הניווט אל ארץ הפנטסיה, והצרות של חמאס

[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור

אחד: בעיניים כלות מביט ח’אלד משעל כיצד “הפנים” בחמאס משתלט על “החוץ”, כלומר מי שהיו אמורים לחיות בכלוב, יוצאים פתאום אל המרחב, ולדעתו  – על חשבונו. אסמאעיל הנייה, ראש הממשלה של עזה, סיים סיור בן שבועיים במצרים, סודאן, טורקיה וטוניסיה, ובכל מקום התקבל כמעין-גיבור. רוצים לפתוח לו משרדים, ומהללים אותו. אך מה עם המנהיגות הגולה? שואל משעל במרירות. עכשיו אנחנו מבינים שהסגר, שהטילה ישראל על מנהיגות חמאס בעזה, היה יתרון חשוב של המנהיגות בחוץ. עכשיו, כשהפנים יוצא החוצה, החיכוך קשה; קשה להסתיר את המתח בין שתי ההנהגות. מה שחמאס-חוץ בעד, עזה אוטומאטית נגד.

חבר הנהגת פתח לשיחות “הפיוס” עם חמאס, אמין מקבול, אמר ל”קול פלסטין” שח’אלד משעל ביקש ממנו לא להיגרר אחר ההצהרות המתלהמות מעזה. משעל אמר לו במפורש שיש זרם בחמאס עזה, שמתנגד לפיוס ולמדיניות של משעל. ואכן, הנייה הולך ותופס את משבצת משעל, אך זה האחרון לא יוותר כל כך מהר.

3000-1500 לפני הספירה: כיצד מצאו המצרים הקדמונים את הדרך על גבי סירות הגומא שלהם? הם השתמשו בקני סוף משמיעי צליל, לאמוד את עומק המים ואת המיקום שלהם לעומת סימני חוף מוסכמים.

שניים: ההנהגה הפלסטינית מורכבת היום ממשולש שכל קודקודיו עויינים זה לזה, בהתאמה. באחד יש את המנהיגות הלאומית של פתח בראשות אבו מאזן. בשני יש את חמאס עזה בראשות הנייה, ובשלישי יש את חמאס חוץ בראשות ח’אלד משעל. יש ביניהם תחרות עזה מי ינהיג את הפלסטינים, אך לכל אחד יש בעצם את הפלג והנתח שלו. הפיצול הוא קשה, והעויינות רבה, אחד חותר תחת השני. למשל, הנייה טען כי אבו מאזן שלח מכתב סודי להנהגת טוניסיה החדשה, בה ביקש ממנה לא לארח את הנייה. “ענה לו ראש הנשיא הטוניסאי שאני ראש ממשלה חוקי, וכי אין מניעה”. הנייה מצידו קורא תיגר, כפי שראינו, כנגד משעל. מקבול אומר לפי התרשמותו: “הנהגת חמאס בעזה יוצאת נגד רעיון הפיוס עם פתח, כפי שמשעל רוצה. הם לא רוצים לוותר על הקיסרות שבנו בעזה, לא לוותר על הכסף ולא על המנהרות”. עזה מצידה ממשיכה לצאת נגד אבו מאזן, ולכן הנהגת חמאס לא איפשרה למשלחת של פתח לבקר בעזה.

150 לספירה: פתולמאוס, רומאי שהתגורר במצרים, יצר מפות עם רשת משורטטת, ששימשה לחלוקת עולם הניווט של אז, ומפות אלה החזיקו מעמד בשימוש עד למאה ה-17.

שלישית: הפיוס בין פתח לחמאס הופך, כרגיל, לבלתי אפשרי. חמאס-פנים לא מעוניין, וכך גם פתח; כל אחד מהם מפחד לאבד את הממלכה הזעירה והאבודה שהקים. מכאן שגם בחירות אינן אפשריות. הישאם כחיל, ראש ועדת הבחירות המרכזית (מטעם אבו מאזן) טוען שלקיים בחירות לפרלמנט ולנשיאות ב- 4 במאי זה “לא מציאותי” טכנית. “עזה התנתקה מוועדת הבחירות, ויש עבודה גדולה לעשות”, אך חמאס אינו מתיר לוועדה להיכנס בכלל לעזה. פתח מפחד פחד גדול מבחירות, שיעלו את חמאס מחדש לשלטון, ובזה הוא יסיים את תפקידו ההיסטורי.

