הר הקסמים: האם אירופה נערכת למלחמה טוטאלית, כמו לפני מאה שנים?

מאת ד”ר גיא בכור

האנס קסטורפ בן ה- 24 מגיע לביקור לא שגרתי אצל בן דודו, המאושפז בסנטוריום “ברגהוף” לחולי שחפת, על הר גבוה בשוויץ, בעיירת הקייט דאבוס (כן, זו ממפגשי המיליארדרים השנתיים, כמה סמלי). זהו סנטוריום לחולים סופניים אך עשירים, והזמן הוא ראשית המאה העשרים.

בביקורו זה של של האנס נפתח סיפרו האלמותי של תומאס מאן (1875-1955) “הר הקסמים” (Der Zauberberg, פורסם בעברית בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, בספריית פועלים). בבית ההחלמה הוא פוגש את הדמות המרכזית הראשונה של העלילה הארוכה: האיטלקי לודוביקו סטמבריני.

“האם מסעו של האדון לכאן היה נעים”? שואל אותו סטמבריני בפגישה הראשונה. “האם כבר הוגש לו גזר דינו? כוונתי: האם נערך לו כבר אותו טקס קודר של בדיקה רפואית ראשונה”? 

האם אירופה עומדת בפני מלחמה של ממש, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה? כך זה נראה, כאשר כמו בראשית המאה העשרים, המדינות האירופיות מתגוששות עכשיו על שטחי מחייה וחסות.
מנהיגי גרמניה וצרפת מנסים למנוע את המלחמה הכוללת באוקראינה ומעבר לה, נשיא רוסיה ממאן, מוסיף עוד טנקים וכוחות צבאיים, כשבשטח כבר משתוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם באוקראינה, עם 5,000 הרוגים וכמליון פליטים.

הבדיקה הרפואית הראשונה כבר נעשתה, והסדר האירופי הולך וקורס לנגד העיניים מיום ליום. מתברר שהיה זה רק מקסם שעל ההר.

“האדון סטמבריני, סליחה, ובכן טועה הוא”, ענה לו האנס, “אינני חולה כלל. באתי לשהות כאן כמה שבועות כדי לבקר את בן דודי, צימסן, ובאותה הזדמנות גם אני אבריא קצת..”

“לא יאומן, ענה סטמבריני, הוא לא מאנשי שלומנו. הוא בריא! הוא רק דייר זמני אצלנו, כמו אודיסאוס בממלכת האופל. איזה אומץ לב הוא לרדת ללא תכלית אל המעמקים, מקום משכנם של המתים”.

“במעמקים, האדון סטמבריני? סליחה, אבל טיפסתי חמשת אלפים רגל, עד שהגעתי אל כבודו”.

“זו רק מראית עין! זה חזיון תעתועים”, אמר האיטלקי, “אנו בריות, השקועות במעמקים”.

מראית העין של האיחוד האירופי היא של שגשוג ורווחה, עם מטבע מאוחד ומאחד, אך אי אפשר להתעלם מהעננים השחורים שהולכים ומתגברים מיום ליום. פוטין במתקפה צבאית עקיפה, באמצעות המורדים באוקראינה, ממשיך להשתלט באלימות קשה על מזרח המדינה, לאחר שכבש וסיפח כבר את חצי האי קרים. הוא מאיים להתקדם מערבה. אוקראינה מבקשת נשק מתקדם מארצות הברית, שנוטה לקבל את הבקשה. מרקל ואולנד מבינים שאם יגיע נשק אמריקני, זה אומר מלחמה כוללת מול הצבא הרוסי. הם ניסו לעצור את פוטין, אך לשווא. מרקל נסעה עכשיו לאובמה, להפציר בו שלא ישלח נשק אמריקני לאוקראינה. בארצות הברית יש כבר קונצנזוס שכן שולחים נשק, שר ההגנה המיועד, אשטון קרטר, דורש לחמש את צבא אוקראינה, אך האמריקנים רחוקים מן הזירה האירופית; מרקל קרובה, ומבוהלת.

הדילמה האמריקנית: אם יחמשו או לא יחמשו את צבא אוקראינה, פוטין ימשיך. רק היקף הנפגעים ישתנה. האירופים, לעומת זאת, פוחדים על עצמם. הם קרובים.

בסנטוריום שעל ההר בדאבוס כולם חולים סופניים, שאמורים להבריא, והאנס מגיע לשם לששה שבועות, ולבסוף נשאר שבע שנים. מבחינת המטופלים הביקור שלו הוא “מן חתך, פסק זמן, בתוך הזמן הנצחי האינסופי הזה”. אך המטופלים חיים ברמת חיים גבוהה מאוד, נהנים כל ארוחה משש מנות, לא פחות. התחושה היא של עושר ושגשוג, אך המוות המהיר אורב כל הזמן באפילה.

