מאת ד”ר גיא בכור
על ההיסטוריון והסוציולוג אלקסיס דה טוקוויל (Alexis de Tocqueville, 1805-1859, למעלה) שמעתי לראשונה בזמן לימודי ההיסטוריה הרחוקים שלי, עם הספר מעורר ההערצה שלו “הדמוקרטיה באמריקה” (1835 ,1840). דה טוקוויל היה אציל צרפתי צעיר שהגיע לאמריקה של ראשית המאה ה- 19, ומי שרוצה להבין עד היום את יסודות החברה האמריקנית (שספק אם אובמה שותף להם) ימצא זאת שם. בין היתר, הוא חזה בהצלחה לאן הולכת הדמוקרטיה הזו, עם מתן זכויות הצבעה לכל, כיצד החברה הזו פועלת מלמטה בהצלחה באמצעות עמותות, ועל השלטון המרכזי שם שהוא קומבינציה גאונית של אנשים בינוניים. הוא הבין שאמריקה זה הרבה יותר מסך כל מנהיגיה. אך אל הספר הנוסף של דה טוקוויל – “המשטר הישן והמהפכה” L’Ancien Régime et la Révolution (1856) – הגעתי כבר לבד.
אני זוכר ששני לקחים הפתיעו אתי מאוד מן הספר הזה, והם התחברו לניסיון המקצועי שלי, בן 30 שנה, וזה הפוך למה שעד היום חשבתם. דה טוקוויל אישר את מה שחשדתי בו זה מכבר, ואני אישרתי את התחזית שכתב.
1. אם מתקרבת מהפכה או אלימות חברתית, הם לא יתקיימו כשהמצב הכלכלי והחברתי גרוע, אלא רק כשהמצב ישתפר. הלקח הזה היכה אותי כבר לפני שנים בתדהמה, משום שהוא היה מאוד נכון גם בהקשר המזרח התיכוני שלנו. זה כמובן הפוך לגמרי למה שטוענים רבים, שאינתיפאדות פורצות בשל עוני ומחסור, ולכן מי שרוצה למנוע אינתיפאדות צריך להשקיע בכלכלה. אם דה טוקוויל צודק, אז השקעה גדולה בכלכלה לאחר שנות מחסור, דווקא מעודדת בהכרח מהפכות ואינתיפאדות. ראו למשל את ערביי ישראל. מתי פרצה ההתנגדות שלהם? רק לאחר שמפא”י סיימה את המודרניזציה בכפרים, קידמה את מעמד האישה, והמדינה פתחה בפניהם בראשית שנות השבעים את שערי האקדמיה והאדמיניסטרציה. המהפכנות באירופה לא תפרוץ בדור הראשון והשני של ההגירה, שזה עכשיו, אך היא עוד תפרוץ עם הרווחה הכלכלית. המהפכה הח’ומיניסטית פרצה באיראן כאשר השאה העלה כבר את רמת החיים, לעומת העבר, והתסיסה במצרים גוברת כיום, עם העלייה ברמת ההכנסה של השנים האחרונות.
למשל, במאה העשרים פרצו שלוש אנתיפאדות גדולות: 1936-1939, אילו “מאורעות” המרד הערבי, שמזכיר בהרבה מובנים את האינתיפאדה האחרונה. רצח, אלימות נוראה, שביתה כללית, וחורבן קולקטיבי ערבי בארץ ישראל. ומתי פורצת האינתיפאדה הזו? דווקא בשנה כלכלית טובה במונחי אותם זמנים. בשנות השלושים זורמים לכאן אלפי פליטים יהודים מאירופה, והם מביאים רכוש, כסף ותנופת בנייה. מכל האיזור זורמים לכאן פועלים ערבים (תחשבו על מחפשי העבודה האפריקנים של היום), שלימים יהוו גרעין חשוב של ערביי ישראל. ודווקא אז, כשיש הרבה עבודה, פורצת אנתיפאדה.
האינתיפאדה השניה פרצה בדצמבר 1987, לאחר שתי תוכניות ייצוב כלכליות בישראל, כאשר האינפלציה הגדולה נבלמה בארץ, והתיירות צמחה. דווקא אז פורצת ההתקוממות הגדולה.
