◄על מאגיה ותורת הנסתר: למה אני מאמין בעין הרע, ולמה גם אתם צריכים
מאת ד”ר גיא בכור
יכול להיות שפשוט לא הבנו, עד היום, ואי ההבנה הזו היא קטלנית לגבינו? לא הבנו שבמזרח התיכון המציאות היא היוצרת את ההסכמים, ולא ההסכמים את המציאות? שההסכמים הם תמיד כיסוי יפה אך מלאכותי למציאות, אך הם לעולם לא יוכלו לשנות אותה? מכאן נגזרות שתי מסקנות חשובות, לפחות בעיני: כל החתירה שלנו ל”הסכם” “סופי”, “מכריע”, עם צד ערבי זה או אחר, היא חסרת כל משמעות, שכן מה שיקבע זו תמיד המציאות בשטח, ולא הנייר החתום; ומכאן שלהסכמים אין בעצם הרבה ערך במזרח התיכון. ובכן אני מתקן את עצמי: יש להם ערך, בדרך כלל להסתיר את המציאות הקיימת, וגם זו אמנות בפני עצמה. מכאן שהם תמיד יהיו זמניים, כיוון שהמציאות משתנה, ואיתה גם האינטרסים.
אפשר כבר לנסח כמה כללים, שחייבים להיות מעכשיו נר לרגלינו:
1. מציאות יוצרת הסכם – זה יחזיק. בדרך כלל מדובר בהסכם של עמוד אחד. אילו ההסכמים שעושים הערבים בינם לבין עצמם, והם זוכים ללגיטימציה ציבורית רחבה.
2. הסכם יוצר מציאות – ייכשל. בדרך כלל מדובר בהסכם עב כרס, וזהו המודל הישראלי של הסכמים. אלו הסכמים מלאכותיים, משוללי לגיטימציה, כפי שכל ההסכמים שלנו כיום עם המשטרים הערביים.
3. מציאות בשטח לעולם לא תוכל להישען רק על הסכם. היא חייבת גיבוי חזק מאחור.
ובכל זאת: אנו חותרים להשיג הסכם עם אבו מאזן; עם חמאס; ועם הסורים! דבר מדהים לכשעצמו, לאור הכישלון המוחלט של כל ההסכמים עליהם חתמנו עד היום. זיכרו את הסכם 17 במאי 1983, “הסכם השלום” שכפינו על לבנון, אשר חודשים התנהל משא ומתן עליו, ולא החזיק מעמד אפילו יום אחד לאחר שנחתם.
וכך נכתב באותו הסכם שנחתם אך לא בוצע:
סעיף 2: הצדדים מאשרים כי מצב המלחמה בין ישראל ובין לבנון הגיע לקצו ואינו קיים עוד. כאילו די עם נסכם כך עם מנהיגות הצד השני, כדי שכך גם יקרה. רק להזכיר לכם שרצועת הביטחון שלנו בדרום לבנון הוכרה ונחתמה בהסכם הזה! איזה יופי, היה לנו הסכם, אך ללא שום גיבוי בשטח.
וכי אני לא זוכר את המשא ומתן הזה להסכם שלום, פומבי ונואש, שאותו ניהל דוד (“דייב”) קמחי, איש המוסד לשעבר, ומנכ”ל משרד החוץ אחר כך?
אפילו הסכמים יציבים כמו עם מצרים וירדן בסך הכל נאכפים ברמה ממוצעת של 30%, ולא יותר. לשנות ממש את המציאות הם כשלו. האם אפשר לומר שיש לנו “שלום” עם מצרים או עם ירדן?
*
עכשיו קחו את הסכם “הידידות והאחווה” (כך הוא נקרא), שנחתם בין סוריה ולבנון לאחר הסכם הפיוס בטאיף בסוף שנות השמונים. ההסכם הזה הוא בתוקף עד היום, כאשר “ועדה עליונה” שנשלטת כמובן בידי הסורים, אמורה להחליט במסגרתו בכל העניינים המשותפים לשתי המדינות. ההסכם הזה לא יצר שום מציאות, הרי סוריה שלטה בלבנון, למעשה כבשה אותה. אך הוא הסתיר את המציאות, כאשר קרה לה “ידידות ואחווה”. הוא ייפה את המציאות, אך לא יצר אותה. וההסכם הזה מחזיק מעמד גם היום.
ובכל זאת, היום אמורה להתרחש היסטוריה, כאשר בפעם הראשונה יתדיינו סוריה ולבנון מרמה של שוויון לכאורה, ולא עוד מעמדה של מדינה שולטת ומדינה נשלטת (פרוטקטוראט). מדוע? שכן לראשונה בתולדות סוריה ולבנון, ולראשונה מאז שנות העשרים של המאה העשרים, אז נוצרו המדינות האלה, נוטה סוריה להסכים לחילופי שגרירים בין דמשק לביירות, דהיינו להכיר משפטית בעצם קיומה של מדינת לבנון. זה מדהים, אך עד היום לא הכירה סוריה בלבנון, ולכן אין חילופי שגרירים בין שתי המדינות. היה זה נשיא סוריה הקודם, חאפז אלאסד שב”נאום הפלאחים” שלו (1971) הצהיר על רעיון “סוריה הגדולה”, שבה כלולים חבל אלכסנדרטה התורכי, ירדן, לבנון, קצת מעיראק וחצי ישראל, בערך עד נתניה.
