האם הממשלות הרימו ידיים? על היאוש בקהילות היהודיות ברחבי המערב, על הלם היהודים הפרוגרסיבים; קרן האור של הגדרת האנטישמיות, על המצב בארצות הברית, העלייה, האם הנשיא טראמפ כבר מופיע לקראת השיבה, ועל ציפור האש. מיוחד לחברי מועדון ג’יפלאנט פריים, בזמנים סוערים במיוחד.
מאת ד”ר גיא בכור
1
הפעם נגמרו משחקי הכבוד והעמדות הפנים, יאוש בקהילות:
עד לשנת 2020 עדיין התמידו חלק מיהודי אירופה ובמיוחד ארצות הברית לטעון בעקשנות מכמירת לב, שזה גל חולף, שיעבור, וכי המקום הבטוח להם הוא באירופה או בארצות הברית. אלא שאז הגיעה הקורונה, שהחזירה את השנאה הקדומה ליהודים באשר הם יהודים, אלה המרעילים בארות עם מגפות, ובמאי 2021 נוספה גם השנאה האנטישמית המוסלמית, שעלתה צפונה ומערבה, והגיעה במלוא עוצמתה אל מדינות הים.
אם בשנת 2014 הקהילות עדיין שידרו שאננות ותקווה, אז עכשיו זה השתנה לגמרי. היהודים מבוהלים ומפוחדים, והם משדרים יאוש ומצוקה: מסירים מזוזות מן הדלתות החיצוניות, כי כך הם מסמנים את עצמם כיהודים וזה מסגיר אותם, מסתירים כל סממן יהודי בלבוש, עוזבים ארגונים קהילתיים יהודיים, או לא מעיזים להגיע אליהם, וכמובן מתחפרים עמוק עמוק בקמפוסים ומשתבללים תוך הסתרת הזהות. חלק מהם משנים שמות משפחה יהודיים מידי, ובכך חזרו יהודי אירופה לאמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, מצב שיהודי אמריקה מעולם עוד לא חוו. הם, שכתבו בשמץ של התנשאות על אומללות היהודים בשנים האחרונות באירופה, חווים את זה עכשיו על בשרם, והם פשוט בהלם. על אמריקה אמרו שהיא המקום הבטוח ביותר ליהודים, אך לא עוד.
הנורא מכל הוא שהיהודים מפחדים לדבר על שתי הסיבות שהמיטו עליהם את האסון: המגיפה, מחשש שבמו פיהם יאששו את החשד שהם מפיצים מחלות; והמוסלמים, שהפכו למיליונים במהלך השנים האחרונות, והביאו איתם את הטיהור האתני של היהודים, כפי שהתרגלו לבצע בארצות המוצא שלהם. אז היהודים שותקים.
בנו של ניצול השואה הנודע הסופר אלי ויזל, אלישע ויזל, היה אחד היחידים שהעזו לדבר, ובאירוע ציבורי אמר בחודש מאי: “היהודים תמיד עמדו עבור כל אחד אחר, אך הגיע הזמן שהם יעמדו עבור עצמם”. ואכן, זו תמיד היתה הבעייה היהודית בגולה: פחדו לדבר על יחודיותם, ולכן דיברו מטאפורית על מאבקים של אחרים, בתקווה שזה יקרין גם עליהם. כל המאבקים האחרים טופלו, והם, אבוי, נשארו שוב בצד. “אם שתקתם, כי אנטישמיות לעולם לא תקרה כאן, אז הביטו סביבכם”, אמר ויזל הבן בכנס במנהטן.
לנוכח מאות תקריות בחודש האחרון, נראה שהיהודים הרימו הפעם ידיים. יהודים מוכים ברחובות רק כי העזו להיות יהודים, כך היה בגרמניה, באוסטריה נוסעת שקראה ברכבת ספר שהמילה יהודי הופיעה בכותרתו – הוטרדה והושפלה; בלונדון אחות עם שרשרת מגן דוד אויימה; בבלגיה יהודיה חרדית זכתה לגידופים של “תסתלקי, יהודיה מלוכלכת”, ועוד מאות ואפילו אלפי מקרים נוספים. “הפעם התגובה היא פסימיזם לא אופייני”, כתב העיתונאי המצוין לענייני העם היהודי, כנען ליפשיץ, ידיד האתר זה שנים רבות, בסוכנות הטלגרפית היהודית.
בבלגיה אמר יואל רובינפלד, נשיא הליגה נגד אנטישמיות, שהוא בספק אם יוכל להמשיך ולחיות שם עם אשתו ושני ילדיו. “פעם חשבתי שאוכל, אבל היום זה כבר בספק”. בריז’יט ווילהיסן, עיתונאית ולוחמת ידועה נגד הטרור מהולנד אמרה: “לאחר שנים של לחימה נגד אנטישמיות הגעתי למסקנה שהמאמצים הם חסרי תועלת.. המאבק נגד המחלה הזו הפך לחסר תקווה.. אם היהודים הם ציפור הקנרית במכרה הפחם, אז הציפור הזו כבר לא בחיים”. היא התייחסה לפרקטיקה של לקיחת ציפור קנרית למכרות, ואם הציפור נחנקת, זה סימן לכורים שגם הם יימצאו בהמשך בסכנה.
