העורבים של ון גוך יוצאים ללבנון

מאת ד”ר גיא בכור

מה שמשך אותי כבר לפני הרבה שנים אל תמונתו האחרונה (כנראה) של וינסנט ון גוך היה קודם כל הצבע הכחול העמוק שלה, ואחר כך תחושת הצופן והסוד, האופפת אותה. התברר שון גוך צייר אותה ימים אחדים לפני מותו ביולי 1890, כלומר בשיא ימי הקיץ, האמורים להיות עליזים. את הסיום בחר לציין בשדה החיטה הזה, בעיירה Auvers (צפונית מערבית לפאריז) שם התגורר, ואשר אותו צייר הרבה מאוד פעמים, בתמונות מלאות חיים. אך הפעם השדה נראה אחרת לגמרי; צופן בחובו בשורות מרות. הוא לא רק ההווה, הוא מה שצופן העתיד הקרוב; הוא אלוהי ואנושי; והוא הידיעה של אי הידיעה.

1 “דם הסונים לא הפקר” זעקו השבוע אלפי המלווים את ארונו של שר האוצר הלבנוני לשעבר, מוחמד שטח, שנקבר בביירות, ליד קברו של ראש הממשלה לשעבר, רפיק אלחרירי. הקריאה הזו היא עצמה צופנת רעות, כי ברור שהכוונה לנקמת דם נגד השיעים בלבנון, ונקמת דם תהיה. שטח עלה לשמיים בפיצוץ אדיר של מכונית תופת, ויחד איתו עוד שבעה הרוגים.

לבנון צופנת רעות קודם כל לעצמה, והמתח הפנימי שלה מתחבר עם המתח האדיר הסורי, למחול משותף של אלימות, נקם ואימה. בלבנון יש את כל המרכיבים לקריסה קרובה: סונים נגד שיעים, מוסלמים נגד נוצרים, חילוניים נגד סלפים ולאומיים נגד אסלאמיסטים, עם חברה מיואשת ומיליטריזציה גוברת, כשכולם משיגים עוד נשק. המשפט הבינלאומי של רוצחי רפיק אלחרירי, כולם מחיזבאללה, מתקרב, והמתח בין המחנות שם, גובר. אז מכוניות התופת המתרבות הן תוצאה של המתח הסורי, או בשל המתח הפנים לבנוני? ואולי שניהם? למתים הרבים זה לא כל כך משנה מי אחראי למותם.

החיטה, סמל הבריאות והשפע, אמורה להיות צוהלת בציור, לקראת קציר, אך כאן היא נראית מאיימת ומטרידה. היא אינה נעה חרישית ברוח הקיץ החמה, אלא משתוללת לכל הכיוונים, כמו אש שורפת. פעם היא מתכופפת, פעם נוטה ימינה, פעם שמאלה, אינה אחידה, ואינה מזמינה. בעברית אנו קוראים לחיטת הקציר בשם קמה, משום שהיא עומדת גאה, כאילו היא קמה. אך החיטה כאן מבולבלת, נואשת, ומחפשת את דרכה לכל הכיוונים, כאילו מתפרקת. אפילו אלומות אין בה, כשכל גבעול לגורלו.

2 המדינה, ששוקמה באוקטובר 1989 עם הסכמי טאיף (בחסות סוריה) מתפרקת עכשיו: אין ממשלה מתפקדת, שכן קיימת בה ממשלת מעבר נצחית בת כמעט שנה, בראשות נג’יב מיקאתי, שאינו מעוניין עוד בתפקיד; מועמד לראשות הממשלה, תמאם סלאם (איש צידון), אינו מצליח להקים ממשלה (כל ראשי הממשלה בלבנון הם סונים, נושא בעייתי מאוד היום); אין פרלמנט מתפקד, שכן הוא אינו מתכנס; אין בחירות באופק, לאחר שהבחירות שהיו אמורות להיערך בשנה שעבר בוטלו; אין מפלגות מתפקדות; ויש ואקום שלטוני ובטחוני. חטיפות, רציחות, כופר נפש, כל אלה משגשגים בהעדר משטרה אפקטיבית. “האביב הערבי” מכה בעוצמה במדינה האומללה, שהיא קורבן ברור של המתרחש בסוריה, השכנה הגדולה, והמחרידה בכל מצב. האם לבנון קיימת עדיין כישות מדינתית? לא ברור, עם הגבולות הפרוצים שלה. Dieu avec nous (“אלוהים איתנו”), היתה אחת הסיסמאות של הנוצרים בלבנון בזמן מלחמת האזרחים, אך האם אלוהים עדיין חושב על לבנון?