סוריה התערבה בירדן פעמיים
סוריה התערבה בלבנון עשרות שנים
סוריה מתערבת בעיראק
סוריה מתערבת בנעשה בתחום הפלסטיני.
מדוע? כי היא רואה בארבע הזירות האלה זכות השייכת לה.
האם זה פשוט לסורים להכיר במדינת לבנון? ממש לא. מבחינתם דרישתו זו של נשיא לבנון החדש, מישל סולימאן, היא חצופה, אך סוריה נחלשה, הקואליציה בלבנון מחזיקה מעמד, ואין ברירה.
כיוון שסוריה תכיר בקיומה של מדינה זרה בשם לבנון, בפעם הראשונה, היא הסכימה לדון גם בשרטוט הגבולות בין שתי המדינות, כאילו לבנון נולדה היום. גם זה אינו פשוט, למשל למי שייך הר דוב ובכלל האיזור שהלבנונים מכנים חוות שבעא. ישראל אמנם כבשה את השטח במלחמת ששת הימים, אבל עכשיו חיזבאללה המציא כיבוש חדש, כדי שיתפרנס, והוא דורש את “שחרור” האיזור הזה. אלא, אבוי, גם סוריה טוענת לבעלות עליו! זה הרי עוד לא היה בתולדותינו: שניים נלחמים מי נהל מאבק “שחרור” על שטח, ויהפוך את ישראל לאויב בכוח שלו. לא פשוט.
עוד טענה אותה יעלה הנשיא הלבנוני: דרישה להפסקת הזרמת הנשק מסוריה לקבוצות בלבנון, ביניהן חיזבאללה. לאור הפיוס הלאומי במדינה, הנטייה כרגע היא “להלבין” את הנשק שבידי חיזבאללה כבר עכשיו, ובכך להחליד אותו, אך ליישר קו ולא להסכים להזרמות נוספות של נשק לחיזבאללה. אם סוריה מכירה בריבונות לבנון, היא מחוייבת לקבל את דעתה של המדינה גם בנוגע לנשק.
ולבסוף, הצדדים ידונו האם להמשיך את “הסכם הידידות” עצמו, וביטול “המועצה העליונה”, סממנים לימי הכיבוש הסורי של לבנון, אם צבאי ואם פוליטי.
האם הצדדים יחתרו להסכמים חדשים בין המדינות? אנחנו כבר מבינים שלא, הרי הסכמים אינם יוצרים מציאות, היא יוצרת אותם. מדוע שלא יפנו להסכמים חדשים? כיוון שהמציאות עדיין לא השתנתה לגמרי לטובת הלבנונים.
בלבנון, זאת לדעת, יושבים גם היום מעל חצי מליון אזרחים סורים, יש אומרים שמונה מאות אלף, הנוגסים בכלכלה הלבנונית השברירית בהיותם עובדים ומעבירים את הרווחים לסוריה ולא מבזבזים אותם בלבנון עצמה. על “המתנחלים” שלנו העולם כולו מדבר, אך על המתנחלים הכובשים של סוריה בלבנון איש אינו מדבר, ספק אם בכלל יודעים.
מאות אלפי “המתנחלים” האלה נשתלו משנות השבעים על ידי סוריה, כדי להיטיב את שליטתה בלבנון. וכך, הצבא הסורי יצא בעל כורחו מלבנון בשנת 2005, אך דמשק השאירה את צבא העובדים שלה בלבנון. הם עובדים, אך גם משמשים את סוריה ואת האינטרסים שלה לכל דבר בתוך לבנון. אי אפשר לסלקם ואי אפשר להתפטר מהם.
הלבנונים יודעים שאין ערך להסכמים חדשים עם סוריה, כל עוד מאות האלפים האלה נמצאים בקרבם. הם ישאפו לצמצום הנוכחות הסורית הזו בארצם, ואז, רק אז, כאשר המציאות תתחיל להשתנות, יגיע, אולי, גם עידן ההסכמים. רק אז, כאשר המציאות בשטח תשתנה.
*
מה אנו מפיקים מן הניסיון הלבנוני הזה? בלי תמיכה חזקה בשטח, צבאית, פוליטית וציבורית, אין ערך לנייר, לתשומת לב מי שסבור אצלנו שחתיכת נייר עם הסורים או הפלסטינים תביא לשינוי המציאות, וליציבות שלה אנו כה מייחלים. חתיכת נייר ללא גיבוי תביא, אם כן, לחוסר יציבות.