הסכם הפיוס עליו חתמו הצדדים ברוב חגיגיות התברר כריק מתוכן. בעצם הוא נולד ריק מתוכן, אך הצדדים חשבו שהוא יעזור להם להשיג מדינה בחודש ספטמבר, הערכה שכלל לא היתה מציאותית.

המאה ה-11: הימאים השתמשו בשעון חול לאמוד זמן ומהירות, וכך לדעת את מיקום הספינה.

רביעית: האביב הערבי, כן גם הוא, ממשיך לשלם מס שפתיים לעניין הפלסטיני. מי שחשב שהכל ישתנה עכשיו, והמנהיגים האסלאמיים ימהרו לצאת לעזרת חמאס או הפלסטינים, טועה. קריאות תמיכה, בהחלט. אך סיוע ממשי, כסף? זה לא. כרגיל מפטמים את הפלסטינים במילים, אך מזה אי אפשר לשבוע. קריאתו המוזרה של הנייה להקים “צבא ערבי” שיצא לנהל ג’יהאד נגד ישראל התקבלה בחיוך תמיכה בבירות הערביות. הרי למי יש זמן לכך או כסף? הכל שקועים עמוק בצרות שלהם. האם הפלסטינים רוצים ששוב הערבים יקריבו את עצמם למענם? “האחים המוסלמים” בהחלט אסלאמיים, אך הם גם בהחלט מצרים, ויש להם אינטרסים קיומיים משלהם.

בביקוריו של הנייה בבירות הערביות היה זה הוא שהשמיע את אותן הצהרות פרובוקטיביות בסגנון איראן על “ישראל הנחלשת”, בעוד המארחים נזהרו שלא לומר הרבה, אם בכלל. כאשר גורמים סלפים קיבלו את הנייה בקריאות “מוות ליהודים” בטוניסיה, מיהר ראש המפלגה השלטת של “האחים המוסלמים”, ראשד רנושי, לגנות זאת. רק זה חסר לו, כאשר הוא מתחנן לסיוע כלכלי מבירות המערב.

בעצם, מבינים ב”אביב הערבי”, שחמאס מבקש מהם את מה שהוא עצמו לא מוכן לעשות, כלומר לצאת לעימות נגד ישראל. והרי זה המשחק הערבי הקלאסי: מי יתלה את הפעמון על צוארה של ישראל “המסוכנת”. כל אחד נידב בדרך כלל את רעהו.

1100 לספירה, המצפן: מלחים סינים היו הראשונים להשתמש במצפן עם מחט מגנטית המראה את כיווני הצפון והדרום ולנווט בהתאם. זו היתה התקדמות אדירה.

עם מזל טוב: בסוף השבוע האחרון יָצָא לאור הספר השביעי שלי,
 God in the Courtroom: The Transformation of Courtroom Oath and Perjury between Islamic and Franco-Egyptian Law , בו- זמנית בארצות הברית ובאירופה.

זהו ספר אקדמי עב הכרס, פרי מחקר של כמה שנים, המשווה את מוסד “השבועה המכרעת” (Decisive Oath, ימין חאסמה) שבועה בשמו של אלוהים, במשפט האסלאמי מול זה המצרי. לא מדובר בשבועת עדים בבית המשפט, אלא בהשבעה של הצדדים למשפט אחד את השני, במקרה שאין להם ראיות. הספר משווה זאת לאותו מוסד הקיים גם במשפט העברי, הרומי והצרפתי. זהו מחקר של משפט השוואתי והיסטוריה משפטית גם יחד.

