חידת אחמדינג’אד
מאת ד”ר גיא בכור
שלג כבד כיסה בימים האחרונים את הבירה טהראן, זמן נדיר לנשום אוויר צח בעיר הצפופה, מלאת המהגרים מן הכפרים, הדחוסה בין הרים, והמכוסה רוב ימות השנה בגל ערפיח מחניק. בעיר יש כ- 12 מליון תושבים, והיא עיר שעוברת תהליכים מהירים של מודרניזציה. קר מאוד בחורף בטהראן, והקור הזה הוא שיחת היום גם בנוגע למנהיג הרוחני ההולך ומתבגר (69) עלי ח’מנאי, לבין הנשיא שלו, ד”ר מחמוד אחמידנג’אד. אני הייתי אומר, אפילו ריחוק, כאשר ח’מנאי נאלץ לקחת תחת ידיו יותר ויותר סמכויות, בשל פזיזות וראוותנותו של אחמדינג’אד זה. בעוד חודשיים הבחירות לפרלמנט, והרוחות סוערות בטהראן בפנים – כמו גם בחוץ.
לא קל לו, לאחמדינג’אד. הוא, שעלה בגלל הכלכלה הכושלת, יסיים את הקדנציה שלו בגלל שבתקופת כהונתו מצב הכלכלה רק הולך ומורע. הבנק המרכזי של איראן פרסם השבוע את נתוני האינפלציה השנתית באיראן, אשר באוקטובר עמדה על 12% והחודש כבר על 19%. בקצב הזה צפויה האינפלציה לצאת מכלל שליטה. משעשעת ועגומה היתה תגובתו של הנשיא אחמדינג’אד, שכהרגלו חי לו בתוך הבועה שיצר לעצמו, מבלי שייתן למציאות להפריע לו. “אינפלציה?” אמר, “היא דמיונית, יריביי הפוליטיים המציאו אותה, אין בכלל אינפלציה באיראן”. שרוי בעולמו הקטנוני, כשאין גם חד-מיניות באיראן, וישראל, מעצמה מזרח תיכונית בכל פרמטר, תלך לגישתו ותיעלם.
הנתונים הכלכליים עגומים. סין, פרטנר של איראן מציפה אותה במוצרים זולים, כך שכוח התעשיה המקומי מתמוטט, בטקסטיל, בייצור העצמי, ובמוצרי הצריכה. כתוצאה מכך מפוטרים עשרות אלפים, מפעלים קטנים פושטים רגל, והזעקה הציבורית עד לשמיים. הפריפריה משלמת מחירים כבדים, ולכן עשרות אלפים נוטשים את הפריפריה ומציפים את הערים הגדולות, בעיקר טהראן. אלא שבערים הגדולות אין מעשי קסמים, ואין גם עבודה. רבים מנסים עבודות דחק, בקבלנות יום, אך מחירי הבנזין בשמיים, ושוב המחירים עולים. הציבור רואה באחמדינג’אד את האשם. הרי הציבור הרים אותו למשרת הנשיא, כי ראה בו אדם מקרבו, ודווקא הוא מכזיב.
הסנקציות שהטילה ארצות הברית על איראן חונקות את המערכת הבנקאית המקומית, כאשר רוב הבנקים בעולם לא משתפים איתה עוד פעולה. יש תחושת מחנק, בעיקר אצל מעמד הבינים והסוחרים, עליהם נשענה תמיד המהפכה האסלאמית. כיוון שכך, המחירים שוב עולים. אחמדינג’אד ניסה להכחיש את עליית המחירים, אך עכשיו נאלץ להודות בכך, לאחר שהובך על ידי עיתונאים. אזרחי איראן צופים בו, בכשלונותיו, וסופקים כפיים בצער. כאשר נודע להם על סכומי ענק שארצם מעבירה לשיקום חיזבאללה בלבנון, הם רותחים מזעם. הכסף הזה היה אמור לשרת אותם.
ביום בו פורסם דו”ח המודיעין האמריקני, לפיו איראן אינה מייצרת נשק גרעיני – הובס אחמדינג’אד. הוא התכוון להפוך את התנגדותו לוושינגטון בעניין הגרעין לקרנבל, למצע המרכזי (ואולי היחידי) שלו לקראת הבחירות לנשיאות בשנה הבאה, אך אין למה להתנגד עכשיו!