אז הציפור מתה.
זו קריקטורה ידועה, כיצד יהודי אמריקה כבר רואים את עצמם, הולכים וטובעים בגל ששוטף את אמריקה כולה, והסיסמאות הידועות שלהם, כמו “לעולם לא עוד” או “תיקון עולם”, נראות אבודות ולא רלבנטיות מאי פעם. הם מביטים על פסל החירות, ששוב, הולך ומתרחק מהם, וזו אולי תגובה אפשרית למאמר הנודע שלנו: מדינת אררט (2012), כאשר היהודים אך זה הגיעו לאמריקה, עם אותה גברת החירות.
על פסל החירות הזה חקוק שירה של אחת המשוררות היהודיות המפורסמות ביותר בתולדות ארצות הברית, אמה לזרוס, שהיא כל כך ציונית, עד שבאי הטמפל (בית הכנסת הרפורמי) מתרגזים עליה, שמא הציונות שלה תכשיל את החלום האמריקאי שלהם. אחד ממתנגדיה הוא בן לשושלת סולצברגר, בעלי הניו יורק טיימס, האנטי ציוני מאז ועד היום. בספטמבר 1882 היא מפרסמת את “שירי שמית”, ואת “איגרת לעברים”, וכך היא חוזה את תקומת העם היהודי בארצו האגדית:
הך ישראל, בצלצלים,
גע בכינור יעקוב;
נשוף בחצוצרת נחושת,
ורוח המכבים תשוב ותחי,
מחודשת היא תגיח.
אז יהדות ארה”ב האדירה היתה המציאות, והיהודים בארץ ישראל מעין הזייה, ועכשיו זה מתחלף.
רצח אנטישמי בפעם השניה: במסגרת ניסוי במדינות האיחוד האירופי, מציינים שמות של יהודים שגרו בסביבה, ונשלחו להשמדה. השלטים חוללו, והשליטים המוסלמים החדשים לא מוכנים לשום קיום יהודי ציבורי, אפילו לא של יהודים מושמדים.
סרטון מראה כיצד צעיר זה מגיע השבוע לבית הכנסת של חב”ד בעיר אולם, גרמניה, שופך בנחת חומר דליק מבחוץ, ומצית אותו. הנזק שהספיק לגרום לא היה גדול. ואם היה מסגד מותקף כך, מה היתה התגובה? דמם של היהודים הפך זול מאוד, שוב.
היהודים אינם יודעים עוד מנוחה, והנושא הזה טורד את חייהם. בחלומות הגרועים ביותר שלהם הם לא העלו בדעתם שאירופה וארצות הברית יבעטו אותם החוצה, ומצרפתים, גרמנים או אמריקאים, הם פתאום הפכו ל- סתם יהודים.
איש מהם לא מעז להזכיר את הסיבה: אם לפני דור המוסלמים היו מיעוט שולי באירופה ובוודאי בארצות הברית, כיום הם השתלטו על הרחוב, בזעם קדוש מפוברק ככלי נשק. גם האירופאים וגם האמריקאים מפחדים מהם, ראו למשל את הקרבות שלהם בפרברי פריז, 30 במאי. היום זה נגד ציפור הקנרית, מחר זה נגדם, ואחרי כל יום שבת בא יום ראשון:
למה אף אחד לא מעז לדבר על הפיל העצום שבחדר? מפחד, פשוט פחד, שיגיעו אליו הביתה ויפגעו בו. הדמוקרטיה הולכת ונמוגה, ומה שמחליף אותה הוא פחד מוות. אחד היחידים שעוד מעז הוא חבר בית הנבחרים האמריקאי, הדמוקרט טד דויטש מפלורידה, שהאשים את חבריו בבית הנבחרים בגל האנטישמיות הנורא: את רשידה טאליב, את אלכסנדריה אוקזיו קורטז, את קורי בוש ואת (נציגת “האחים המוסלמים”) אילהאן עומאר. “כאשר יש בינינו כאלה, שעמדתם היא פלשתין מהנהר ועד לים, שאין בה מקום למדינה יהודית, וכאשר העמיתים שלנו מכנים בטעות ובצורה שקרית את ישראל כמדינת אפרטהייד, זה ההקשר של האנטישמיות”, אמר. הוא אמר את הדברים לאחר שמוזיאון שואה בפלורידה זכה לצלבי קרס בחוץ ולכתובות: “היהודים אשמים”. במה הם אשמים? לא משנה, העיקר אשמים.
