מאת ד”ר גיא בכור
השבוע התפרסם דירוג 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם, ומשמעות הדבר שמי שלא נכלל באחד מהמוסדות הללו, תופס רק מקום משני במחקר העולמי. למרבית התדהמה של העולם הערבי רק אוניברסיטה ערבית אחת, מן העולם הערבי כולו, נכנסה לדירוג הזה, במקום ה- 403, וזו אוניברסיטת קאהיר, מוסד עצום בגודלו, שלומדים בו רבע מליון סטודנטים.
מה שמכעיס מאוד ומדהים את הערבים היא העובדה שלא פחות משבע אוניברסיטאות ומכוני מחקר ישראלים נכללים בדירוג, למעשה כל האוניברסיטאות בישראל, דבר המעיד על רמתה הגבוהה של ההשכלה הגבוהה בישראל, כאשר האוניברסיטה העברית תופסת את המקום ה- 64 בעולם. לא רע.
את הרשימה מוליכות כמעט רק אוניברסיטאות אמריקניות והן הרוארד, סטנפורד, ברקלי, קמברידג’ (אנגלית), MIT, קולומביה, פרינסטון, שיקאגו ואוקספורד (אנגלית).
*
בשנת 2000 הוזמתי לקאהיר על ידי “המכון האקדמי הצרפתי למחקרים כלכליים, משפטיים וחברתיים בקאהיר”, CEDEJ (Centre d’Etudes et de Documentation Economique Juridique et Sociale, Cairo), והייתי בכך החוקר הישראלי הראשון שהוזמן למכון הקאהירי הזה, המחובר בקשר הדוק והיסטורי ללאומיות המצרית והערבית.
אני זוכר כיצד נודע לעובדות המצריות שיש ישראלי במכון, וכאשר עמדתי ליד מכונת הצילום שמעתי לפתע צרחות של חוקרת מצריה, שצעקה מדוע הזמינו ישראלי למקום, דפים התעופפו מכיוונה, והיא טרקה את הדלת בפניי.
היחס לו זכיתי שם היה קריר וחשדני, אך הועידה עברה איכשהו בשלום. להרצאה שנשאתי שם הגיעו משפטנים מצרים רבים, והיא עברה בהצלחה רבה. אלה היו זמנים אחרים, טרום האנתיפאדה הפלסטינית שחיבלה בכל.
המארחים צרפתים שיכנו את החוקרים שהגיעו לועידה מכל העולם בבניין השייך למכון המחקר ההולנדי, בשכונת דוקי שבקאהיר, מעין רמת גן במתכונת מקומית, דהיינו שכונה של מעמד הבינים. בכוונה הם ערבבו את החוקרים, כך שבאותה דירה התגוררתי כמה ימים עם חוקרים ממצרים, לבנון ותוניס. כל חוקר קיבל חדר רחב ידיים בדירה הנחמדה, והמטבח היה משותף. התיידדנו.
כיוון שהדיונים היו מתחילים בסביבות 10:30 בבוקר, כמקובל בקאהיר, הייתי מתעורר בחדר שקיבלתי, ומביט מן החלון הרחב שבחדר. המכון ההולנדי השקיף על בית ספר יסודי לבנים, ומחדרי יכולתי להציץ על כיתה של בית ספר ממש מולי, אני חושב כיתה ג’. בחנתי זמן ממושך את התלמידים, ועקבתי, עד כמה שניתן, אחר שיטת ההוראה שלהם. אז הבנתי את בעיית העולם הערבי.
המורה היה עומד מול תלמידיו, קורא משפטים בקול רם, והם היו חוזרים ומשננים אחריו. ללא שום פיתוח חשיבה חופשית, ויכוח או השמעת ביקורת. רק שינון וחזרה. שינון וחזרה. ואיפה האינדיבידואל של התלמידים הללו, שאלתי את עצמי. היחס אל המורה היה של הבעת כבוד רב, חלילה מלחלוק עליו.