לכאורה זוהי התגשמות חלומו של כל איש אקדמיה, להוציא ספר בהוצאה יוקרתית, היא הוצאת Brill, לאחר עבודה מאומצת. אך אני דווקא מרגיש מרוקן. מדוע? בהכירי את אופיי, הד-ר-ך אצלי היא המטרה, בעוד שהמטרה אינה שווה בלי הדרך. מן הסיבה הזו תמיד ייצא שאבחר את הדרך הקשה יותר, משום שכך האתגר גדול יותר. ברגע שהגעתי אל המטרה, אני בדרך כלל מאבד בה עניין. קיצורי דרך משעממים, משימות ארוכות-טווח מושכות.

כן, כמו לימאים, גם לכל אחד מאיתנו יש את מכשירי הניווט הפנימיים שלו, להגיע אל היעד, אם קיים כזה בכלל (מוזיקה: ואנגליס).

חמישית: הברית של חמאס עם איראן נגמרה. האיראנים רותחים מזעם על חמאס מכמה סיבות, ולכן סגרו לו את הברז הכספי. ראשית, משעל “שכח” להודיע לאיראנים מראש על עיסקת שליט, ושנית חמאס לא הסכים להתייצב לימין אסד, כפי שחיזבאללה עשה. בנוסף, חמאס עצמו מחפש פטרונים סונים על חשבון הברית הלא טבעית שלו עם השיעים, וגם זה מרתיח את האיראנים. בלי כסף איראני, איך ינהל חמאס את נסיכות הזכוכית שהקים בעזה? אך איראן היא לא רק כסף (שממילא נגמר גם עבור עצמה). היא תמיכה מדינית והסברתית. וכי מה יעשה עכשיו חמאס בלי הצהרות התמיכה המביכות של אחמדינג’אד?

1300-1500: נולדים התרשימים הימיים הראשונים של ערי הנמל בים התיכון ובחופי אירופה, בהם ניווטו בעזרת המצפן.

שישית: בעיית הכסף היא חמורה. איראן לא מעבירה עוד, וכך גם לא סעודיה או גורמים ערביים אחרים. חמאס מפרנס כ-50 אלף פקידים וגורמי צבא במשכורות חודשיות, ועכשיו המימון התדלדל, ומכאן גם כעס ציבורי גדול. חמאס מנסה לטעון שהרשות של אבו מאזן חייבת לו כספים, או שהליגה הערבית גזלה ממנו 35 מליון דולר. מדינת חמאס חייה מסכומים עלובים, אין לה שום יכולת התפרנסות עצמית, ולמזלה ישראל מעבירה בכל חודש את כספי המע”מ (שחלקם פיקטיביים) כמו שעון, וחלק גדול מזה מגיע גם לפרוייקטים בעזה. למה חמאס רוצה להצטרף, לכאורה, לאש”ף? כדי שהמנגנונים שהקים יזכו למימון ישיר מרמאללה. ובכן, הוא יכול לשכוח מכך, אם זה תלוי באבו מאזן.

זוהי סיבה נוספת מדוע פיוס אמיתי של פתח עם חמאס לא מתקבל על הדעת, הרי ישראל הזהירה שבמקרה כזה תפסיק את העברת הכספים, ובזה בא הסוף גם לפתח וגם לחמאס.

1480 המצאת האצטרולב. המלחים החלו להשתמש בכלי הזה לגלות את קווי הרוחב (latitude, כלומר צפונה ודרומה לקו המשווה), על פי מדידות זווית השמש או כוכב אחר.

שביעית: ירדן. היתה תחושה שירדן תשמש כמדינה המארחת של מפקדות חמאס במקום סוריה, עד שבאה המכה, בסוף השבוע. ראש ממשלת ירדן, עוון ח’סאונה, הדהים את חמאס כאשר קבע שירדן תהיה מוכנה לארח את בכירי חמאס ובני משפחותיהם “כאנשים פרטיים”, לא מפקדות, ולא תתיר להם שום פעילות פוליטית. על פעילות צבאית אין בכלל מה לדבר.

“אנחנו דוחים את התנאים הירדניים על הסף”, הבהיר בעלבון סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. “פעילות פוליטית למען הפלסטינים והסרת המצור היא זכות שאי אפשר להפיל אותה”. כך מתיימר חמאס לקבוע מה יקרה במדינה ריבונית, היא ירדן. עמאן גם לא מתלהבת לקבל לביקור את ח’אלד משעל, למרות שמדברים על הביקור הצפוי הזה כבר חודשיים. אז לאן יילך חמאס? מי יקבל אותו?

