◄מבט מרום היער: לאן הולך המזרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים? סיור מודרך
מאת ד”ר גיא בכור
בשנת 1996 פגשתי באקראי במלון שרתון דוחה, בירת קטר, את קלוד (שם בדוי) נציג משרד החוץ, שאחראי על פיתוח קשרים עם מדינות, שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן.
היה זה במסגרת ועידת העסקים והכלכלה של המזרח התיכון (האחרונה שנערכה) שהתכנסה אז בבירת קטר, במלון המפואר, שחציו נמצא במימי המפרץ הפרסי. ישבתי בלובי, ופתאום ראיתי את קלוד.
האיש חייכן מאוד, ומכיוון שלא ראיתי אותו שניים ארוכות, שמחתי מאוד לפגוש אותו. גם הוא שמח, והאווירה היתה נחמדה ונוסטלגית. קלוד הגיע לועידה ממדינה שכנה במפרץ הפרסי, שאת הקשרים איתה טיפח אז בשביל משרד החוץ, ולא אנקוב בשם המדינה. הישראלים בועידה באו מהארץ, הוא הגיע מאותה מדינה שכנה.
בשלב מסוים אמרתי לו: קלוד, אני חייב להתוודות על משהו, שמציק לי כבר הרבה שנים. ומכיוון שלא ראיתי אותך שנים כה רבות, אני מבקש לפרוק את זה מעליי עכשיו.
אמרתי לו: אתה זוכר בוודאי שישבנו שנינו בביירות בקיץ 1982, אתה כנציג משרד החוץ, ואני כנציג של גלי צה”ל. היה זה בביתה של הנסיכה הסעודית שנמלטה משם, בשכונת יארזה. בוודאי שאני זוכר, אמר קלוד, הרי לקחתי אותך משם לסיבוב בארים בביירות העיר, ואכן הכל נכון.
בוילה הזו היתה מרכזיית טלפונים של הימים ההם, דהיינו מרכזיית פלאגים. לא היה אז קשר טלפוני ישיר בין לבנון לישראל, ומשרד החוץ הכניס מרכזיה, אליה היה מגיע חיוג מישראל, ומרכזנית שישבה בוילה היתה מחברת בפלאגים, באופן ידני, בין המערכת הישראלית לזו הלבנונית, מקשרת ואומרת: “דברו“.
אני זוכר שהיתה שם גברת לבנונית אחת שעשתה זאת, נדמה לי שהיתה יהודיה, קולט קראו לה או פולט, כבר לא כל כך זוכר. היא היתה עובדת במרכזיה במהלך היום, ובערבים הולכת לביתה.
כיוון שישבתי שם כל יום מטעם גלי צה”ל, ובערב לא היה כל כך מה לעשות, הצעתי לאנשי משרד החוץ שבשעות הערב אני מוכן להתנדב לשמש כמרכזן, ולחבר את הפלאגים. ממילא אין לי מה לעשות בערב, אמרתי, לא אכפת לי לעזור. הייתי אז כבן 20.
אז זהו, אמרתי לקלוד, אני חייב להתוודות. למעשה ניצלתי אתכם, כי תוך כדי העברת החיבורים הטלפוניים האזנתי לחלק מהשיחות, שהיו רובם בין אזרחים מישראל לאזרחים מלבנון, אך היו גם שיחות של פוליטיקאים משני הצדדים, ברמות הבכירות ביותר. היה זה שיא הרומן בין ישראל למארונים של לבנון, רומאן אכזב כמובן, שחבל שנולד בכלל. היו שם שיחות באמת בדרג הכי בכיר.
חשבתי שקלוד יכעס או יתפלא לשמע הגילוי. להפתעתי, הוא פרץ בצחוק, שמאוד מאפיין אותו. אתה ניצלת אותנו? צחק. אנחנו ניצלנו אותך. מה אתה חושב, לא ידענו שאתה מקשיב, אך מה כבר יכולת לעשות במידע הזה. הרי ממילא יש צנזורה ביטחונית… ואנחנו הרווחנו מרכזן בחינם…
אם כך, הוספתי בשמחה, קודם כל התפטרתי מהעול הזה שרבץ עלי כל השנים, ואם אני ניצלתי אתכם ואתם אותי – אנחנו מאוזנים.