22 במאי במרכז לונדון, הפגנה של מפלגת הלייבור, שכללה נאומי הסתה רצחניים של חברי פרלמנט מוסלמים מהמפלגה, וכן, שוב קורבין. האנטישמיות מפעפעת עמוק בקירבם, והם רק מחכים להזדמנות לתת לה לצאת. שלטים ודיבורים כאלה אינם קבילים כנגד אף מיעוט, דת או קבוצה אתנית אחרת בעולם כולו. רק כנגד היהודים.
2
ההלם הפרוגרסיבי: היהודים הושלכו לכל הרוחות:
היו אלה יהודים שהקימו את התנועה הסוציאליסטית באמריקה, שהנהיגו ועדי עובדים, שדיברו על “צדק חברתי” לפני שהאמריקאים ידעו בכלל מה זה, ונאבקו יחד עם השחורים במאבקים הגדולים שלהם. הם היו בטוחים שיחד עם השמאל האמריקאי הם מוגנים, ולא שמו לב שתהליך זהה אירע בבריטניה. היהודים היו מזוהים עם מפלגת הלייבור, היו “יהודים” שעמדו בראשה (למשל אד מיליבנד הקומוניסט), והם ראו בה את מפלגת המיעוטים שלהם. אלא שמפלגת הלייבור הפכה לאנטישמית פרועה, למרות שהלהט האנטישמי ירד במפלגה הזו במקצת, לאחר סילוק האנטישמי הלוהט ג’רמי קורבין. כיום הרוב המוחלט של היהודים נטשו את המפלגה הזו בבריטניה, להוציא “יהודים” אנטי ציוניים ואנטי יהודיים.
ברגע שהמוסלמים החלו לזרום לארצות הברית, היהודים החלו לשלם את המחיר, והם בהלם שזכויותיהם לא עומדות להם, ואפילו לא זוכרים אותן.
אותו בן של אלי ויזל, שגם הוא ראה את עצמו במחנה “הדמוקרטי” והפרוגרסיבי, דיבר על כך בפירוש: “כיום אנחנו קורבנות של שקר אנטישמי נורא, כזה שפרוגרסיבים בעלי כוונות טובות בולעים לעיתים תכופות. השקר שמנסה להסיט את אש תנועת הצדק הגזעי נגד תומכיה המוקדמים: היהודים הם לבנים, הפלשתינאים הם שחורים”.
והוא הוסיף: “האמת הלא נוחה לשונאינו היא, שהעם היהודי אינו אויב של העובדים או של אנשים בעלי צבע, או של הצדק החברתי. האומה היהודית המודרנית תמיד חיפשה שלום עם שכנותיה הערביות עוד לפני שנוצרה בשנת 1948”.
“הרמנו קול עבור כל אי צדק, חוץ מאשר עבור עצמנו. הגיע הזמן להפסיק את השתיקה ולדבר בקול רם”.
כך מצאו את עצמם היהודים הפרוגרסיבים, שדיברו על “תיקון עולם” כתחליף לישראל, שהם מבקשים לתקן את העולם, אך העולם נטש אותם, לא מעוניין שה-ם יתקנו אותו, או שיתקנו אותו בכלל. הם ביקשו לתקן עולם, והעולם שואל אותם עכשיו בזעף: מי אתם שתתקנו אותנו? אתם בכלל פסולים, אז אתם תתקנו? אותם יהודים ניסו לא לדבר על ישראל, אך דווקא היא היחידה שמתעניינת בהם ובגורלם, בהציעה להם פתרון ומוצא אחרון.
היהודים נתפסים כיום בארה”ב כלבנים, עשירים, “פריבילגים”, קולוניאליסטיים ואוייבים של הפרוגרסיבים. וכמובן שאלה שמדברים על צדק, הפכו לאנטישמים הגדולים ביותר. ה”פרוגרס” הוביל דווקא אחורה, אל האנטישמיות העכורה. לא במקרה דווקא ה”אחראי על הגיוון” בגוגל, מוסלמי אחד, פוטר על רקע הערות אנטישמיות, ולא משנה שעובדים יהודים בגוגל קראו להטיל חרם על ישראל. הנסיון שלהם לרצות את הנמר לא חס עליהם. זו גוגל, שמייסדיה שניהם יהודים.
כמה מוזר, כך הערכנו שיקרה כבר לפני שנים רבות, אך היהודים הפרוגרסיבים לגלגלו על התסריט הזה, ולעגו לו. עכשיו הם שותקים, במבוכתם כי רבה:
באתר שלנו התחלנו את שינוי סדר היום בעם היהודי. אם עד למאמר החשוב “מדינת אררט” (למעלה) יהודי אמריקה התערבו בנעשה בישראל, בין הייתר באמצעות “הקרן לישראל חדשה”, וראו בה בעיה, ואילו הם חיים בתוך הפתרון, המאמר הזה הראה את הדרך: הבעיה קיימת דווקא אצלם, ואילו אנחנו הפתרון. היהודים האמריקאים מדברים על דמוגרפיה בישראל מתוך תפיסה גלותית של אזרחי שוליים חסרי השפעה, אך הם לא מבינים שאם הם עצמם יעלו לישראל בהמוניהם, הם ייהפכו לשחקנים על במת ההיסטוריה, ולא עוד מעודדים של אחרים. כך הם עצמם גם יתקנו עוד יותר את הדמוגרפיה בישראל, והיא תתקן אותם הדדית.
