התגובות שלכם למאמר על המתיקות שבמרירות

Dear Mr. Bechor: You miss on John Bilezikjian who is one of the greatest oud musicians. http://www.pinkgypsy.com/bilezikjian.htm In addition to Middle Eastern music, John will surprise you with other types of music, including the Beatles, classical music, and amazing arrangements in Ladino. John is Armenian who lives in Los Angeles. His music is pure honey

Harvey Zirler, La Canada CA

גיא. נכון שהכי טעים זה לחם עם שמן זית וזיתים. אנחנו מביאים מרודוס תמיד כמה שיותר זיתים.
יש מנזר ליד בית שמש שנקרא פארה. מוכרים שם זיתים ושמן זית טוב. בהצלחה עם הזיתים שתעשה בעצמך.
כיף לך שיש לך אפשרות לממש חלום.

יערה דרור

אני פשוט לא מבין !
גיא, אני לא יודע איך זה קורה, אבל אתה התגשמות חלומי, אך עודני סטודנט, חלקת עצי זית? חלום שלי!, לימוד ערבית? חלום שמתגשם, נגינה על עוד? אני מנגן! עיראק ? סבתא ! גיא, עכשיו אני מבין שאני חלק ממשהו יותר גדול בארץ הזאת, משהו אמיתי, חזק ומצמיח שורשים.
מאוד אשמח לתגובתך
רוני

לד”ר בכור,

המאמר האחרון על אותה מרירות מתוקה של חיינו עולה על הספרות הנכתבת בישראל. אתה שם בכיס את “גדולי” הסופרים שלנו, אלה שמתהוללים להם בפאריז. אני אומר לך זאת כמי שעוסק בספרות. בכנות, האתר שלך הוא הטוב ביותר, הנכתב כיום בארץ. אני מפיץ את האתר בין ידידים וחברים רבים.

מתי גלעד

לד”ר בכור,
ההאזנה לעוד היא דבר מקסים. הסופר אלי עמיר כבר סיפר באחד מספריו איך החברה הקולטת בזה לעוד, וראתה בו משהו פרימיטיבי, בעוד שהם לא התעלו עדיין לרמתו. כל טוב.
אביגדור 
 

