האמיתי הוא לפחות 10 מליארד דולר, וזה גם יהיה עכשיו. אין הסכם סחר משותף (ישראל הציעה בעבר, היפנים לא רצו, בגלל הערבים), אין אמנות בינלאומיות חוץ מאמנת מניעת כפל מס, במילים אחרות: קרקע מדברית, שיש בה צורך בעיבוד כמעט מאפס. מה עם שיתוף פעולה בין הבורסות? חממות טכנולוגיה משותפות? קרנות הון סיכון ביחד? חקלאות? מים? רובוטיקה?
הצורך ההדדי בין שתי המדינות ממש מתבקש: האבנומיקס זקוק להמרצה, לחשיבה ישראלית מהירה, לחיבור למהפכת המידע, לדינמיות שישראל חיה אותה, לשיתופי פעולה מפתיעים, מחקר ופיתוח. רק דינאמיות תביא ליציאה יפנית אמיתית מרבע מאה של סאקוקו.
בחודש יולי השנה נחתם הסכם מחקר ופיתוח עם יפן, הראשון מסוגו שיפן חתמה עם איזו מדינה. רבים מדברים על “פער תרבותי”, אך אם יש רצון, גם על זה ניתן להתגבר, וכל דבר נלמד. הידעתם, למשל, שביפן יש הרבה “מסעדות ליטוף”, כלומר תוך כדי האוכל מלטפים בעלי חיים כמו ינשופים (המילה האחרונה), חתולים ועוד?
אם אני נדרש לאפיין את הטעם היפני, הרי שהמוצר צריך להיות קודם כל “חמוד” (Kawaii, מבטאים ביפנית קוואייי ארוך, כאן תראו איך עושים זאת אחרים), זה מוכר, בגדול, וזה הסוד הגדול. (רעיון: מקצוע חדש – יועץ קוואייי לחברות עיצוב?)
מנגד, ישראל היא מעבדה, היא רעיון, היא אנרגיה, הזקוקה לשווקים גדולים, לחדירה נוספת לאסיה, יחד עם שתי החברות החדשות שלנו, יפן והודו, להון ולעוצמה היפנית ולחשיבה היפנית המסודרת, שתחבר את מהפיכת המידע עם המהפכה התעשייתית.
היפנים כבר מבינים שהעולם נכנס לעידן החדשנות, ובזה הסתיים הסאקוקו העולמי של עידן הפטרו-דולרים. מעכשיו, לא עוד משאבי הטבע, אלא משאבי האנוש. עידן המוח, ולא עוד עידן הנפט.
מבחינת יפן, ישראל היא חלק מן הפיתרון, לא עוד הבעיה. היא היציאה מן הסאקוקו, לא הכניסה אליו.
המוזיקה המכושפת מתוך “חג מולד שמח, מר לורנס” (1983) על העימות בין המערב לקודים הצבאיים היפניים במלחמת העולם השנייה (המוזיקה של Ryuichi Sakamoto המצוין). לתרבות הלחימה היפנית היתה השפעה רבה, במהלך שמונה השנים האחרונות, על מאמרי ג’יפלאנט, תוך הפניות רבות לתרבות הסמוראים ולעולמם. בין הייתר מני רבים:
על רפיון הסמוראי, כמה טכניקות לקריאה חדשה של התקשורת בישראל
החרב השמאלית של הסמוראי: האם הרשות נשטפת בסלפים?
על אמנות המוות והתה, ומחלה לאומית ישראלית, שיש לה תרופה במאמר הזה
6 להתקרבות של יפן לישראל יש גם סיבה חשובה נוספת: העתקת הכוח חזרה אל הלאומיות. לאחר שבמערב תוארה הלאומיות כמי שנכחדה, או כדבר ששייך לעבר, היא חוזרת, בוודאי באירופה מול המהגרים המוסלמים, אך גם במזרח אסיה, למשל בהודו, ומה שמעלה את הלחץ ביפן אילו סין ודרום קוריאה. סין שרויה בסכסוך ימי עם יפן, וזה עלול להתפרץ, אם כי לעת עתה הסכסוך נשלט, וגם ביפן מוקד הכוח נע לעבר לאומיות, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.
גם בישראל, גם ביפן, גם בהודו, גם בסין וגם בקוריאה, הלאומיות היא דבר חשוב, שאי אפשר להתעלם ממנו.
יפן לכן השתנתה. למרות שהצהירה לאחר מלחמת העולם השנייה שלא תחזיק צבא משל עצמה, היא כבר רוכשת מטוסי קרב (אף-35 מארצות הברית) ואף מייצרת נשק, תוך שהיא מקימה תעשייה ביטחונית, עדיין לא בהיקף גדול.
דעיכת הפציפיזם היפני והדרישה לצבא הגנתי, שוב מחברות בין ישראל ליפן, שמגלה עניין בשורה של מוצרים צבאיים ישראליים, בעיקר מטוסים ללא טייס, שישראל היא מעצמה בהם. אין גבול ליכולת שתי המדינות לשתף פעולה, גם ברמת הידע, כפי שזה כבר קיים עם הודו. מוצרים צבאיים משותפים? שווקים משותפים?