תמימות יהודית אופיינית, “פרוגרסיבים אמריקאים יקרים: היהודים מבועתים מהשתיקה שלכם” באמת? הפרוגרסיבים יוזמים את ההתקפות, לא שותקים.
במקום לתקוף את ישראל החוצה, נאלצים עכשיו יהודים פרוגרסיבים רבים לדבר על מצבם בפנים, והם נאלצים להכיר במציאות המרה של שוליותם וזרותם בחברה אותה חשבו לחברה שלהם. פעם דיברו על “נאמנות כפולה” והיום מבינים היהודים שזו היתה הגזמה של משאלת לב כפולה: בעצם, אין להם לא את זו, ולא את זו.
ובמקום לצעוד באופן מכאני ואוטומאטי “קדימה”, מבינים עכשיו יהודים פרוגרסיבים רבים, שהכיוון שלהם הוא דווקא חזרה “אחורה”, אל ההיסטוריה הלאומית שלהם, ובכך הם מתנגשים עם הפרוגרסיבים האחרים; כל אחד והכיוון שלו. “איפה שטוב, שם המולדת” (Ubi bene ibi patria) אמרו היהודים בפזורה המערבית כל השנים. פתאום הם מבינים שהכיוון הוא הפוך: “איפה שהמולדת, שם טוב”.
3
דמוניזציה של ישראל ושל היהודים:
רק לגבי יהודים, ישראל (והנאצים) נשמרות המילים האפלות ביותר: כיבוש, אפרטהייד, קולוניאליזם, טיהור אתני, ועוד. אומרים את זה כבר כמובן מאליו, גם בבית הנבחרים האמריקאי, למרות שהפרוגרסיבים האלה הם עדיין מיעוט די שולי במפלגה הדמוקרטית, אך הם קולניים. התפיסה הנוראה אינה שישראל יוצרת רוע, אלא שהיא עצמה הרוע, וזו אותה תפיסה שהיתה קיימת לגבי יהודים באירופה של לפני השואה: הם עצמם הרוע, בהיותם יהודים, ואז כמובן לא היו כיבוש ואפרטהייד. האפרטהייד היה נגד יהודים, כל הדורות, ואם ישראל היא הרוע המוחלט, אז חייבים למחוק אותה, כפי שמחקו אז את היהודים.
הצעירים היהודים בקמפוסים למשל, נתפסים, בין אם ירצו או לא ירצו, כשלוחי הרוע, והיחס אליהם הוא נורא: כתובות “היטלר פיספס אותך”, ועוד. סטודנטים יהודיים חיים בפחד בקמפוסים, פן יכו אותם בחדריהם במעונות, או יתנכלו להם, ולא ברור לי איך הם ממשיכים לחיות כך. כדי לאזן אותם מביאים בקמפוסים “יהודים” אנטישמיים, התוקפים את היהודים הרגילים, שהם ציוניים, מתנשאים ושליליים.
האנטישמיות משתוללת בכל מקום במערב אירופה ובארצות הברית: גרפיטי, כתובות, כמובן ברשת, סימון דלתות של יהודים, מכתבים מאיימים, מכות ברחוב, ויאוש כללי.
נכון שגם בישראל היו לנו שבועיים של אנטישמיות, אך ההבדל הוא שמי שאינו גר בעיר מעורבת, למשל, לא יראה ערבי רוב חייו. ההבדל הוא שאצלנו המשטרה אמנם לא תפקדה, אך היא משטרה יהודית, שאחר כך עוצרת את כל המעורבים. זה לא קורה באמריקה ובאירופה, שם רוב המבצעים כלל לא נתפסים, או שהם לא מועמדים לדין כמו מקרה הרוצח של שרה חלימי בפריז, והם ממשיכים לאיים ברחובות.
כך קורה, שב”עידן השלו ביותר בתולדות האנושות”, כפי שהציג זאת ברק חוסיין אובמה, היהודים שוב נרדפים, מוכים ומושפלים. ההבדל שהפעם יש להם לאן ללכת, בניגוד לפעמים קודמות (בהמשך).
ואכן, יהודי אירופה ואמריקה שוב נמצאים על המזוודות, לראשונה מאז מלחמת העולם השניה והשואה. זו תחושה נוראה, אך זו המציאות. אין בית בפזורה היהודית שבו לא חושבים על הגירה, ובדרך כלל על עלייה.
