מאת ד”ר גיא בכור
מדוע אני סבור שועדת וינוגרד לכשעצמה מהווה פגיעה קשה בתפיסת ישראל במזרח התיכון וביכולת ההרתעה שלנו? מזוויות לא מוכרות לנו.
יש כאן תופעה מוזרה: אנחנו מטרידים את העולם הערבי עם המלחמה הזו שוב ושוב. פעם זה מתפטר, אחר כך דו”ח בינים ושוב דו”ח, וכנראה גם בג”ץ אחר כך, סיפור שלא נגמר, בשעה שהעולם הערבי כבר סיכם ומיצה את המלחמה: גם ישראל וגם חיזבאללה הפסידו בה. זהו, נגמר, ולא מעוניינים לפתוח את הנושא לדיון מחדש.
זה ממש נראה בעין, כאשר הידיעות על ועדת וינוגרד עולות לתקשורת הערבית, ומהר מאוד יורדות, שכן אין עניין ממש לפתוח זאת לדיון ציבורי. לא שמתם לב שחוץ מקשקושי נסראללה אף מנהיג ערבי לא מתייחס לנושא? אף אחד!
הסיבה הראשונה מדוע אנו מטרידים את העולם הערבי קשורה בו עצמו. אם תרבות ועדות החקירה תנדוד גם לעולם הערבי, מה יהיה? שואלים מנהיגים וחברות. הם מסתייגים מועדת וינוגרד קודם כל כי הם חושבים על עצמם. התרבות הזו של ביקורת עצמית אינה מקובלת בעולם הערבי, בודאי לא ועדות חקירה שיכולות להפיל שליטים! האם יש מבקר מדינה באיזו מדינה ערבית? לא ולא.
ואכן, באינטרנט הערבי התחילו להופיע ביומיים האחרונים תגובות של קוראים מדוע אין ועדת חקירה בלבנון על המלחמה? במצרים, על הכלכלה הכושלת? על הטרור, ומה לא. “מדוע אין ועדת וינוגרד ערבית”, שאל אחד הטוקבקיסטים. כך בעצם קיומה מאיימת ועדת וינוגרד על משטרים ומנהיגים באיזור, למרות שאין זו כוונתה כלל.
הסיבה השניה חמורה לא פחות. העולם הערבי ממש אינו מעוניין לתמוך בחיזבאללה או בשיעים, ולקבל את התיזה של נסראללה כי ניצח במלחמה. זו הסיבה שאתמול נסראללה פיאר את ועדת וינוגרד. היא ההוכחה היחידה שלו, שישראל הפסידה, קרי הוא ניצח. אלא שבלבנון רבים אינם מקבלים את התיזה הזו, וכך גם בעולם הערבי. כך קורה שהיחידה המטה שכם לטובת נסראללה היא דווקא ישראל.
העולם הערבי, משטרים, מנהיגים וגם חלק מהחברה, מתכונן למערכה גדולה מול השיעים ומול איראן, ובשום אופן לא יתמכו בארגון שיעי. ושוב, ההלקאה העצמית של ישראל מעצבנת אותם, כי כבר לא מדובר רק בה. עכשיו מדובר גם בהם.
הם פותרים את הבעיה בהצגת ישראל כמודל שלילי. האם אתם רוצים התפוררות שכזו, הלקאה עצמית, גם אצלנו? שואלים פובליציסטים, כאשר המשטרים מנצלים את החולשה בישראל כדי לפטור עצמם מדמוקרטיה ופלורליזם. כך הם מעצימים ומנפחים את היחלשותה של ישראל, והם אף עלולים להאמין בכך.
זו הסכנה, מדוע ישראל נתפסת כנחלשת, ומדוע עלולים להיות מנהיגים ערביים שישקלו אולי לתקוף אותה, בהיחלשותה, המדומיינת או האמיתית. כתבתי כבר על האיומים הניבטים מעבר לפינה, ואל לנו להקל בכך ראש.
כדי לשמור על יכולת הרתעה, כדי לשמור על דימוי עוצמתי יותר, וכדי לעזור לעצמנו קודם כל, הפתרון הטוב ביותר היה לכונן ממשלת אחדות לאומית, בשעה קשה זו לחברה ולמימשל בישראל; שבה המדינה תהיה מעל למפלגה; תהליך התגייסות שבו ייקחו חלק מרבית הכוחות הפוליטיים בישראל, לקראת עימותים שיכולים להתקרב. אך למרבית הצער התגייסות שכזו לא נראית באופק. מישהו טען כי נלמדו לקחי המלחמה?
מאמרים נלווים: למה בכל מלחמה עתידית – נפסיד ישראלים ממאדים, מצרים מנגה