האינתיפאדה השלישית פרצה בספטמבר 2000, השנה הכלכלית הטובה ביותר אי פעם, חוץ מאשר השנתיים האחרונות. ההיי-טק לוקח את ישראל לשיאים חדשים, מספר התיירים מזנק, מליארדים של דולרים זורמים לשטחים, ועתידה של ישראל נראה אחר לגמרי לעומת העבר. ודווקא אז פורצת האינתיפאדה.
האם אתם סבורים שמובארק לא יודע את זה? שאסד לא מבין את זה? יותר מידי רווחה מבחינה משטרית זה אסון, שכן כשהבטן ריקה אין כוח לחשוב על מהפכות.
האם זה אומר שאנחנו צפויים לאנתיפאדה חדשה? לאור הכלל הזה הדבר אפשרי עכשיו, כאשר המצב הכלכלי ביו”ש השתפר מאוד. אלא ש- 12,000 מחבלים כלואים בכלא שלנו, ואין מי שיפקד על האנתיפאדה הזו. עכשיו אתם מבינים עד כמה חשוב לחמאס ולפתח לשחרר 1,000 ארכי-מחבלים תמורת גלעד שליט. הם אלה שאמורים לעשות את העבודה.
ובכל מקרה, כאשר המצב הכלכלי בעזה או בגדה המערבית משתפר, דווקא אז יש צורך להיות דרוכים יותר.
2. אני זוכר שגם הלקח השני שציין דה טוקוויל הרשים אותי גם כן בעומקו, כשהוא הפוך למקובל: המשטרים שנופלים בעקבות מהפכות, הם אלה שהוציאו לפועל תוכניות רפורמה מהירות ורדיקליות.
השאה של איראן נפל משום שכפה מהפכת חילון אגרארית על האוכלוסייה שלו, שלא היתה מוכנה לכך. עיראק של ימינו נקלעה לאלימות נוראה משום שהאמריקנים הפכו בה את השלטון: הסונים והשיעים התהפכו בשלטון. מהפכת אוסלו היתה שינוי נורא לחברה הפלסטינית, שנכבשה בידי שליטים מבחוץ (אש”ף), ותארו לעצמכם מה יעשו יחסי שלום למשטר המיעוט העלווי בסוריה, שחי מן הסכסוך איתנו. נאצר בישר מהפכה סוציאליסטית ופן-ערביות. בא יורשו ולקח את זה לכיוון ההפוך: קפיטליזם והתמקדות במצרים. המלך המצרי האחרון יצא ללחום בישראל בשנת 1948, כדי להרגיע את הרחוב? הוא הודח, בין היתר משום שהפסיד במערכה.
אנואר סאדאת היה נשיא הרפורמות. גם העביר את מצרים ממלחמה לשלום עם ישראל, גם רפורמות כלכליות, גם מן הפאן ערביות למצרים-תחילה. הלקח? הוא נרצח, ומצרים בלמה מהפכה אסלאמית בכוח הזרוע. מסמכי החזון הערביים בישראל לא היו קמים אלמלא מה שנתפס כחולשת ישראל באוסלו, והשינוי הרדיקלי של היחס הישראלי לאש”ף. לפני שנתיים וחצי, יצאו מליון איש לרחובות הערים הגדולות באיראן נגד המהפכה הח’ומייניסטית, משום שזו כפתה רפורמה גדולה מידי, והכלל הזה אומר, בעצם, שאותם אנשים לא נעלמו, הם רק השתתקו, עד להזדמנות הבאה. ומה דה טוקוויל טען? שהרפורמות להעלות את רמת החיים של האזרחים בצרפת 10-15 שנים לפני המהפכה, הן שבעצם הובילו אליה. זו שאלה לוגית קשה: אם היה יחס אכזרי יותר כלפי האזרחים הצרפתים, הייתכן והמהפכה כלל לא היתה מתרחשת?
אם השאה של איראן היה מדכא את בני עמו, במקום לקדם אותם, היתכן והיה השליט עד היום?