4
העלייה מתחילה להתעורר לאחר הקורונה:
לראשונה מאז פרוץ מגפת הקורונה, העלייה לישראל מתחדשת, וגם בשלב הזה שדות תעופה בעולם סגורים, משרדי עלייה נעולים, ויהודים חוששים לצאת לדרך, אבל האנטישמיות בועטת אותם החוצה. יש רשימת המתנה של עשרות אלפי עולים שנרשמו לעלייה, וממתינים לתורם.
ובכל זאת, בחודש אפריל 2021 עלו ארצה 2,452 עולים, והקצב השנתי הוא של 22,800 בשל החודשים הקודמים, שהיו חלשים יחסית בשל מגבלות הקורונה בישראל ובארצות המוצא.
העולים הגיעו באפריל מן המדינות הבאות: רוסיה 842 איש, אוקראינה 364, ארה”ב 235, צרפת 208, הודו 144, קזחסטן 106, ברזיל 99, ארגנטינה 60, דרום אפריקה 56, בריטניה 45, ועוד. בשל לקחי הקורונה והאנטישמיות, אנו מצפים לרבע מיליון עולים בשנים הקרובות. מספר כזה של עולים מחסל את הבעייה הדמוגרפית סופית, שכן אחוזי הילודה של הערבים בישראל כבר קרסו אל מתחת לאלה היהודיים:
חודש מאי, עולים חדשים בשדה תעופה כמעט ריק, בשל הלחימה והקורונה. כל העולים הם בני הלאום היהודי, וכך יש לספור אותם, הם לא “אחרים”. האחר הוא מי שסופר אותם כך. מי שמעוניין שכולם יהיו גם יהודים גם על פי ההלכה, שיואיל ויגייר אותם באהבה. ישראל היא בית החרושת לתיקון העם היהודי, ומי שפוגע בכך, פוגע בתהליך שיבת ציון הפלאי.
5
קרן אור שמשרתת בעיקר את ישראל: הגדרת האנטישמיות מתרחבת, עכשיו גם שוויץ:
כבר הזכרנו בעבר את ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות, IHRA, שנותנת באנטישמיות סימנים, עד כה 36 מדינות אימצו אותה, והשבוע גם שוויץ. בין המדינות שכבר אימצו והיא הפכה למחייבת אצלן: ארה”ב, קנדה, גרמניה, הפרלמנט האירופי, בריטניה ועוד.
ההגדרה הזו אוסרת, למשל, להשוות את מעשי ישראל למעשי הנאצים, והיא מגדירה כאנטישמיות כל דחייה של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. כמו כן אנטישמיות היא גם דרישה בלעדית מישראל, שאינה באה כלפי מדינות דמוקרטיות אחרות. ביקורת על ישראל המושמעת גם כלפי מדינות נוספות – אינה אנטישמיות. עצם הכללת ביקורת על ישראל כחלק מאנטישמיות היא התקדמות גדולה, ועשרות מדינות כבר מחוייבות לכך, ונלחמות בכך במוסדות בינלאומיים. היה זה ג’ון קרי, למשל, שסימן רק את ישראל בהרבה עניינים בינלאומיים, ולאור ההגדרה הבינלאומית החדשה הזו אנחנו מבינים שזו אנטישמיות.
יותר מכך, אנטי ישראליות היא ההגדרה החמורה ביותר של אנטישמיות, שכן היא מופנית כלפי הקולקטיב היהודי הגדול ביותר, ולכן זו קריאה להשמדת עם.
דווקא בישראל חוגים פרוגרסיביים רקובים של “אנשי אקדמיה” ואחרים יצאו נגד ההגדרה הזו, מהסיבה שהיא מונעת ביקורת חריפה כלפי ישראל. אנשי אקדמיה אלה כתבו לפרלמנט הגרמני, לדוגמה, שלא לאמץ אותה, אך הפרלמנט אימץ את ההגדרה המחייבת ברוב גדול מאוד, מכל קצות הקשת הפוליטית.
ציפור האש של איגור סטרווינסקי: הציפור מתה, אך היא דווקא קמה לתחייה בארצה הלאומית. מאינדיבידואליסטים פסיביים- הופכים היהודים העולים ארצה לחלק מהאומה ולמקור עוצמה פוליטית. מצופים- הם הופכים לשחקנים; ממיעוט- לרוב; ומבעיה- לפיתרון. לחניו של סטרווינסקי יושפעו לימים מתורת המוזיקה החדשה, המודרנית, שיצר המוזיקאי היהודי ארנולד שנברג. Ich bin ein kleiner Judenbub, כתב שנברג (“אני ילד יהודי קטן”), ובמילים אלה הלך לעולמו (1951).
נעורים נצחיים.
מפחידה היא ציפור האש, הקמה לתחיה, אך גם מעודדת ומנחמת: חורבן היא הופכת לניצחון גדול. מוות לחיים. היא היאוש והיא התקווה.
זה הגיע: בעולם של זעזועים, מגיפות, הונאות, בגידות ותעתועים, מוזרויות וסכנות – יש רק דבר אחד יציב כבר 15 שנה: Gplanet, ד”ר גיא בכור, עכשיו במבצע קיץ “מטורף” למנויים חדשים ומחדשים.