*
בהחלטה מבריקה-לכאורה, הורה מלך האי בחריין שבמפרץ הפרסי למנות צעירה יהודייה לתפקיד שגרירת בחריין בוושינגטון, ללא ספק התפקיד החשוב ביותר במערכת המדינית של האי בחריין. המלך (מינה עצמו למלך רק לפני כמה שנים) חמד בן עיסא אלח’ליפה, והצעירה היא הודא עזרא נונו, בת 43, ילידת בחריין, שמקור משפחתה בקרב יהודי עיראק. נראה שבני המשפחה הגרו לבחריין בראשית המאה העשרים, כפי שעשו יהודים בבלים רבים, שהיגרו להודו,להונג קונג וללונדון, הכל בעקבות האימפריה הבריטית, שנזדקקה למנהלנים מוכשרים.
מדוע המינוי הזה מבריק, ועל מה הוא מעיד? על פחד גדול. מה שקורה היום בבחריין יקרה בכל מדינות המפרץ בשנים הקרובות, כאשר החול ישוב ויכסה את הכל, ורכבת ההרים המטורפת הזו, שמרעידה את העולם כולו במחירי הדלק, תיעלם בסיבוב הבא של ההיסטוריה.
האי/מדינה בחריין היה הראשון לגלות נפט כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, ולכן, לא להאמין, הוא הראשון במפרץ הפרסי שהנפט שלו גם ייגמר. הערכה סבירה מדברת על סיום מרוץ הנפט תוך עשר שנים. זהו!
העובדה הזו מטריפה את הבחריינים, שבלעדי הנפט שלהם, אין להם הרבה ערך, אולי יחזרו לדלות פנינים מן הים. מן הסיבה הזו בחריין עושה הכל כדי לפתח מהר תעשיות מכניסות אלטרנטיביות, למשל תיירות (מירוצי פורמולה אחת ועוד אטרקציות), מסחר בינלאומי, עידוד חברות בינלאומיות להקים שם את המטה שלהם, מיסים נוחים, תעשיית פיננסים (שבראשה עומדים היהודים), ועוד. אלא שהכל קשור בנפט. ביום שהנפט באיזור ייגמר, ספק אם מישהו עוד יטרח להגיע לשם. מוקפים שיעים מאיראן, שיעים מעיראק ושיעים מבפנים – המתח שם רק הולך וגואה. האוכלוסיה נוהה אחר הדת הפוליטית, מפלגות וארגונים אסלאמיים מתעוררים, ומאיימים לא רק על ענפי ההכנסה אלא על עצם היציבות הפוליטית והסדר החברתי במדינה הזעירה.
הנפט משמש כיום לאיחוי המתחים העדתיים העצומים באי, כאשר רוב תושביו אינם ערבים כלל. יש באי כמליון תושבים, רק חציים אזרחים. הייתר הם פועלים מתת היבשת הודית, פיליפינים, אפריקה השחורה, ואחרים, ההולכים ומתרבים; הולכים ומשנים את אופי החברה המקומית.
זו הסיבה שבחריין זקוקה מאוד לארצות הברית, שכן תלותה בה רק תלך ותגבר. ומי, לפי התפיסה הערבית המקובלת, שולט בוושינגטון? היהודים כמובן.
אני מעריך שהמלך מקווה שעו”ד נונו תחבור לאייפא”ק, השדולה היהודית, ותפעיל אל הקשרים המסועפים של היהודים לטובת האי שחוזה בגורלו בעינים כלות. זו הרי גזענות הפוכה, זה ברור לכם, כאשר הם באמת סבורים שהיהודים מנהלים את העולם. הם באמת מאמינים לקריקטורות הארסיות שלהם, המציגות את היהודים כאדוני העולם, במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון!
יותר מכך, במינוי של אישה ושל יהודיה מבקש מלך בחריין להשיג כמה הישגים: לאור טענות על הפרת זכויות אדם בארצו, הוא ממנה את נונו, העומדת בעצמה בראש ארגון זכויות האדם במדינה (המינוי הזה כבר מראה עד כמה הארגון תלוי במלך), ואין כמו להציג פנים נשיות, ליברליות וחייכניות.