השמיים עם צבעי הכחול מהפנטים, אך הם גם מלאים בשחור מאיים, שבוקע מלמעלה. השמיים האלה מסוכסכים עם עצמם, וריקים מאיזו השגחה אלוהית. רק סימני שאלה לא ברורים. אם כן,  אולי רמז לעולם הבא לפנינו: גן העדן של הקיץ הצרפתי נראה כאן כמו השאול. החיטה, בדרך כלל בבחינת הטוב המוחלט והנאיבי, מופיעה כאן דווקא כלהבות הגהינום.

3 בצפון לבנון, סביב העיר טריפולי, כבר מדממת מלחמת האזרחים, בין העלווים, בשכונת ג’בל מוחסן שבעיר, לבין הרוב הסוני, עם 170 הרוגים ו – 1200 פצועים. העלווים הוחדרו לשם עם השנים בידי המשטר הסורי, ונשארו. ההתלקחות פורצת אחת לכמה ימים, והמחנות מתבצרים ומתחמשים. בלבנון כולה יש כבר כמליון וחצי פליטים מסוריה, והזרם לא נפסק אפילו לרגע (במדינה זעירה של 4.5 מליון אזרחים). יגיע היום, ומספר הפליטים מסוריה יעלה על מספר התושבים המקומיים. חיזבאללה מתנגד להקים לפליטים מחנות קבע, מחשש שיישארו לנצח, כך שהם מסתובבים בכל רחבי המדינה ביאוש הולך וגובר, במיוחד בחורף הקשה הזה, עם תקווה למצוא נתיבות להגר למערב. רוב הפליטים הם סונים, מה שרק מגביר את חששות השיעים, כפי שנראה להלן.

השבילים אינם מובילים לשום מקום, והשביל האמצעי נקטע פתאום באמצע. השבילים ממש נלחמים בחיטה, שבקטעים מסוימים מנסה לבלום אותם. פעם הם אולי הובילו לאיזה מקום, איזו תורה מוצקה שהאמנו בה, אך היום הם שרידים של מעבר אל הלא-כלום. הבל-הבלים-הכל-הבל. ואולי הם מרמזים על קוצר הקיום האנושי, הנקטע פתאום?

4 צבא לבנון הממלכתי הוא כיום שיעי ברובו, לאחר שגיוס החובה במדינה בוטל לגמרי בפברואר 2007. כיוון שהנוצרים והסונים אינם מחויבים לשרת בו עוד, עיקר הגיוס נעשה מן השיעים, הנמצאים בתחתית הסולם החברתי במדינה. מצב זה מעמיד את צמרת הצבא על הנוצרים המארונים, בעוד החיילים הפשוטים הם שיעים. לאחר הסכם טאיף עורבבו בני כל העדות בצבא, אך עכשיו הוא חזר להיות צבא עדתי בעיקרו, שמשתף פעולה בשקט עם חיזבאללה. השבוע פורסם שסעודיה תממן כמה מליארדי דולרים כדי שהצבא הזה ירכוש ציוד צבאי מתקדם מצרפת. זו ידיעה מוזרה, משום שלסעודים אין שום עניין לתמוך בשיעים דווקא, ולכן יתכן והעיסקה הזו תישאר על הנייר, לאחר שהסעודים יפנימו שזה לא ישחק לטובתם.

הצבא הזה מיועד היום לפעול נגד הסלפים הסונים בלבנון, בדומה לצבא העלווי של בשאר אלאסד בסוריה השכנה, אך מה יקרה כאשר המגדירים העדתיים יגברו אצלו על הממלכתיים? הוא עלול להתפרק שוב, כפי שקרס מבפנים, במלחמת האזרחים הלבנונית המחרידה (1975-1989).

