גיא בכור
אבא שלי הטוב. הגיבור. אבא חייכן ואופטימי תמיד.
אתה שוכב עכשיו בבית החולים, מונשם בתרדמת, מחובר למכשירים, לאחר שקרסת בשבת בערב, בסביבות השעה 8:00. זאת לאחר טיפול כימותרפי אכזרי בכל החודש האחרון, בו הלכת ואיבדת את שרידי יכולת הנשימה שלך, את שרידי החיות. קראתי לך היום עשרות פעמים, אך לא ענית.
אתה, הספורטאי, השרירי והתמיר, הפכת לנגד עיני הנחרדות לשלד עם כאבים עצומים, ולא אמרת מילה ולא התלוננת. רק דאגת מה יהיה איתנו, ובעיקר עם אמא.
ואני, שלימדת אותי תמיד להכין תוכנית לכל מצב, לפעול בהגיון קר בכל משבר, עומד עכשיו, אבא, בפעם הראשונה, חסר אונים. המום מאכזריות החיים.
חודש קשה עבר עליך, חודש של דעיכה איטית לנגד עיני, יומיומית, מיכנית, מלאה בתרופות ותכשירים ארורים. כרגיל אצלך, הכנת קובץ “אקסל” במחשב עם התרופות והטיפולים, למרות הכאבים הקשים. היית בשליטה מלאה, כמו תמיד, אבל לא נשאר לך כוח. אפילו את האתר שלי הפסקת לקרוא, וראיתי את הצער בעיניך.
אני, נאמן לחינוך שלך לא ויתרתי לרגע. רצתי, יחד עם אחי ואחותי, בין הרופאים והמחלקות הנוראיות, התחננו, ישבנו בימים ובלילות, התווכחנו, חווינו סיוטים, ניסינו להרוויח בקרב שאין בו מנצחים. הכנסתי בך אופטימיות. אבל עכשיו נותרתי בלי תוכנית.
*
לא היינו משפחה ענייה, ממש לא. אך היינו בני המעמד הבינוני, שבשנות השבעים ספר גרוש לגרוש ותיקצב כל לירה ושקל כדי להתקיים. החיסכון היה מעל לכל, חודש בחודשו, על חשבון השוטף, ולכן אין בלבי הרבה על כל “המקופחים” שדורשים קצבאות, בתרבות של “מגיע לי” מהמדינה. גם אצלנו לא היה, אך היה משטר כלכלי של ברזל, היה תקציב קשיח, ואיש לא דרש דבר מהמדינה. רק מעצמו. שני הוריי, עולים חדשים מבגדאד, חסכו מעצמם הכל, אך נתנו עדיפות עצומה לחינוך הילדים, ולעתיד הכלכלי. אבא היה נוסע במכונית הסוסיתא הלבנה שלו, שמח וגאה, כשארגז הכלים שלו מאחור, ואני לא הייתי יודע איך לקבור את עצמי מהבושה.
כאשר הייתי בראשית התיכון, בשנת 1976, היה לי חלום גדול. כל כך אהבתי מוזיקה, אך לא היה לי מכשיר “סטראו”, כך קראו לזה אז. חלמתי על אותם מכשירים גדולים ומגושמים, שכללו פטיפון ורדיו טייפ סטראופוניים. בגבעתיים בה גדלתי “לכולם” היה סטראו כמובן מאליו, ואצלנו בבית הספרטני לא נמצא לזה התקציב. פשוט כך. היה אז באופנה מכשיר סטראו מתוצרת חברת “אמרסון”, וזה היה החלום שלי: סטראו אמרסון. התענגתי על הרעיון שיהיה לי יום אחד מכשיר כזה משלי. אך לא נמצא לכך המימון.
לבסוף, לאחר הפצרות רבות, ולנוכח השקעה גדולה בלימודים, הסכים אבא לקנות למשפחה מכשיר סטראו אמרסון, אותו נציב בסלון. לא היה גבול לשמחתי.
אני זוכר כיצד נסענו בלילה הוא, אחי הצעיר ואני בסוסיתא שלנו לאיזור פתח תקווה, כי שם היה איזה “סוחר”, שמכר מכשירים כאלה, ואיך אבא אמר לנו לחכות באוטו, וניגש לאותה חנות סיטונאית. המתנו שעה ארוכה.
לבסוף הוא חזר עם קופסת קרטון גדולה. לא התאפקתי, ופתחתי אותה. “אבל אבא, זה לא מתוצרת אמרסון”, אמרתי לו באכזבה של ילד. זה היה איזה מכשיר עלום שם.
“לא אמרסון?” שאל בצער, “אבל המוכר אמר לי שזה אמרסון. חכה, אני חוזר לשם”.
כעבור זמן שב, ופניו קורנות בשמחה עצומה. “הנה, תפתח עכשיו”. פתחתי. בפנים נח אותו מכשיר בדיוק. אלא שמישהו הדביק על חזית המכשיר סרט סלוטייפ שקוף, ועליו מדבקה גדולה בלועזית: “אמרסון”.
“אתה רואה”, אמר לי בגאווה: “לא הבטחתי לך סטראו אמרסון?”
ואני שתקתי, כשדמעות מרות של אכזבה ואהבה עצומה לאדם הזה, חונקות את גרוני.
*
אבא, לימדת אותי לעולם לא לסמוך על ניסים ועל המזל. היית תמיד גאה במה שיש לנו, והאמנת בעצמך. היית אבא של חידות הגיון בשבת (שבהן תמיד היית זוכה על חשבוני), מתמטיקה ושחמט. אבל אבא, בכל זאת, עכשיו, רק נס יכול לעזור לנו.
(אבא, יחזקאל בכור, ז”ל, נפטר ביום שני, 6 באוגוסט 2007, כ”ב בחודש אב, התשס”ז)
אל הודעות התנחומים שלכם, הגולשים
לפרק הבא