למינוי שלה עוד משמעות דווקא כיהודיה: להציג פלורליזם בבחריין, אי שרוב אוכלוסייתו שיעית, אך בית המלוכה הוא סוני. בשנה האחרונה השתלטו השיעים על הפרלמנט, והמלך מבקש להראות שהוא ממנה את כולם, אפילו יהודים, מה אתם יודעים. בבחריין חיו עד לפני כמה עשרות שנים כאלף יהודים, רובם ככולם הגיעו כמהגרים מעיראק. כיום נותרו רק 50 מהם, ויש להם מושב בפרלמנט, כייצוג סימבולי. כיוון שהוא לא ישלח שיעי לוושינגטון, מסוכן מידי, עדיף לשלוח יהודיה, לה לעולם לא יהיו שאיפות להדיח אותו, כמובן. היא תהיה יהודיית החצר המושלמת, כולה הכרת תודה על שאפילו כיהודיה נתמזל מזלה לייצג את האי הערבי העשיר. יהודי חצר, שיעמוד מול ארצות הברית, כמו במרוקו עם היועץ אנדריי אזולאי ואחרים. הם בובות על חוט, בסבך האינטרסים של המדינה, סוג של גשר להגיע לארצות הברית, ואולי גם, בעקיפין, לישראל.
אין זה מינוי של אזרחים דעתנים, מאתגרים, אלא ההיפך. כמו שהמלך מינה אותה לפני שלוש שנים ל”פרלמנט” הממונה (מועצת שורא) כך מינה אותה עכשיו לוושינגטון. זו תרבות “אבוס אידָאכ”, המקובלת במרחב הערבי, כאשר מנשקים את כף ידו של השליט, ומקווים שאולי יטה לנו חסד. הוא הריבון, הם המשרתים; הוא המדינה, הם פיקודיו; הוא הכל יכול, ברצותו יהיו, וברצותו ייעלמו. אין פה שום דבר דמוקרטי, ההיפך, מינויים מלמעלה, ועל פי המלך יישק דבר. זהו קישוט, דקורציה, באיזור החרד מדמוקרטיה חרדה קיומית.
לכאורה מדובר בצעד נאור, מהפכני, מתקדם, אלא שלדעתי הוא בדיוק ההיפך מזה. זהו שינוי שנועד למנוע שינוי של ממש באי החרד לקיומו, מאוים בידי איראן מצד אחד, עיראק השיעית מן הצד השני, כאשר הנפט, ברכת האתמול עלול להתגלות כקללת המחר.
לפני כעשר שנים נחנך הגשר הארוך בין האי בחריין לבין הממלכה הסעודית, וכך חובר האי ליבשת. אני לא בטוח שהיום בבחריין כל כך שמחים על כך. להיות אי זו גם התנתקות מצרות האיזור, שהולכות וקרבות אל המשטרים המבוהלים, הפרנואידים-כבר. הם מתנחמים בשפע, אך יודעים שלדור הבנים שלהם יהיה כבר הרבה יותר קשה. ואת מי מגייסים בשעת צרה? את היהודים כמובן. התפיסה הערבית מעניקה להם חוכמה רבה, שלה זקוקים לעצת צרה, ושוב נעזר המלך ב”מלכת אסתר” מודרנית זו, שמא תחלץ אותו זו מחלומות הבעתה שלו. הוא בא לברך, אך בצעד הזה דווקא הבליט את מרקם צרותיו, שלהן אין פתרון.
*
האם המוביליות של יהודים בעיראק היא טובה יותר בבחריין מאשר בישראל? הנה, יהודיה יוצאת עיראק מתמנה שם לשגרירה בוושינגטון, ובגיל 43.
משפחת נונו הגיעה לבחריין בראשית המאה העשרים. באותה מידה יכולה היתה להגיע לישראל.
ובכן, אתם כבר יודעים את התשובה. המינוי בבחריין הוא סוג של קריקטורה, עם כל היותו מקורי, היוצא מן הכלל, שלחלוטין אינו מעיד על הכלל במזרח התיכון, כאשר לשגרירה נונו אסור שתהיה, כמובן, שום זיקה או תמיכה בישראל, או בלאומיות יהודית. זהו נסיון נואל להראות שליהודים עדיף לחסות תחת שליט ערבי זה או אחר, ולזכות בברכתו כבני חסות, מאשר הניסיון הציוני המסוכן.
אך מה באשר למוביליות של יוצאי עיראק והמזרח בישראל?
לפני כמה חדשים בא לבקר אותי במשרדי פעיל בכיר וידוע של “הקשת המזרחית“, אותו ארגון שהתפרסם בשנות התשעים, כאשר ניהל מאבקים, בטענת קיפוח נמשך של יוצאי מדינות ערב בישראל.