לגיא בכור שלום,

אני קורא מתמיד של אתר GPLANET ומסכים בדרך כלל עם התכנים המרתקים.
במאמר “סודות ההצלחה” המשווה את ‘ייבוש החולה’ ל’ייבוש הביצה של רצועת עזה’, נפלו מספר שגיאות היסטוריות. לדעתי, הלקח ההיסטורי הוא קצת שונה…. ראשית, קצת רקע:
1. ‘ייבוש החולה’ הוא מושג עמום. בשנות המנדאט המילים ‘ניקוז’ ו- ‘ייבוש’ שימשו לתיאור אותה פעולה של טיוב קרקעות הסובלות מעודפי מים. כך למשל, בקרן קיימת לישראל (קק”ל) היתה מחלקה שעסקה בניקוז קרקעות ביצתיים (היו כאלה בכל הארץ) והיא נקראה ‘המדור לייבוש’.
2. כפיתרון לבעיות הניקוז ומניעת שיטפונות בעמק החולה כולו (שטח של 120,000 דונם) הוצעו מספר הצעות הנדסיות, שהסתמכו על סקר אקלימי-קרקעי שבוצע בשנים 1935-1947. ההצעות הבולטות היו של חברת RPT הבריטית (זו שתיכננה את נמל חיפה) ושל המהנדס דב קובלנוב (מייבש ביצות כבארה – נחל התנינים). ההצעות כללו מספר שלבים, ובחנו ‘ייבוש חלקי’ (ייבוש הביצה, וצמצום נפח האגם) לעומת ‘ייבוש מלא’.
3. ‘אוצרות החולה’ מושג עמום נוסף, שיצרה הקרן הקיימת במהלך עבודות הניקוז (ייבוש), והתייחס לגומא (ניסו אז לייצר מחצלאות ע”י עולים תימנים בקרית-שמונה) ולכבול. כבר בשנות ה-’40 התברר שלכבול יש ערך תעשייתי דל (תכולת אפר גדולה) וערך דישוני מועט (יש הכרח להוסיף לו אשלגן וזרחן, לאחר תהליך הכרייה).
4. זיכיון החשמל והירדן, שהוענק לחברת החשמל (1922) מנע את תחילת העבודות במהלך שנות ה-’30 וה-’40. רוטנברג (מנהל חברת החשמל) ראה באגם החולה מאגר עליון של הכנרת, ונפח מים הכרחי לתיפעול תקין של תחנת הכח בנהריים. הוא מנע, באמצעים משפטיים, את תחילת העבודות ב-1938. מלחמת העולם, ובעיות תקציב דחו את עבודות הניקוז (אז לא הוחלט על חלופה של ייבוש מלא) עד 1951.
עם קום המדינה והצורך הדחוף לקלוט עליה ולייצר מזון, חזרו לתכניות המוכנות של ניקוז עמק החולה. בדצמבר 1948 (חצי שנה לפני הסכם שביתת הנשק עם סוריה !) הוקמה ועדת מומחים לדון בחלופות של ייבוש החולה. הועדה בחרה בתכנית קובלנוב שכללה שני שלבים: העמקת מוצא הירדן מהאגם עד ל’פקק הבזלת'(סמוך לגשר בנות יעקב), ובהמשך – ניקוז אדמות הביצה – תוך השארת ‘כבול שמור’ בהיקף של 8,500 דונם.
הכבול השמור הזה, לב הביצה, היה אמור להשאר מוצף מים בכל ימות השנה לשם שמירת ערכו התעשייתי כמקור לחומר דשן לקרעות הארץ המדבריות (לאחר תהליכי שיפור וקומפוסטציה). מסיבות שונות, קק”ל לא ביצעה את התוכנית המקורית. כעבור 40 שנה, לאחר שפני השטח שקעו ב-4 מטר, בוצע תהליך תיקון ושיקום לשטחי הכבול. לאתר האקולוגי-תיירותי של הכבול השמור קוראים כעת ‘אגמון’.
ראשי קק”ל, שנשארו עם מעט פרנסה לאחר קום המדינה, החליטו להגיש מתנה לציבור לכבוד יובל האירגון (1954) ולבצע את ‘ייבוש החולה’. ראשית חוכמה, הם רכשו מחברת ‘הכשרת היישוב’ את הזכיון (כלומר, בעלות על הקרקע). מצד שני, הם התעלמו לחלוטין מהיידע שנצבר בארכיון של חברה זו, במשך 15 שנות מחקר בין-תחומי. התייחסות עניינית לתוצאות הסקר ולנסויים החקלאיים בכבול החולה היתה מונעת את יצירת המיתוס של ‘אוצרות החולה’ (כאילו שמתחת למי הביצה מסתתרים נכסים מיוחדים במינם).
כמקובל בביצוע פרוייקטים שונים בארץ בשנות ה-’50, לא הייתה קיימת הפרדת סמכויות. בפועל, קק”ל היתה המזמין, המבצע, והמפקח של פרוייקט ייבוש החולה. הביצוע, חרג מהתכנון בכל המובנים. היקף החפירה (פי 2) לוח הזמנים (8 שנים במקום 5), ותקציב (פי 1.6). הסיבות:
1. הפרעות הסורים להעמקת הירדן (העבודות בוצעו רק מהצד המערבי).
2. חפירת התעלות עם מחפרים צפים, יצרה כמויות סחף ניכרות ולא תאמה לתכנון המקורי.
3. כשל תכנוני בהערכת כמות הסחופת שמביאים נהרות החולה (נאמדת כיום ב- 30,000 טון לשנה).
4. התנגדות החקלאים למצב של הצפה שנתית של הקרקעות (אדמות משבצת הקבע שלהם).
למעשה, רק ב- 1971 הסתיים ‘ייבוש החולה’, לאחר שהועמק בשנית אפיק הירדן ונחפר גם צידו המזרחי של הנהר. הכשל ההנדסי (ביצוע שלא עפ”י התכנון) היה כה חמור, עד שלאחר טכס ‘הסרת הפקק’ לא התייבש האגם !. אגם מצומצם (כמחצית השטח) התקיים במשך 8 חודשים (אז צולמו התמונות הנפלאות של האלבום ‘שירת האגם הגווע’). רק לאחר שהועמקו תעלות הירדן (מזרחית ומערבית) בחפירה יבשתית, נוקז השטח ויבשו סופית האגם והביצה. שתי ועדות חקירה (אחת פנימית של קק”ל, והשניה חיצונית של נציבות המים) מצאו סיבות שונות לכשל, ועיקרן ביצוע לקוי של תעלות הירדן (שהתמלאו בסחף).
כשמנתחים אירוע לאחר 50 שנה, יש להבין את היידע שהיה קיים אז. במילים אחרות: ‘אסור לשפוט את העבר בעזרת שימוש ברעיונות של ההווה’ (ציטוט מהמבוא לספר ‘מצעד האיוולת’, ברברה טוכמן).