הנחה על הנחה, לזמן מוגבל בלבד, למועדון ג’יפלאנט פריים:
לשנתיים: 580 ש”ח במקום 755;
לשנה: 355 במקום 448;
ולחצי שנה: 220 במקום 262. המחירים כבר מעודכנים למבצע.
המינוי לשנתיים הוא המשתלם ביותר; מידע פנורמי וייחודי, ושקט נפשי לשנתיים שלמות, עם ההעשרה העצומה ביותר שקיימת בעברית: ניתוח חד, המזרח התיכון ואקטואליה; יחד עם היסטוריה, אסטרטגיה, העצמה אישית, אמנות, תרבות, מוזיקה, קולנוע, ציונות, בטחון והגורל שלנו, של המזרח התיכון ושל העולם. העתיד.
זה לא רק מינוי, זו פוליסת ביטוח. זו מעטפת בטחון אישית.
המינוי כולל את המאמרים הסגורים, וכן את נספח מדד האיומים הבטחוניים החודשי, המתפרסם מאז שנת 2007. המדד בנוי על אלגוריתם מתמטי, עם נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים, הכולל גרף חודשי משווה לאורך השנים, והמדד לא טעה. איך אפשר בלי הכלי הזה, במיוחד עכשיו?
כל המחירים כוללים מע”מ, ו-חשבונית מס תישלח במייל לכל עיסקה, והיא גם תמתין לכם באיזור האישי שלכם באתר. היעוץ הזה חשוב לכל בעל עסק, בעולמנו המשוגע.
אצל המנויים החדשים: אם אינכם מצליחים להירשם, סימן שאתם כבר חברים, ואז החידוש (או הרישום) ייעשה מן האיזור האישי. נכנסים אליו עם שם המשתמש (המייל שלכם) והסיסמה. אם אינכם זוכרים את הסיסמה, אפשר לשחזר אותה למייל.
אצל המחדשים: החידוש נעשה מתוך האיזור האישי המשוכלל שלכם. המינוי החדש יצטרף באופן אוטומטי לתקופת הזמן שנותרה, ובזמן החידוש תוכלו לראות באיזור האישי מתי יסתיים המינוי הכולל.
דורות רבים באירופה יהודים הועלו על המוקד ונשרפו חיים, רק בשל היותם יהודים. אז מה חדש? שום דבר,בעצם, לא השתנה, וגם זכותה של ישראל להגן על עצמה מותקפת עכשיו.
6
ויחד עם זאת, הממשלות במערב הרימו ידיים:
גם הנשיא ביידן התמהמה עם הביקורת שלו על האנטישמיות שפרצה כלפי יהודים בכל רחבי ארה”ב, וכך גם מנהיגים אירופאים. יש להם הרבה צרות, הבעיה המוסלמית היא בעיה גדולה גם עבורם פנימה, והרבה זמן, כסף וכוח להגנת היהודים אין להם. נכון שבצרפת המדינה מספקת שמירה חמושה על מוסדות יהודיים, אך בגרמניה השמירה היא חלקית, ובארה”ב הנטל הזה מוטל על כתפי הקהילות, שהן כבר תשושות וחבולות גם כך בשל הקורונה והתמותה הגבוהה בקרב יהודים. הקהילות, שפעם היו עשירות, התרוששו.
הסופגים ביותר הם היהודים החרדים, שכענין שבשיגרה מוכים ברחובות ניו יורק, בעיקר בברוקלין, בסרט הזה מהיום, בהיותם יהודים מזוהים מאוד.
מאז הקורונה הפכו חייהם לגהינום של פחד, ואני לא מבין מדוע הקהילה הגדולה הזו לא עולה לישראל. משטרת ניו יורק המקוצצת מפרסמת סרטונים כגון זה, ומחכה למידע. אין לה יכולת לטפל בכל כך הרבה התנכלויות רחוב, שלעיתים נגמרות ברצח.
המסר של מנהיגים אירופאים רבים כלפי היהודים שלהם הוא: אנחנו טרודים בבעיות קיומיות, אולי עדיף שלא תהיו פה, כי אנחנו לא מסוגלים להגן עליכם. שונאת היהודים וישראל, אנגלה מרקל, חניכת הסדר הסובייטי, אמרה זאת בפירוש: לא נוכל להגן על כל יהודי ברחבי גרמניה. האנטישמיות מצערת, אך אין הרבה מה לעשות, זה המסר המושמע כלפי היהודים ההמומים. כמה שהם היו תמימים.