תמיד הבעתי את התנגדותי למאבקי ה”מגיע לי” ו”קיפחו אותי”, ובוודאי לארגון זה, שנלחם למשל בקיבוצניקים, בטענה שקיבלו זכויות ייתר במקרקעין. הם רק שכחו שאת המדינה הזו הקימה גם ההכשרה הקיבוצית, שחבריה הקריבו ברמה ההיסטורית את כל מה שיש להם למען המדינה. אם הם מופלים לטובה – עיני לא צרה בהם.
אותו אורח טען בפניי שהמצב לא השתפר, ורק הורע בתחום המוביליות החברתית בישראל. היום קשה יותר ל”מזרחיים”.
הבעתי בפניו את אי הסכמתי המוחלטת. לדעתי, הפער העדתי, בהנחה שהיה כזה, נסגר לגמרי בישראל של היום, בעיקר בסקטור הפרטי, אותו אני מכיר היטב. האם זה משנה למישהו כיום מאיפה בא אדם מסוים ומיהם הוריו? אני טוען שזה כבר לא מעניין איש. הדבר היחיד שמעניין הוא מי האדם, ובמה הוא יכול לתרום לעסק. זה הכל, מה גם שנישואים משותפים הופכים משנה לשנה את הבעיה לתאורטית.
אמרתי לו שדוברי “הקשת” הסתדרו יפה בחיים, אך מאבקם היה הזוי מלתחילה; לעורר מאבק שכבר אינו קיים, ולא בזכותם. ההיפך, הם רק הזכירו שהיה פעם מאבק כזה, ולא יותר; הד לרעיונותיו של אדוארד סעיד, שהמערב קיפח את הערבים והמזרח. אמרתי לו, שמי שחושב כך, ומשכנע את עצמו בכך, פוטר את עצמו מכל אחריות, ומכל מאמץ. הרי, ממילא אין לו שום סיכוי! כך הוא עצמו מגשים את הפחד שלו.
נתתי לו כדוגמה את עצמי: האם מישהו נתן לי משהו? ספק רב. אני פשוט לא וויתרתי. אם הייתי מתרגם דחייה בחיי בגלל רקע עדתי או אחר, זה היה מרפה את ידיי. כאשר קיבלתי דחייה בחיים, וידעתי גם הרבה מזה, פיתחתי עם השנים תפיסה של “פראנויה הפוכה“, דהיינו, שכולם קשרו קשר – כדי שאצליח.
ולכן, כאשר נדחיתי במקומות מסוימים או על ידי אנשים מסוימים, הייתי חוזר אליהם לאחר מכן, ואומר להם בכנות רבה: אני באמת מודה לכם על הדחייה. אתם מחייבים אותי להתאמץ יותר, לפרסם יותר, לחקור יותר, להצטיין יותר. אתם בעצם עושים איתי חסד, ואני באמת מודה לכם על כך.
אם הייתי מאשים אחרים בכשלונות, איך הייתי משפר את עצמי? שאלתי אותו. ויש כאן עניין נוסף, שאופייני מאוד ליוצאי בבל: האינדיבידואליזם. הם לעולם לא יאשימו אחרים, אלא את עצמם בלבד. זו הסיבה שזינקו כל כך בחיים הישראליים, שחיבקו אותם, בסך הכל. האם אותם גנים פועלים גם אצל השגרירה נונו בבחריין? אין לי ספק שהתשובה היא חיובית, למרות המרחק הרב.
ששים שנה לאחר הקמת המדינה, אמרתי לאותו אורח, המוביליות החברתית בישראל היא רבה, ומי שהוא מוכשר, חרוץ ובעל מוטיבציה – יגיע; יהיה קשה מאוד לעצור אותו. וממש לאף אחד כבר לא כל כך אכפת מי היתה הסבתא שלו.
אך זה גם ההבדל הגדול בין יוצאי עיראק שהגיעו לישראל לבין אותן משפחות מעטות שנותרו בבחריין: אנחנו ישראלים, ותמיד נישאר כאלה. הם לעולם לא יהיו “בחריינים”.
◄האם תצרפו עוד קוראים לאתר שלנו? את החברים שלכם? עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה. תודה.
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים באתר, עושים זאת –כאן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים הלאה, לחודש או לחצי שנה. את תנאי המבצע אפשר לקרוא, ולהירשם – כאן
◄למנויים קיימים של Gplanet Prime: כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כאן.
◄על יהודים שנשכחו, אך התעשרו, והידוק החרם על איראן
◄אלף לילה ולילה, וביקור בקטר
◄מאה דולר לחבית, והמדבר כפוי הטובה