המנהיג הרוחני עלי ח’מנאי מאותת יותר ויותר לאזרחים על התרחקותו מאחמדינג’אד. בשבוע שעבר הוא נאם בעיר הגדולה יזד (מעל לחצי מליון תושבים, עירו של המתמודד על הנשיאות והנשיא הקודם מוחמד ח’אתמי), ושם אמר: “לממשלה הזו יש כשירויות מצוינות, אך כמו לכל ממשלה אחרת יש בה טעויות וכשלונות”. במונחים של ח’מנאי זו ביקורת קשה, שכן על ממשלות קודמות נהג להגן ולמנות את מעלותיהן בפירוט, אך לא כאן. מקורבי אחמדינג’אד מתרצים זאת בכך שח’מנאי לקח “צעד אחורה”, לקראת הבחירות הפרלמנטאריות הצפויות בעוד חודשיים, לכאורה כדי לתת הזדמנות שווה לכולם. אך אחמדינג’אד הוא הנשיא, לא מתמודד לפרלמנט.
עוד סימן למתיחות: בשל אי הסכמות פיטר, כנראה, אחמדינג’אד את אחד מן השרים הבטחוניים בממשלה, הגנראל מוחמד ד’ו אלקדר. ח’מנאי מיהר למנות אותו לסגן נשיא מיליציית הפסיאג’. אותו דבר עם עלי לריג’אני, שכנראה הסתכסך עם אחמדינג’אד. ח’מנאי מיהר למנות אותו כיועץ אישי שלו, ואף שלח אותו לשבוע לקאהיר, לקיים שם שיחות לקראת חידוש יחסים דיפלומטיים. אחמדינג’אד רתח על כך ואמר בשבוע שעבר: “לצורך דברים כאלה יש משרד חוץ”,. זה לא עזר לו. מתקבל הרושם שח’מנאי אינו סומך עוד על אחמדינג’אד בדברים הקיומיים, מה גם שהוא רואה כיצד הצהרותיו של זה גרמו וגורמות לנזק בינלאומי קשה לאיראן.
אגב, נסיעתו של לאריג’אני לקאהיר: זו נסיעת מפתח. היחסים מנותקים בין מצרים לאיראן מאז המהפכה בשנת 1979, כאשר השאה המודח מצא מקלט אצל הנשיא סאדאת, ובמצרים הוא קבור. איראן יזמה את ההתקרבות למצרים, והנחת העבודה שתוך כמה חדשים יחודשו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. עוד ציר הידברות חשוב מאוד הוא הציר איראן-סעודיה, כאשר אחמדינג’אד עצמו ביקר בסעודיה כבר שלוש פעמים, ויש ביקורים הדדיים של קבוצות פוליטיות ומקצועיות רבות.
המשמעות היא מהפכנית: גם למלך עבדאללה וגם לנשיא מובארק ברור שאיראן מתחזקת ככוח איזורי, ועדיף להם שהיא תהיה קרובה אליהם, וכך גם ניתנת לשליטה, מאשר רחוקה ומאיימת. הם נפתחו לאיראן.
זו היתה שיטתו של נשיא סוריה הקודם, חאפז אלאסד: את המסוכנים ביריביו מינה למקורביו, למשל אחיו ריפעת, שמונה כסגנו. עדיף שיימצא לידו, מאשר יוותר לרקוח מזימות מן המרחקים.
ואילו איראן מצידה מחפשת ידידים חדשים. הנה לנו ציר התקרבות חוצה עדות: לא עוד סונים נגד שיעים, אלא קשרים חוצי עדות, קשרים של הפכים, דווקא בגלל האיומים האיזוריים ההולכים וגוברים.
אין מדובר בפתרונות או ברומנטיקה. מדובר בניהול של משברים, מתוך כוונה של כל הצדדים להפיק מכך את המירב. לנו בישראל קשה להבין איך הפכים שכאלה צועדים ביחד, אך זו אמנות הניהול של המזרח התיכון.
אלא שהתחושה באיראן היא שהנשיא בוש הגיע בדיוק לצורך הזה: לכרות את ציר ההתקרבות הסוני-שיעי הזה, לפני שייהפך לברית. האם יצליח? התשובה שלילית.
טהראן יפה בשלג – סרטון
הפגנות סטודנטים בסיסמה “מוות לדיקטטור” בטהראן, בנוכחות הנשיא עצמו, מצולמות באמצעות טלפון סלולארי (לפני שנה) -סירטון
אחמדינג’אד בעיר הגדולה: עשרה פרדוקסים על הנשיא הצבעוני של איראן
מהי נקודת השבירה של האיראנים, ואיך מגיעים אליה? אין צורך בפעולה צבאית
על השליח שירד מן השמים: החלה המערכה לסילוק אחמדינג’אד מן השלטון באיראן. האם זה טוב לישראל?