ראשית, התכנית איננה ‘אחד המפעלים המוזרים והתמוהים בתולדות המדינה’. זהו מפעל פיתוח איזורי-התיישבותי שתוכנן כבר בתקופת המנדאט, כבסיס קרקעי לקליטת רבבות יהודים מארצות מצוקה באירופה. מפעלים דומים תוכננו והוגשמו בשנות המדדינה (חבל לכיש, חבל עדולם, חבל אשכול, ועוד). החליטה עליו ועדת מומחים, לאחר דיונים בהליך תקין של קבלת החלטות. ביצוע הפרוייקט נתקל בקשיים רבים ולכן אין כיום באדמות ‘זיכיון החולה’, “גוש ישובים צפוף של 17 כפרים חדשים”. דווקא הכישלון ההתיישבותי הוא זה שאיפשר בשנות ה-’90 לתקן את הייבוש המוחלט של נופי המים של עמק החולה, ולשחזר את האגמון ופארק הספארי מסביבו.
שנית, התיאור של ‘אגם גדול, פורה ושוקק חיים, וביצה נפלאה בצידו’ הוא רומנטי ומזוייף. האגם הלך ודעך במהירות הרבה לפני תחילת הפרוייקט. ג’והן מקגריגור שחתר בו בקייק ב- 1869 מדד עומק של 5 מטר. כעבור 70 שנה הצטמצם עומקו למחצית. ייבוש האגם והביצה שמצפון לו (בשטח כולל של 30,000 דונם) קיצר תהליך טבעי ואיפשר את העיבוד האינטנסיבי של כל עמק החולה הצפוני (שטח גדול פי 4). ב-1950 הדרך היחידה להרחבת הייצור החקלאי בעמק החולה היתה ניקוז עמוק של האדמות, של מקווי המים השונים, וצמצום הביצה העונתית שהגיעה בחורף עד לנאות-מרדכי.
עמק החולה המנדאטורי היה פינה עזובה ושכוחה שצורפה לארץ-ישראל רק ב-1923. במפקד האוכלוסייח היחידי שבוצע בו (1931) נספרו 12,000 מוסלמים ב- 28 כפרים (כולל העיירה חאלסה) ו-291 יהודים ב-4 ישובים (מטולה, כפר גלעדי, יסוד-המעלה ואיילת-השחר). בעשור האחרון למנדאט נוספו עוד 11ישובים יהודים שמנו כ-1,300 נפש. כמחצית אוכלוסיית העוארנה היו ילדים ונוער, אבל ב-4 בתי-ספר ממשלתיים למדו ב-1947 רק 200 תלמידים (עם מורה יחיד בכל בי”ס !). כמעט כל תושבי עמק-החולה חלו במלאריה (ערבים ויהודים). אצל העוארנה היו גם מחלות כבד נוספות ושיעורים מזעזעים של תמותת תינוקות וילדים. כך למשל,במגיפת שפעת ב-1942בסאלחיה נפטרו 200 נפש.
בעיית המלאריה והדברתה היא דוגמא קלאסית לבילבול מושגים. לכתוב שב-1950 ‘המלאריה ממילא הודברה’ זה פשוט לא נכון. אמנם, החלו בטיפולי DDT כבר ב- 1946 (באופן ניסויי) וריסוסי הדברת האנופלס נמשכו באופן סדיר גם בשנות ה-’50. מאידך, אוכלוסיית יתושי אנופלס התקיימה גם בשנות ה-’60 במקווי מים רבים שנותרו בשולי עמק החולה. הסיבה העיקרית לצמצום משמעותי של מיקרי מלאריה חדשים (מה שמקובל לכנות:’העלמות המלאריה’) היתה הבריחה של ערביי עמק החולה, הסמוכים לביצה, לסוריה וללבנון במאי 1948 (לאחר שיחרור צפת). כפרי העוארנה הללו היו נשאי הפלאסמודיום (הגורם הישיר למחלה). התרחקות הנשאים מהוקטור של הקדחת (יתושות האנופלס, שמוצצות דם אדם נגוע ומעבירות פלאסמודיום לאדם בריא) איפשרה לצמצם את היקף המלאריה.
עם התחלת ביצוע הפרוייקט, כלל לא היה ברור שפליטי 1948 לא יחזרו לבתי הבוץ שלהם בסמוך לביצת החולה. בנוסף, שני כפרי בדואים התקיימו באזור המפורז עד 1956. גם כיום, יש הרבה יתושים במקווי מים רדודים, ואפילו מיני אנופלס. מצד שני, אין בטווח התעופה שלהם (עד 8 ק”מ) בני אדם החולים במלאריה. מקרי המלאריה הספורים שמתגלים בארץ הם בדרום ים-המלח היכן שיש אוכלוסיה נגועה במלאריה (בצד הירדני).
התאור הרומנטי של ‘אוצרות החולה’ יצר ציפיה מוגזמת לאירוע מכונן שיתרחש לאחר ‘ייבוש הביצות’ ו’הפרחת השממות’. מה שנחשף בפועל, היה שטח חקלאי נרחב, הסובל מבעיות ניקוז וקשיי עיבוד חקלאי בכבול העמוק. גם התאור ההזוי, על “גן-עדן סביבתי” שהתקיים לכאורה בעמק החולה, עד שבאה ההתיישבות היהודית וניקזה אותו, יוצר ציפיות מוגזמות בקשר לפיתוח עתידי של עמק החולה. במידה וצרכי הטבע ותיירות-אקולוגית יצדיקו יצירה של נופי מים נוספים על חשבון שטחי חקלאות, ישוחזרו גם נופי אגם החולה עצמו.
הקביעה שיש כיום ‘אדמה בלתי ניתנת לעיבוד’ בהיקף של 60,000 דונם כתוצאה מייבוש החולה היא מופרכת. מוקד הבעיות (לב אדמות הכבול) הפך לנכס אקולוגי בהיקף של 5,000 דונם. שאר השטח מעובד ומפרנס היטב את החקלאים, בתנאי שמאפשרים להם להשקות אותו. כאשר מקצצים את מכסות המים (למשל השנה), מעדיפים חקלאי עמק-החולה להציל את מטעי ההר שלהם. לכן צפוייה גם השנה שתהיה ‘הזנחת אדמות כבוליות’.
לסיכום, הודות לניקוז עמק החולה הדרומי (בעבר אגם דועך וביצה עונתית) הפך עמק החולה כולו לאסם הפירות של מדינת ישראל. תוצרים נלווים לפרוייקט, היו שינוי היחס לטבע (הקמת החברה להגנת הטבע, והכרזת שמורת הטבע הראשונה בארץ) ולהתיישבות (התברר שאין הכרח להקים יישובים חדשים בכל מקום, ויש עוד חלופות לשימושים בקרקע). עם החזרת נופי המים לעמק החולה, תחזור גם תפארת העבר, בקנה מידה המתאים למציאות המשתנה.
הלקחים ההיסטורים שלי הם:
1.יש להתייחס לטבע בכבוד ובצניעות.
2.יש להיצמד לעובדות ולמדידות מדוייקות, ולא לקונצפציה.
3.אין הכרח להתיישב בכל מקום ו”להפריח כל שממה”.
תודה על תשומת הלב,
ד”ר אבישי בן-פורת, קיבוץ עמיר

