הערה: מאמר זה פורסם לראשונה בתאריך 3 לפברואר 2009, לחברי מועדון Gplanet Prime בלבד. אני פותח אותו עכשיו לכל, כדי שכלל המשתתפים באתר יטעמו ממאמרי המועדון הסגור.
מאת ד”ר גיא בכור
עוד לפני החידה: תיאור הכביש, שהחל לפעול בתאריך 5 באוקטובר 1999.
ממשלת ישראל ואש”ף אימצו מסמך רשמי, עליו חתמו שר החוץ שלמה בן עמי ומאש”ף ג’מיל טריפי, שהיה אחראי על העניינים האזרחיים ברשות הפלסטינית החדשה של ערפאת.
ההסכם כלל את התנאים הבאים, באופן כללי:
כל פלסטיני שירצה לעבור בין הגדה לעזה וההיפך, יוכל לעשות זאת, בשני כבישים ישראליים רגילים, עליהם יוכרז שהם “מעבר בטוח”, בכפוף לכך שיקבל כרטיס מגנטי כמו כרטיס אשראי, מהרשות הפלסטינית. בשלב הראשון הוקם רק כביש אחד: דרך אשקלון וקרית גת עד למעבר תרקומיא בואכה חברון.
באופן כללי, ישראל תאשר לכל פלסטיני לעבור בשני הכיוונים, לאחר אישור ביטחוני פלסטיני (!). לא נקבע מנגנון סירובים ישראלי, הרי זה מעבר כמעט-אקסטיטוריאלי מבחינת ישראל. קטינים כמעט ולא היו צריכים אישור, ואפילו מסורבי כניסה לישראל היו זכאים, ברוב המקרים, לעבור במעבר, שחיבר באופן היסטורי בין שני חלקי הרשות הפלסטינית. הכוונה היתה שזה יהיה החיבור גם של המדינה הפלסטינית. ממשלת ישראל הציבה, כמובן, שלטים, הקיימים עד היום ליד קרית גת, ובהם שילוט ברור לנהגים הפלסטינים, שחס וחלילה עלולים היו ללכת לאיבוד!
ישראל דרשה בכל זמן המשא ומתן שחלילה, לא יזלוג איש מן הפלסטינים הנוסעים אל עומק שטחי ישראל, תנאי ראוי ונכון.
המנגנון שנקבע היה שכל מכונית פלסטינית שיוצאת לדרך הדו-צדדית (מזריחת השמש ועד שקיעתה, אך לא ביום כיפור, יום הזיכרון הישראלי ויום העצמאות שלנו! מה אתם יודעים, כך נקבע בהסכם) כל מכונית תקבל מדבקה ועליה שעת היציאה, והיא חייבת להגיע לצד השני תוך “זמן סביר”, שהוא עד לסביבות שעה וחצי-שעתיים לכל היותר. כמה בדיוק זה זמן סביר נותר מעורפל. המדבקה תודבק בצד הימני של שמשת הרכב הקדמית. אכן, הסכם מפורט ומסודר לחלוטין. בצד השני יבדקו את המדבקה, ויאשרו שהרכב אכן הגיע בזמן.
והעיקר שהפלסטינים לא יעברו אל ייתר כבישי ישראל, מן הכביש הזה. הרי מדובר בכביש ישראלי רגיל, שאין בעיה להיכנס אליו לקרית גת, לאשקלון, לאשדוד ולכל הארץ בעצם.
הנה, ההסכם הרשמי.
אם הרכב אינו מגיע לצד השני תוך זמן סביר – מייד הוא יירשם ויחלו חיפושים כדי לאתר אותו, על פי המספר הפלסטיני שלו. אפילו במקרה של תאונת דרכים, או תקלה, אסור לרכבים הפלסטיניים לצאת מן הכביש היחיד והמסומן הזה. אסור!
גם מנועי כניסה לישראל, כלומר מחבלים, יכולים היו לעבור איך? סעיף 6A: יעמוד לרשותם אוטובוס שאטל מיוחד, אשר יפעל בין 7:00 בבוקר ועד 14:00 בימי שני ורביעי בכל שבוע, מה אתם יודעים, אם כי פה ישראל יכולה להתערב ולקבוע שלא ייסעו פרטים מסויימים.
כל מהותו של ההסכם היתה שבשום פנים לא יסתננו פלסטינים מן הכביש לארץ, וכי עליהם להגיע אל הצד הפלסטיני השני תוך הזמן שנקבע.
ואכן נקבע בהסכם (סעיף F1): השימוש במעבר הבטוח על ידי תושב הגדה המערבית או רצועת עזה אינו מקנה לו היתר לשהות בישראל, למעט לאורך צירי המעבר הבטוח, אשר נקבעו לשימושם.
ועוד סעיף: אנשים ורכבים המשתמשים במעבר הבטוח תחת הסדרים אלה לא יפסיקו את נסיעתם ולא יסטו מהצירים הקבועים, וישלימו את המעבר בזמן הקבוע, אלא אם העיכוב נגרם עקב מקרה חירום רפואי או תקלה טכנית.
ואכן, כביש אחד של מעבר בטוח (מתוך שניים מתוכננים) נפתח בטכס חגיגי, והמכוניות הפלסטיניות יצאו לדרך, עם המדבקות, מזריחת השמש ועד לשקיעתה, אופס, להוציא, כמובן, יום כיפור, יום הזיכרון הישראלי ויום העצמאות, איך יכולתי לשכוח.
נראה כי ההסכם המפורט והמנוסח ביד אומן משפטי, ההסכם ההיסטורי, הפך למציאות.
אלפי המכוניות הפלסטיניות הרבות שעברו במעבר הבטוח הקפידו הקפדה רבה, להגיע לצד השני בזמן, להחתים את המדבקות בזמן, ולעמוד בתנאי ההסכם בהקפדה רבה, כמו באירופה, ובסדר מופתי. בישראל נשמו לרווחה: הפחד מהסתננות פלסטינית לישראל – לא התקיים. הרי מעל 150 אלף פלסטינים קיבלו אז אזרחות ישראלית מלאה בשנות התשעים, ובאמת אפילו בחוגי אוסלו היה חשש פן המספרים האלה עוד יגדלו. והנה: עומדים בהסכם המעבר, כמו שצריך. אירופה.
ועכשיו, אימרו לי, ילדים, אז איפה הקץ’ בהסכם הזה? חישבו טוב, בטרם תשיבו. הקץ’ הוא אמנם ענקי, אך צריך לחשוב טוב-טוב כדי לגלות אותו. מי שגילה אותו, יצבע אותו בצבעים עליזים עליזים, ואולי יזכה בערכת מתחילים ליצור קסאם.