נשוב אל דירוג האוניברסיטאות. מרבית המגיבים הערביים המומים מן התוצאה וכועסים. הכי קשה להם עם הדירוג הישראלי. הדבר מוכיח אובייקטיבית-לכאורה את רמתם האקדמית הנמוכה, ואת העליונות הישראלית. אזרח לובי אחד תמה: איך יכול להיות שהישראלים מקדימים את הצרפתים והגרמנים? קשה לקבל זאת, שכן הדבר סותר לגמרי את הנראטיב שגדלו עליו, על הנחיתות הישראלית. הרי התעמולה הערבית טוענת עד היום שישראל קורסת ונעלמת לה. פלסטיני אחד כתב: אני לא מתפלא על התוצאות. הערבים הרי יצאו כבר מן ההיסטוריה מזה כמה עשורים. הערבים לא זכו בשום פרס מחקרי יוקרתי כמו פרס נובל, מעולם. רבים אחרים ציינו את תופעת בריחת המוחות.
הקוראים הערבים יודעים כי למעשה העולם הערבי מת, שכן העתיד שלו נובל, וספק אם הוא קיים. אין מחקר, אין טכנולוגיה, אין השכלה גבוהה ברמה הנאותה, אין עתיד.
מדוע זה קורה? ישנן סיבות רבות, אמנה רק את חלקן:
שיטת הלימוד הערבית, כפי שכבר ציינתי בנויה על שינון. זו שיטה איומה לחינוך, למחקר ולאינדיבידואליזם, דבר שהשיטה הישראלית מצטיינת בו, אולי אפילו יותר מדי. אין שם חינוך לחדשנות וליזמות. לדומה: מספר הפטנטים שרשמו ישראלים בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות נאמד באלפים רבים. ממצרים נרשמו באותה תקופה כחמישה פטנטים, וכמה מאות בודדות מן העולם הערבי כולו. החינוך הוא לצייתנות, לא לחדשנות.
עידן המהפכות הצבאיות ביטל את לימוד השפות הזרות, במסגרת הדגשת הלאומיות הערבית על חשבון השפות “הקולוניאליות”. ובכל מקרה האינטלקטואלים למדו צרפתית ופחות אנגלית. גם היום הנוער הערבי בקושי יודע אנגלית, ולכן הערבית כובלת אותו מלהצטרף אל העתיד המחקרי. מחקר שאינו נכתב באנגלית, אין לו הרבה ערך במנזר המחקרי העולמי. עידן המהפכות הבריח את טובי המוחות שבעולם הערבי, והנבילה התעצמה. הלאומיות הערבית הפכה את מדינות ערב לשוליות.
השפה הערבית עצמה, שהיא שפה קדושה, מתקשה להסתגל לחדש. בעברית אנו נהנים לחדש מילים לועזיות, והדבר מקובל. בערבית יש הסתייגות רבה ממילים חדשות, מה גם שהערבית אינה כוללת עיצורים רבים. מחדשי הערבית המציאו אמנם עיצורים חדשים, אך התקשורת והמחקר הערביים מסרבים לאמצם.
בעולם הערבי יש בריחת מוחות עצומה. מחקרים מראים כיצד חלק גדול מבעלי התואר השלישי בעולם הערבי יעשו הכל כדי להימלט ממנו, כמובן למערב. ואם חוד החנית המחקרית בורחת, מי ידאג לעתיד ? גם בישראל יש בריחת מוחות, אם כי לא באותם ממדים. אך אצלנו נובע הדבר מהעדר תקנים. אם נציע לחוקר ישראלי בארצות הברית תקן בישראל, רבים הסיכויים שירצה לחזור. אך בעולם הערבי יש תקנים, אך רבים מאוד אינם חפצים בהם כלל. המחקר הוא המפלט שלהם מן העולם בו הם חיים. בעצם היחידים שיכולים להרים את המחקר הערבי נוטשים. אז מי יישאר לעשות זאת?