למר בכור,
אני שמחה על הגישה האופטימית שלך. לא הכל אבוד, ויש לנו כה הרבה, למרות הכל.
אילנית רובינשטיין, חיפה 

לגיא,

וואו, חשבתי שזיתים מרים הם רק השריטה שלי.
אם אתה כובש בעצמך זיתים אין יותר פשוט מלרחוץ את הזיתים וללא השריות מיותרות לכבוש אותם עם הרבה עלים של לימון ופלפלים חריפים יבשים ומלח בריכוז של 60 גר’ לליטר מים
נסה ותהנה.
את מיץ הלימון לשפוך מעט רק עם ההגשה.
חסימה עליונה מעל הזיתים משקולת על אריח חרסינה וכיסוי בשמן מונע מגע עם חימצון ובקטריות ושמרים המצוים באויר.
זיתים ירוקים,שמןזית לימונים כבושים חריץ גבינת עיזים ופיתה (מה שנקרא פיתה עירקית או נאן בפרסית), זאת הארוחה האולטימטיבית. ולקינוח מעט ארק, אוזו או פסטיס בדילול מים וכל זאת מתחת לעץ זית מצל,ולא לשכח חברה טובה אין צורך ביותר מכך.

Binstok

כתבתך האחרונה על מרירותו המתוקה של הזית הייתה ממש שירה משובחת. המשך לענג אותנו ביצירתיות, בים של ידע ובאופטימיות שאין לה סוף. אני וגם אבי בן ה- 81 שלום קוראים מאמריך ומוצאים בהם נחמה לקשיי היום-יום וקורטוב טעם החיים.

סרי מתן, מעלות 

I would love to share your articles with my American friends. Is there a way you could translate them to English

Shlomo Caspi, San Diego CA USA

אנא, אתם הגולשים הותיקים, עיזרו לי להפיץ את האתר. הפרסום מפה לאוזן הוא הפרסום היחיד שלנו. תודה 



עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון

על האוכל הלבנוני, ערק משובח, קובה מבשר נא, נסראללה – ודם