זהו שוק חדש לתעשיות הביטחוניות שלנו, ואינטרס ממשי של יפן, לא משנה מי יעמוד בראשה.
7 כל זה מחייב קו תעופה ישיר בין ישראל ליפן, שעדיין לא קיים. חברת תעופה יפנית חייבת לנחות ישירות בישראל, כדי לתמרץ את אל-על, שתפתח גם קו שלה, וכך תיווצר תחרות. היפנים מעוניינים, רק צריך לדחוף את העניין קדימה. כיום התעופה בין ישראל ליפן נעשית בעיקר דרך קוריאה או איסטנבול, וזה פשוט לא יאומן שעדיין אין קו ישיר. קו כזה ישרת בנוחות לא רק את אנשי העסקים משני הצדדים, אלא גם יפתח תעשיית תיירות יפנית בישראל. רק שנבין, בשנת 2014 בחודשים ינואר עד נובמבר הגיעו לישראל רק 12,000 תיירים יפנים, מתוך 18 מליון יציאות תיירים מיפן. נכון שאין צורך בויזות בין שתי המדינות, אך הפוטנציאל זועק לשמיים. איזו החמצה.
8 לפנינו שתי אומות עתיקות, ציביליזציות עשירות-היסטוריה, האחראיות במידה רבה לתולדות האנושות, יפן וישראל. אין סוף לשיתוף הפעולה התרבותי שיכול להיות מעכשיו, כאשר עידן הסאקוקו נגמר. זה אומר להשקיע בהקמת כמה מרכזי תרבות ישראלית בערי יפן, שיתופי פעולה תרבותיים, אקדמיים, מחקרים ויצירות. אין כמו התרבות כדי להכיר חברה ואומה אחרת, ואנחנו ויפן זקוקים לתקופה ארוכה של התוודעות זה לזה, כולל אנשי תקשורת, תרבות, אמנות, בלוגרים ועוד, לאחר הקור של הסאקוקו התרבותי המשותף, ורצון יש.
הם לא ממש מכירים אותנו. במשך שנים רבות תיווכו בינינו לבינם בני תנועת ה”מקויה” (אברהם איקורו טשימה, 1973-1910, היה מייסד התנועה החשובה הזו), שגם אותם נזכור לנצח כמי שתרמו תרומה אמיתית להתקרבות היפנית-ישראלית, ויש להם מקום בהמשך ההתקרבות.
9 איך זה יושג? לאחר הביקור המוצלח של ראש הממשלה נתניהו ביפן (מאי 2014) יגיע בינואר ביקורו של ראש ממשלת יפן, שינזו אבה בירושלים, ביקור שהיפנים מקדמים כביקור חשוב. לא פחות מ- 80 אנשי עסקים יפנים, וכן פקידים רבים, יתלוו אל ראש הממשלה היפני, המבין את הפוטנציאל הנדיר. זה הזמן לבנות את המסד: קווי התעופה, השקעה ממשלתית משני הצדדים בפתיחות, והתגברות על מכשולים בירוקראטיים ותרבותיים; וחתימת הסכמים, שחסרים כבר חצי מאה. זה הזמן גם לבקש מיפן ללכת בעקבות הודו, השוקלת להפסיק את התמיכה האוטומאטית בפלסטינים. די, העניין המומצא הזה של “פלסטינים” מיצה את עצמו, הוא חלק מן הסאקוקו היפני. כן, חלק מהבקשות שלנו צריכות להיות מדיניות, לא רק כלכליות.
כפי שאתם רואים בגרף שהכנו לכם על סמך נתוני ה- Economist מדצמבר 2014, התוצר לנפש (GDP per Capita)בישראל (בכחול) הוא כבר 40,620 דולר, והתוצר לנפש ביפן הוא 39,140. אילו כלכלות משלימות, ואתם עבדתם קשה בשביל התוצאה היפה הזו.
10 חייבים להסתכל אל העתיד, ולא עוד אל העבר הכלכלי: אירופה הולכת ושוקעת, ה”איחוד האירופי” הוא שאלה של זמן בלבד, כשם שמדינות “ערב” התבררו כדבר זמני, חלקן כבר מתו, והאחרות עוד ימותו, בשל התרחבות הזעזועים. עיזבו את אירופה האנטישמית והמזדקנת, והעבירו את מלוא תשומת הלב למזרח. אנחנו עושים זאת בימים אלה גם מול הודו, וגם מול סין וקוריאה.
הוי, מלך המונסון, מאיפה באת? ישראל פונה מזרחה, להודו
זה לא אומר שלא צריך להשקיע באירופה, בוודאי שכן, אך עתידה של היבשת הזו מאחוריה, ואנחנו חייבים להביט אל האינטרסים שלנו. וזה הפרדוקס הישראלי- יפני: הסאקוקו שלנו זו ההזדמנות של יפן; והסאקוקו של יפן זו ההזמנות שלנו. מתאים.
