הפרק השני: המגיפה נתנה, אך גם לקחה

מאמר הבסיס: האמרסון של אבא

מאת ד”ר גיא בכור

לא קל היה להגיע אז מהעיר חלב שבארם צובא (סוריה) אל העיר בגדאד. שעות וימים של פרסות הסוסים הנוקשות במונוטוניות, עם מנוחת ליל בח’אנים, מחשש שודדים ורוצחים. והמחשבות הנודדות: האם יקבלו אותי? איך אשתלב? האם תשתף איתי פעולה הקהילה הגאה הזו? והמגיפה הנוראה, מה יהיה איתה? ופרסות הסוסים נוקשות טיפ-טופ… 

השנה היא 1743, שנה שבה ארע אסון נורא: מגפת דבר איומה השתוללה בעיר בגדאד, ובהיעדר תנאים סניטריים, בתוך הסמטאות הזעירות, ובהעדר תרופות, כאשר כולם שותים מאותו מקור מים, החלה המגיפה להפיל עשרות אלפי קרבנות. העיר כולה זעקה לשמיים (זו הסיבה שעד היום היהודים העיראקים מאמינים ב”עין הרע”, בשל המחלות הנוראות שתקפו את העיר במשך מאות שנים). 

המגפה לא פסחה על הקהילה היהודית הגדולה, והקרבנות נספרו בכל בית: ילדים, נשים, גברים וזקנים. האסון היה נורא. עד כדי כך, שכל ההנהגה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר בעולם – מצאה את מותה. הרבנים, הגבאים, פרנסיה הרוחניים של הקהילה. וקהילה אינה יכולה להישאר ללא הנהגה.

כאשר החלה המגיפה להירגע, וקציר הדמים החל להתייצב, הוחלט לייבא הנהגה חדשה, תופעה מעניינת מאוד בתולדות יהדות המזרח. לצורך כך נשלחו שליחים לקהילת ארם צובא, היא חלב שבסוריה, במטרה לייבא מנהיג חדש, כאשר השם היה ר’ צדקה חוצין (1699-1773, Tzedaka Hutzin), ששמו החל לצאת למרחקים. הוא נעתר, ולקח על עצמו את המלאכה לשקם את הריסות הקהילה היהודית העתיקה מכולן. זהו סבא רבא שלי. 

הוא יצא אל העיר בגדאד, קשר גורלו עם קהילתו החדשה, ובמשך 30 שנים בדיוק שימש בראש הרבנות של קהילת בגדאד, עד ליום מותו. בני משפחתו הפכו למובילים חברתיים של יהדות בבל בכל השנים מאז.

צדקה חוצין נכנס לפעולה במרץ עצום. החל למנות בעלי תפקידים, אסף כספים, תיקן תקנות, עמד מול השלטונות התורכיים-עות’מאניים, החל לבנות בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש, שיקם את הקהילה והחזיר לה את הבטחון העצמי, עד שבסוף ימיו הגיעה קהילת בגדאד לפעילות כמוה לא ידעה במשך מאות שנים. ההיסטוריונים מכנים זאת: ראשית תקופת הזוהר של יהדות בבל בעידן המודרני. הרב הגדול צדקה חוצין הפך להיות רפורמטור גדול.

אלא שהוא לא הסתפק בכך. מה שהפך אותו, עד היום, לאחד מגדולי חכמי בבל היתה כתיבתו התורנית העצומה, שעליה הסתמכו דורות של פוסקים וגאונים, ביניהם, בימינו, הרב עובדיה יוסף. ר’ צדקה חוצין היה גאון בתורה ומקובל, בקי במלאכת הגלוי והנסתר, התורה והקבלה.

הגאון ר’ חוצין הריץ שליחים אל העיר ונציה להדפסת ספריו, ובידיהם כתבי יד של לפחות חמישה ספרים, אלא שמרבית הספרים הללו כנראה אבדו. ועם זאת, נתגלגלו כמה וכמה כתבי יד של צדקה חוצין לירושלים, ולקהילות אחרות של היהדות, בכתב ידו העברי ממש, והודפסו בחלקם. ספרו הנודע מכל הוא: “צדקה ומשפט”, מאות שאלות ותשובות על השולחן ערוך, וכן “מעשה הצדקה” “מעיל הצדקה”, ועוד.

בשנים האחרונות קם בירושלים מכון בשם “אהבת שלום”, שנטל על עצמו לפרסם את כתביהם התורניים של גדולי יהדות המזרח באופן הראוי ביותר, והמכון פרסם עד כה שני ספרים נוספים של ר’ צדקה חוצין, וזאת מכתב ידו ממש. שני הספרים הם: “עבודת הצדקה”, חידושים על פרשיות התורה עם חידושי דינים ופסקי הלכה. וכן “אורח צדקה”, ביאורים לספר הטורים חלקים אורח חיים יורה דעה וחושן משפט, חידושים לריש מסכת חולין וביאורים על הרמב”ם. מי שמעוניין יוכל לקבל קטלוג פרסומים של מכון “אהבת שלום” וגדולת יהדות המזרח (טל: 02-5370970, פקס 02-5370088).

איך גיליתי את המכון הזה? בשנים האחרונות מתקשרים אלי בטלפון אברכים עלומי שם ורבנים מירושלים, מספרים לי שמוצא משפחת בכור הוא מפואר מבחינה תורנית, ומנתקים. אחד מהם סיפר לי בחופזה רבה על המכון, לפני שניתק.

מה שאפיין את חשיבתו של חוצין היתה ההקלה ולא ההחמרה, לשימת לב הרבנים שלנו, להקל עם הקהילה וללכת לקראתה, להקל על האדם, וללכת לקראתו, לא נגדו, ככל האפשר. למשל ביום תשעה באב הוא הרחיב את הפטורים מן הצום, כמו נשים בהריון, מיניקות ועוברות, תקנות שנשמרות עד היום בקרב יהודי בבל, ועוד. בין תלמידיו המובהקים היה הגאון רבי משה חיים, סבו של רבי יוסף חיים, בעל ה”בן איש חי“.

אחד מבניו של צדקה חוצין, משה, הוא מחבר הפיוט המפורסם והאהוב כל כך על יהודי בבל, “מלך גואל ומושיע“, אשר ייזכר לנצח נצחים, שכן הפך לחלק ממחזור התפילה. שרים אותו בלילות החורף הארוכים, כאשר האביב עוד לא החל לבצבץ, עד לשיא בחג הפסח עצמו. הפיוט הפך להמנון הגאולה אצל יהודי בבל, (יש אומרים שיש לו משמעויות קבליסטיות נסתרות). בנו הבכור של צדקה חוצין נקרא בכור כשם פרטי, ומכאן שם המשפחה. עד ראשית המאה העשרים עוד שמרו על השם בכור-חוצין, אך אז חוצין החל להישמט, ונותר בכור.