 העורבים תמיד נחשבו למבשרי רע ומוות, וכך גם בתמונת שדה החיטה. הם מגיחים מן השמיים השחורים, ופושטים-מאיימים לעברו של הצייר המביט. עוד רגע ויגיעו. ומה אז? ולכן הציור הזה עוסק בעכשווי, אך החידה האופפת אותו היא בעיקר מה יקרה בעוד רגע. העורבים היו יכולים לשמש חיבור בין השמיים לארץ, אך כאן הם אינם שייכים לא לשמיים ולא לארץ, אלא לאיזו ישות אפלה ולא ברורה; אולי לפחד, ואולי לנצח. העורבים הם, כנראה, גם הזמן.

5 חיזבאללה מחומש מעל לראשו בטילים (ולכן גם תקוע איתם), אך מאוים יותר ויותר מבית. במדינה שמתמלאת בסונים מסוריה, ביניהם לוחמים רבים, הארגון השיעי בסיכון, ואכן הוא סופג פגיעות יותר ויותר, באמצעות מכוניות תופת ומתאבדים על המחסומים שלו. אין לו מודיעין, וגם קשה לאתר מודיעין, כאשר כל נוסע ברחוב יכול להיות מבחינתו האויב. מה שהוא עשה לצה”ל, עושים עכשיו לו, עם מאות הרוגים שלו, רובם ככולם בקרבות בהם הוא משתתף בסוריה. חיזבאללה יודע שהסונים עוד יפתחו נגדו בחזית פנימית, אם לא פתחו כבר, וכאן לא יהיו להם רחמים נגדו. הם הרי מכנים אותו בגלוי “מפלגת השטן”.

כיוון שהוא נתפס עכשיו כאוייבם של הסונים הסלפים, דווקא הנוצרים בלבנון מתקרבים אליו, כנותן החסות היחיד שנותר להם מול הטרור של הסלפים, המטהרים את סוריה מנוצרים. במסגרת זו אפשר להבין את קריאת התמיכה של הזמרת הלבנונית הנוצרייה פיירוז בנסראללה, מה שגרר ויכוח אדיר בלבנון, וקריסה גם במניות של מי שנחשבה פעם משותפת לכל. המגדירים הנוצריים שלה גברו על הממלכתיים,  והפחד מן העתיד גבר על השקר.

אמת מול שקר? המתח בין השביל לבין החיטה מזכיר לי את חציית ים סוף, כאשר הים נבקע, ושביל מופיע בתוכו, להוצאת בני ישראל אל הגאולה. אלא שכאן השביל כאמור נקטע באמצע; ואין הצלה. המים מנצחים ומטביעים אותו, רוצה לומר, עבורי – אין השגחה אלוהית, ואין גאולה.

 

6  הכלכלה הלבנונית טובעת, ומאיימת ליפול, עם אבטלה רשמית של 20 אחוזים, ועם תפוסה ממוצעת של 50% בבתי המלון הרבים במדינה, שבנויה על תיירות. כדי לעודד את התיירות יצאה לבנון בקריאה נרגשת אל מליוני בני הפזורה הלבנונית בעולם לבוא ולבקר בחג המולד ובסוף השנה האזרחית, אך עם מראות של מכוניות תופת, התיירות, שאמורה להיות בסוף השנה בשיא, נעצרה. הבנקאות הלבנונית אינה מה שהיתה פעם, משום שעשירי המפרץ משקיעים את הכספים השחורים שלהם באירופה, ולכן רבים מהגרים אל מחוץ למדינה בשל הקשיים הכלכליים. כיתות שלמות באוניברסיטאות מהגרות עם סיום הלימודים. זו האליטה שמהגרת. לבנון מתחננת עכשיו לסיוע חוץ כלכלי, כמוה במצרים, כסוריה, וכפלסטינים. כל אלה אינם מסוגלים לעמוד עוד בזכות עצמם, וספק אם יהיו מסוגלים. הן נעצרו.