“שארית יום הראשון בשבת לא היה בה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אולי חוץ מהסעודות, וכיוון שאין אפשרות לעשותן דשנות עוד יותר, הן הורכבו לפחות ממנות מעודנות יותר. לארוחת צהרים הוגש מקפא (Chaud-froid, “חם-קר”) של עוף, מעוטר בסרטן המים, וחצאי דובדבנים; עם הגלידה ניתנו עוגיות בסלים קלועי סוכר, ועוד אננס טרי.  בערב, לאחר ששתה את הבירה שלו, חש האנס יותר עייפות, יותר צמרמורת ויותר כובד באיבריו, מאשר בימים הראשונים”. כן, בסנטוריום פיטמו את המטופלים, שיהיו מרוצים, אך פאסיביים ועייפים תמיד.

עשירים, אבל נשלטים מלמעלה בידי הסנטוריום. רואים, אך אינם מבינים מה הם רואים. פיקחים, אך מסוממים-מגבוה.

מה טוען בעצם פוטין? שאיזורי המחייה הרוסיים מאוימים כבר 25 שנים בידי המערב. נאט”ו השתלטה על מדינות ברית ורשה של העבר, ועכשיו גם אוקראינה, המעוז האחרון. הוא נחוש לבלום את המתקפה עליו, ולכונן מחדש את המרחב הרוסי-סובייטי סביבו: בגרוזיה, בקווקז, בנגורנו קרבאך, באבחזיה, באוקראינה, בקרים, ובקרוב כנראה גם במדינות הבלטיות, שנערכות לקרב.
מבחינת פוטין הן היו ויהיו תחת חסותו. הוא רואה את האיחוד האירופי כיצירה גרמנית, שבאה להשליט את גרמניה באמצעים כלכליים על אירופה כולה. היעלה על הדעת, מבחינתו, שגרמניה תשוב ותשתלט על אזורים שהצבא הרוסי שחרר בדם רב מן הגרמנים במלחמת העולם השנייה? לדעתו ארצות הברית תומכת בגרמניה, כדי להחליש את רוסיה, ולחסל סופית את המרחב שלה, ואחר כך גם אותה עצמה.

הרבה תקנות וסדר היו בבית ההחלמה “ברגהוף”, עם חולי שחפת מכל אירופה והעולם, בליל שפות של גרמנית, צרפתית, איטלקית, יוונית, לטינית, הולנדית ורוסית, ועל כולם ניצח ד”ר קרוקובסקי, שהרצאותיו המיותרות היו חובה לכל המטופלים.

האין זה “האיחוד האירופי” על בליל אומותיו ולשונותיהן, עם אינסוף התקנות והרגולציות מבריסל? “האיחוד” הרי יודע טוב מהאזרחים מה טוב להם, הוא ד”ר קרוקובסקי, המטפל בחסד עליון.

והנה, בבדיקה שגרתית נדהם האנס לגלות שגם הוא חולה בשחפת. חום גופה עלה, ונקודה לא ברורה נמצאה בצילום החזה שלו. “מי מילל ומי פילל, צחק ד”ר קרוקובסקי בחביבות, בן לילה הפך האורח והיה לחבר. כשזכיתי לברכו בפעם הראשונה, הוא טען שהוא בריא”. אצל ד”ר קרוקובסקי כולם חולים, הם רק לא יודעים זאת עדיין, ואם עדיין אינם חולים, הוא ידאג שיהיו.

האיחוד האירופי נולד חולה. הניסיון לטעון שזהו קץ ההיסטוריה האירופית, ומעכשיו תחל היסטוריה חדשה של שלווה ושגשוג על-לאומי, לא היה ממשי אף פעם. אך זה החזיק מעמד 25 שנים. עכשיו, עם התרבות מליוני המוסלמים באיחוד, והאיומים מהמזרח, עולות גם התנועות המסוכנות מימין ומשמאל. המתח הולך וגואה, כאשר לרוסיה יש עניין לפרק את האיחוד הזה, ולכן קירבתה ליוון החדשה, של השמאל הקיצוני המטורלל. אירופה רק העמידה פנים של ישות בריאה ומשעממת, שכן זרעי הפורענות היו שם תמיד, בין ההתחלה לסוף.

חיים ומוות, הכל מתערבב על הר הקסמים הדקדנטי והסהרורי, ברוח כאילו-מדעית. “החיים בעיקרם הם בעירת חמצן של חלבון התאים, והבעירה הזו היא התחושה החייתית שלפעמים ניתנת היא בשפע מוגזם. כן, כן, החיים הם מיתה, וכפי שאמר פעם צרפתי אחד בקלות דעת המיוחדת לאומה זו: Une destruction organique (“הרס אורגני”).. וכשאדם מתעניין
בחיים, אמר האנס קסטורפ, הריהו מתעניין בעצם במוות, הלא כן?”