7
המנהיגות היהודית ממשיכה לבגוד בקהילה שלה:
הגרועים מכל אלה המנהיגים היהודיים באירופה ובארה”ב, שממשיכים לספר לצאן מרעיתם שזה יחלוף, וזה רק גל חולף, ו”יהיה בסדר”. כך בדיוק נהגו מנהיגים יהודיים במזרח אירופה לפני השואה, כאשר הם התעלמו מכל אותות האזהרה, רק כדי לשמור על מקומם החברתי. כי אם היהודים היו עוזבים, למשל לארץ ישראל, מה יהיה עם אותו רב או מנהיג מקומי? בגרמניה רוב היהדות כבר הפכה רפורמית, והרפורמים בגרמניה עיקרו את ארץ ישראל, את ירושלים, את המצוות הקשורות בארץ, ואפילו את ברית המילה. אז למה שיעודדו עלייה לארץ ישראל?
אותה תופעה מתרחשת באירופה ובארה”ב, כאשר המנהיגות הישנה ממעיטה מסכנת הפרעות והאנטישמיות. ניו יורק טיימס, ג’יי סטריט ודומיהם מנסים להתקרב לארגון האנטישמי “חיי שחורים נחשבים” כדי לקבל דרכו איזו חסינות, גם במחיר הקרבת ישראל. אך גם אלה לא רוצים אותם עוד. כך בכירים כמו יואל מרגי בצרפת, ראש ה”קונסיסטואר” (Consistoire, מעין סנהדרין של הקהילה היהודית, מוסד שקיים עוד מימי נפוליאון) עדיין רואה ברפובליקה מענה אפשרי לבעיית היהודים, למרות האנטישמיות; כך גם מנהיגים יהודיים בבריטניה, ב”ועד שליחי הקהילות” (Board of Deputies) של הקהילה היהודית, שכמו ה”קונסיסטואר” קיים כבר שנים רבות, מאז 1760. זה הארגון שבראשו עמד סר משה מונטיפיורי המפורסם, שדאג גם ליהודים ברחבי המזרח התיכון, ועכשיו צריך לדאוג לו.
ראש ועד שליחי הקהילות לשעבר, ג’ונתן אקרוש אמר: “המצב קשה, אבל אני לא חושב שאתה צריך לקפוץ למסקנה שהקהילה שלנו אינה עוד בת קיימא כפי שהיתה”, והוא התייחס לתבוסת הלייבור ב- 2019, לערנות התקשורת לגבי אנטישמיות, ולמאמצי המשטרה לרסנה. יהודים תמיד היו טובים בהונאה עצמית, עד להתרסקות. כך קורה שגופים עתיקי יומין וחלולים נשארים, אך היהודים נעלמים. גופים ארכאיים אלה הפכו לתקווה אחרונה של הגלות, בעוד שהגלות עצמה איבדה תקווה. הגופים האלה, ה”קונסיסטואר” ו”ועד ראשי הקהילות”, שתוכננו כפתרון לבעיית היהודים, הפכו עכשיו לבעיית היהודים שם, ואפילו למלכודת העצמית שלהם.
הגיע הזמן שהסנהדרין יחזור לארצו.
8
הימין העמוק בכל רחבי אירופה ואמריקה רואה ביהודים את עצמו:
הימין העמוק יודע שציפור הקנרית כבר מתה, ואין לו הרבה סימפטיה ליהודים חסרי הגבולות, הפרוגרסיבים והגלובליסטים בעיניו. יש לו סימפטיה רבה לישראל, שכמוה הוא רוצה להיות: מדינת לאום עם גבולות, השומרת על זהותה, תרבותה ומורשתה, ומחוברת לאדמתה, ואשר אינה רוצה זרים פולשים. כיוון שכך, הוא מזדהה עם ישראל, אך סולד מהיהודים שבקרבו, בהם הוא רואה את כל מה ששנוא עליו.
וכאן קיים גורם נוסף: המוסלמים. האירופים ובארה”ב כבר לא רואים פלשתינאים או מוסלמים אנטי ישראליים, הם רואים פולשים מוסלמים לארצותיהם, וההזדהות עם ישראל (וגם עם היהודים) עלתה מאוד.
זו תופעה חדשה, כמוה לא הכרנו בשנת 2014, ב”צוק איתן”, והסיבה היא שמאז הגיעו מיליונים של מוסלמים לאירופה, היו פיגועי הטרור האיסלאמי הגדולים, והשיח האירופי השתנה ועבר ימינה. תופעה דומה צפויה גם בארצות הברית, שמפגרת אחרי אירופה בעשור, אך לא יותר מזה. הקהילות האוונגליסטיות העולות בכל רחבי העולם תורמות גם הן לאהדה לישראל, ואין להתייחס לשקרים, כאילו הדור הצעיר אצל האוונגליסטים מתרחק מישראל. שקרים דומים הופצו בידי מחלקת המדינה בידי ברק חוסיין אובמה, שמימנה ארגון בשם “ישו בכבלים”, שנועד להרחיק את הצעירים האוונגליסטים מישראל, ולקרבם אל העם המומצא.