1735, 1759 המצאת הכרונומטר: ג’והן הריסון, שען בריטי, בנה את הכרונומטר הימי הראשון בשנת 1735 ושיפר אותו ב 1759. המכשיר בנוי לחישוב הזמן בציר האורך (longitude, כלומר מזרח ומערב לג’ריניץ), והרי הזמן משתנה כאשר נוסעים מערב או מזרחה.

(תמונה: אימג’בנק Getty Images)

שמינית: מצרים. טוב, “האחים המוסלמים” קיבלו את הנייה, אך השתדלו לשמור על פרופיל נמוך עם מינימום הצהרות. הנייה שהגיח לרגע מעזה הבין עד כמה תנועת האם שלו שקועה עד צואר בבעיות הפנים. “האחים” כבר מבינים שבלי סיוע הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית המדינה שלהם עלולה לקרוס, והם עם הפנים אל הכלכלה ואל העולם. רק הנייה על הכרזותיו המביכות חסר להם עכשיו. מס שפתים? ברצון. מעבר לכך אין זמן, אפילו אם רוצים.

1907: המצפן הג’ירוסקופי: האמריקאי אלמר ספרי (Sperry) המציא מכשיר שולחני גדול, שתמיד יראה את הצפון, ללא שום סטיות.

תשיעית: חמאס התפרנס תודעתית מן המצור שהטילה ישראל על עזה. “שבירת המצור” הפכה להיות הסיסמה דרכה גייס אהדה בפנים ובחוץ; היא הפכה לתודעה בפני עצמה. כשם שחיזבאללה חי מהנוכחות של צה”ל בדרום לבנון כל כך הרבה שנים, כך חי הנייה מהמצור. ועכשיו, כאשר אין עוד מצור, שכן מעבר רפיח פתוח כל יום, וסחורות ואנשים עוברים כדבר יומיומי, ממה יחיה? איך יגייס תומכים? איך יטען עכשיו למצור, כאשר הוא עצמו יוצא ובא, ויחד איתו הנהגת חמאס? דווקא מצרים החדשה פתחה את המעבר שלה לעזה בלי בעיות, בעוד מובארק נלחם בנו כדי שלא לפתוח את המעברים.

1930-1940 המצאת הרדאר: עכשיו נתן לקבוע מקום של עצם, גם כשאינו נראה.


לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: האם תמליצו על המאמר, ועל מועדון קוראי ג’יפלאנט, על-גבי הפרופילים שלכם בפייסבוק? למי שהמילה “אהבתי” מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה. 

עשירית: שלוש ההנהגות הפלסטיניות העוינות זו לזו, איבדו כל אוריינטציה ודרך. זו מושכת לכאן, ההיא לשם, תוך ניטרול הדדי. הן איבדו את היכולת לנווט, כל אחת בנפרד, וכולן ביחד. יש קיפאון עמוק בדמות הבכירים, מבלי יכולת להחליף אותם או לקיים איזה שהוא תהליך של עידכון או התחדשות.

בין שלוש צלעות המשולש הפלסטיני הזה, אבו מאזן, הנייה ומשעל שורר קיפאון הנובע מפחד. האנרגיות של הפלגים האלה, שפעם היו מופנות לעבר ישראל, מופנות כיום פנימה, בבחישה פנים פלסטינית בלתי נגמרת. האביב הערבי לא היכה אמנם את הפלסטינים, אך התוצאות שלו דומות גם אצלם: עימותים פנימיים, התפרקות וזעזועים, בלי יכולת לגשר עליהם או להגיע לאיזו מטרה משותפת.

סוף המאה העשרים: הג’י.פי.אס (Global Positioning Systems): בנוי על בסיס לווייני, לקביעת מיקום וניווט בדיוק של עד כמה מטרים. המכשיר משמש לניווט עיוור, אך הניסיון מלמד שכדי להשתמש בו היטב צריך, בכל זאת, מינימום של יכולת התמצאות ואוריינטציה.