ראשה של המלכה נערף. למארי אנטואנט, בת 38 בסך הכל במותה, נעשה עוול היסטורי גדול, כשתוארה בלגלגנות כמושחתת, כהוללת, כמי שבזזה את הקופה הציבורית הצרפתית. אפילו המשפט הנודע שיוחס לה, “אם אין להם לחם שיאכלו בריוש”, S’ils n’ont pas de pain, qu’ils mangent de la brioche, כנראה בכלל לא נאמר על ידה.
היא היתה זרה, אוסטרית, (בתה של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מאריה תרזה) אשתו של לואי ה- 16 (שדווקא התנכר לה), וחייתה בחצר המלכות בוורסאי כמו ייתר בני האצולה. המהפכה היתה אכזרית מאוד. ילדיה נלקחו ממנה, והומתו אחר כך בהזנחה וברוע לב. שמונה חדשים לאחר שבעלה לואי הוצא להורג בעריפת ראשו בגליוטינה, ולאחר שנכלאה בתנאים מזעזעים, כשהיא מורעבת ומוזנחת בכוונה, נערך לה משפט ראווה. בין הייתר היא הואשמה בקיום יחסי מין עם בנה הקטן, ועוד האשמות חסרות כל שחר. גם גורלה נגזר לגליוטינה.
היא קיוותה שההוצאה להורג תיעשה לפחות באופן פרטי ומכובד, אך היא טעתה. היא הובלה בעגלה פתוחה אל מותה, לעיני פאריז הלועגת.. וראשה הוצג לראווה לעיני כל, נעוץ על מוט.
מהפכות הן דבר מסוכן. הן תמיד תסתיימנה בהרבה דם, וכל מהפכה עתידה לכלות את בניה, דווקא משום שהיא שינוי כה גדול. המהפכה הצרפתית נשטפה בדם נורא, בזעזוע שהדיו לא נשכחו עד היום. היא היתה מפוארת, אך גם נוראה.
שאלתי את עצמי במשך שנים, איך זה יתכן שדווקא רפורמה חיובית מולידה מהפכה? הרי זה אמור להיות הפוך: כאשר רמת החיים של אנשים עולה, הם אמורים להיות מרוצים יותר.
ובכן, אין בהיסטוריה מהפכה שעברה ללא תגובת נגד גדולה, משום שהשינוי החברתי, כל שינוי, הוא מפחיד, וכל הרגל ישן דווקא מרגיע. בני האדם מבינים בשכלם ששינוי דרוש, ורפורמה דרושה, אך בתחושת הבטן הם חוששים מן השינוי הזה, ולכן הם נתלים בכוח בעבר. שימו לב לאובמה: כאשר הבטיח “שינוי” ערטילאי אנשים בארצות הברית התלהבו. אך כאשר הבינו שהשינויים האלה ישפיעו עליהם באופן אישי – הם נבהלו. כלקח מכך, במזרח התיכון אסור להשמיע את המילים “רפורמה”, “מהפכה”, “יוזמה” או “שינוי”. אפילו “תוכנית” מעוררת כבר חשדנות. גם אם יש מהפכה, חובה להציג זאת בהמשך הקיים. מי שעושה שימוש יומיומי בכלל הזה הוא מובארק, שאין פלא שהוא מחזיק מעמד כמו שני קודמיו ביחד. קפיטליזם במצרים? סאדאת התחיל. שלום עם ישראל? הוא רק ממשיך את קודמו. ההסכמים הצבאיים עם ישראל? סאדאת חתם, הוא רק ממשיך.
אלכסיס דה טוקוויל היה חוקר המהפכה הצרפתית הגדולה, זו שגררה ים של שפיכות דמים, הפיכות-נגד וקונטרה רבולוציה. הניסיון ההיסטורי מלמד ששום מהפכה לא ממש הצליחה, ובדרך-כלל בניה של אותה מהפכה נטבחים על ידה. מדוע? משום שהכלל של דה טוקוויל עובד גם כאן: גם מהפכה היא רפורמה מהירה ורדיקלית, וגם היא תשלם בתורה את המחיר ההיסטורי, כמו התקופה שקדמה לה.