כיוון שהימין העמוק עולה בהרבה מקומות, הוא התקווה והברית שלנו, ונקווה ש”ממשלת השינוי” המסתמנת תבין זאת, ולא תהרוס את היחסים שלנו עם מחנה הימין העמוק מהודו ועד ברזיל, מהונגריה ועד סלובקיה, ומפולין ועד צ’כיה, קפריסין ויוון. המחנה הזה בולם את הסחף האירופי כנגדנו, ובראשו עמד כזכור הנשיא דונלד טראמפ. נפילה אפשרית של בנימין נתניהו תיתן מכה נוספת למחנה הזה, שהפרוגרסיבים והדיפ סטייט בכל העולם רוצים לסלקו.
הנשיא טראמפ עצמו שוב הופיע בנאום שעשרות אלפים הגיעו כדי לצפות בו, ואין ספק שהוא מכין את השיבה, אך הפעם עם תיקוני חקיקה במדינות המפתח, שמחייבים זיהוי טוב יותר, ומקשים על זיופים:
9
העיתונות היהודית בארצות הברית- עוד סממן של הגוויעה:
יהדות ארה”ב הולכת ומצטמצמת, ושנת הקורונה האחרונה נתנה מכה אנושה למוסדות הקהילתיים שלה. לזה יש להוסיף את האנטישמיות הגואה שם, הפחד, והורדת הפרופיל של יהודים רבים.
הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות נכחדות, הטמפלים ריקים, ורק האורתודוקסים (החרדים) משגשגים, והם היחידים שמספרם עולה. הקהילה החרדית בארה”ב קשורה ברובה לישראל, ותמיכתה בה איתנה. הייתר נעלמים, רובם בהתבוללות נמרצת.
עדות למתרחש היא היעלמות העיתונות היהודית שם, ולאחרונה נסגר עוד עיתון יהודי, Arizona Jewish Post, לאחר 75 שנה. העיתון הסביר זאת בצניחה במחזור ובקוראים, והוא נסגר לגמרי, בדפוס וכאתר. עוד נסגרו בשנה האחרונה: The Jewish Advocate בבוסטון, Canadian Jewish News, וכן New York Jewish Week ,ואחרים.
עיתון נוסף בבעלות יהודית הוא ניו יורק טיימס, שחווה גם הוא ירידה בתפוצה, מאז תום כהונת הנשיא טראמפ, שכן טראמפ הביא עניין לתקשורת האמריקנית הדועכת בעצמה. עיתון זה מיתג את עצמו כעיתון כללי. עיתון יהודי מרכזי ביידיש, פארווערטס, מזמן הפך ל- Forward, וכעיתון הוא יוצא פעם בשבוע, כבר לא יומי, והאתר שלו דועך בעצמו. לעיתון היה קו סוציאליסטי ואנטי ישראלי, אך גם הוא נאלץ להתיישר עם עוצמתה ומרכזיותה האדירה של ישראל.
10
הזדמנות ציונית אדירה, כמוה לא ראינו מעולם:
זו הזדמנות של הגירה ממדינות העשירות, בדיוק כפי שצפה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כאשר לבסוף יגיעו גם העשירים למדינה היהודית עליה חלם. אך בים העסקנות, התחבולנות, הנוכלות הפוליטית, התככים והשקרים הבוטים – למי יש זמן אצל “מנהיגינו” לאירועים כה מרכזיים בחיי העם היהודי? יש לעם הזה עכשיו פגישה עם ההיסטוריה, אך המנהיגות במדינת ישראל אינה מבינה זאת. היה זה ראש הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג, כיום נשיא המדינה הנבחר, שטען שיש לשמור על הקהילות היהודיות בפזורה, ולא לחסלן עם עלייה גדולה מדי לישראל, וזו טענת סרק, שכן אחוז ההתבוללות הוא 60-70 אחוזים בקהילות אלה, ובעוד דור הן כבר לא תהיינה. רק מי שיעלה עכשיו – יינצל מהשמד הזה של העם היהודי, האוכל בו בכל פה.
הרצל בעצמו היה ציפור אש מתחדשת, כמו העם היהודי, שעכשיו נדרש להיוולד מחדש בארצו ההיסטורית. גורלו האישי של הרצל האיש היה קודר בצורה שלא תאומן: הוא עצמו נפטר בהיותו בן 44 בסך הכל. רעייתו, אליה לא היה לו זמן, ז’ולי, חייתה שלוש שנים אחרי בעלה, היא סירבה להיקבר בין יהודים, גופתה נשרפה ואפרה הלך לאיבוד. בנו של הרצל, האנס, לקה בהתמוטטות עצבים והתנצר. כשאחותו פאולינה מתה מהתמכרות לאופיום, הוא ירה בעצמו למוות בבית מלון. הבת שלישית, טרודה, בילתה את ימיה במוסד לחולי נפש עד שהגרמנים חיסלו אותה במחנה הריכוז טרזינשטט. בנה היחיד, שטפן תיאודור נוימן, קפץ אל מותו מגשר בוושינגטון בשנת 1946, ובכך בא הקץ על המשפחה כולה.
