משולחן השרטוטים של הטרור הפלסטיני. ומה היה תפקידו הפרדוקסאלי של אריאל שרון?
מאת ד”ר גיא בכור
“הרובה העצמאי יביא להחלטה עצמאית,
וזו תחזק את הרובה העצמאי” (יאסר ערפאת)
לאחר אנאפוליס, הפוליטיקה של הרשות הפלסטינית עייפה, שבורה ורצוצה, מרירה וכואבת, ללא מנהיגות, ללא כיוון ברור, והגרוע מכל: ללא פוליטיקה.
לא יאומן, אך ששים שנה לאחר אסונם הגדול, חזרו הפלסטינים כמעט לאותו מצב: אין מוסדות הנהגה, אין מנהיגות ברורה, אין חזון ברור לעתיד. אין אפילו היכן להיפגש. הפוליטיקה הזו נותרה אחוזות אוטונומיות ומבודדות של בעלי כוח, רסיסי ארגונים, שברי פלגים, מיליציה פה, ממשלה שם, כמו בלבנון של מלחמת האזרחים.
מייד לאחר נצחון חמאס, בבחירות הדמוקרטיות בינואר 2006, התבטל-למעשה הפרלמנט ברמאללה, שכן הוא נשלט עכשיו על ידי צירי חמאס. הוא עדיין קיים, אך אינו מתכנס, אינו אפקטיבי, ויחד איתו גם ציריו, והוועדות הכפופות לו. נותרו תארים ריקים מתוכן. ביום בו ניצח חמאס בבחירות, התבטלה למעשה הרשות הפלסטינית, שכן הזרם המרכזי, של פתח, החל להתעלם ממנה, מתפקידיה וממקורות סמכותה. ביאושו, הוא ניסה להחזיר את אש”ף, איתו ניפגשנו באנאופוליס, לידיעתכם, אך זהו כמו ניסיון להחיות גוויה, שמזה שני עשורים אינה מתפקדת. אש”ף, ולכן גם המשא ומתן איתו, הוא כבר פיקציה, ארגון נבוב, ללא מוסדות, ללא סמכויות. ארגון מדף.
לאחר כיבוש עזה בפועל על ידי הכוח הצבאי של חמאס ביוני 2007, תהליך השבר הלך והתעצם. הציבור הפלסטיני גם נחצה פיזית לשניים, משפחות התנתקו, ולאילו הגרים בעזה אין עוד שום קשר עם משפחותיהם ביו”ש, להוציא טלפון, ואולי אינטרנט. משרדי הממשלה בעזה, מתפקדים תפקוד חלקי בלבד, וביו”ש המצב אינו טוב בהרבה. אלה גם אלה מנותקים הן ממדינות ערב והן מישראל.
אם יאסר ערפאת חזר כמו מנטרה על סיסמת “מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים“, חזון שערפאת ידע שהוא חייב לשנן אותו יום ולילה פן יגווע, החזון אכן גווע. במלחמת האחים הקרה המתרחשת בין יו”ש לעזה, באפטיה המוחלטת, בעיוורון של הפלסטינים מיו”ש לאסונם של בני עמם בעזה, לבודדים נותר בכלל חזון לאומי, הייתר סתם עסוקים במלחמת הישרדות אישית. חמש שנים של אנתיפאדה, ריסקו לגמרי את התשתית של החברה, וכיום אנו יודעים, גם את הסולידריות החברתית והחמלה ההדדית שלה.
מייד עם מותו של ערפאת היתה תקווה שמא יתעשת ארגון פתח ויבחר דור חדש של מנהיגות, עם אג’נדה חדשה, רלוונטית למאה העשרים ואחת, ולא למחצית המאה העשרים, אך לא. הדור הקשיש בלם כל רפורמה, כל אופציה של דור חדש וכל מנהיגות אלטרנטיבית. עד שבא חמאס ולקח את הכל.
ועידת אנאפוליס מגיעה אל המימסד הפלסטיני הזה מאוחר מידי, לאחר שהכל כבר נגמר. מנהיגותו של אבו מאזן ניהולית, לא כריזמתית, לא יעילה ולא סוחפת, והוא יודע את זה. אין לו בשורות טובות לבשר, לא לעמו ולא לעצמו. הוא וארגונו מלאי ספקות עצמיים.
האם יש עוד דבר כזה “פתח”, שפעם היה עמוד השידרה של הפוליטיקה הפלסטינית? ניסיתי לרכז את התגובות בין האישים השונים בארגון, שפעם היה מפא”י של הפלסטינים, אלא שאין שום חזית אחידה, אין עמדה קולקטיבית או ארגונית, ממילא מוסדות הארגון הזה, למשל “המועצה המהפכנית”, משותקים. כל אחד ודעותיו הסותרות. הרוב פשוט אפטי, בהמתנה קודרת לחמאס שיקח גם את מה שעוד נשאר. ג’בריל רג’וב, הנהגה שהכזיבה, קרא לועידה: “פסיטיבל, קרנבל“, אחרים ליגלגו במרירות עייפה על “ההצגה”. בכירים אחרים סתם פסימיים, והאופטימיים ביותר סבורים שהרבה לא ייצא מזה. מי שזועמים אילו “גדודי חללי אלאקצה”, בני ארגונו של אבו מאזן, שאין לו שום סיכוי לפרקם מנשקם. הם כועסים, איך זה שדיברו בוועידה על “מלחמה בטרור”. האם הכוונה אליהם? “אם כן, זהו אסון, שאנו דוחים אותו”, קבע מפקדם.
אחרים מקווים שארצות הברית תלחץ על ישראל, לתת לפלסטינים ויתורים. אחרים תולים את התקווה במדינות ערב.
חצי מאה לאחר הקמת ארגון “פתח”, ושני הפגמים הפנימיים שבו – לא נרפאו, להיפך. מי שמבין את שני הפגמים הללו, מבין את האסון של הארגון הזה, שהיו לו כבר כל כך הרבה הזדמנויות היסטוריות, אך הוא החמיץ את כולן.
השגיאה האנליטית של “עצמאות הפעולה”
“פתח” נוסד על רקע דרישה להחלטה פלסטינית עצמאית, בלי מדינות ערב. זו הרי סיסמת הארגון, המופיעה בראש המאמר הזה. יפה, אלא שתמיד ברגעי המשבר שבר פתח בקריאות הצילו למדינות ערב. חוץ מהסכם אוסלו, ממנו השתחרר פתח, בצומתי החלטה הוא נזקק לאחים הערבים, ולאלה מעולם לא היה עניין אמיתי לעזור לו. אפילו באנאפוליס, שוב נזקק פתח של אבו מאזן למליאה הערבית. יום אחד טסתי לקאהיר, וישבתי ליד מי שמנהל כיום את השיחות מן הפלסטינים, סאאב עריכאת. דיברתי איתו על הטעות הקשה הזו , בתוך חשיבת הפתח. מדינות ערב לעולם לא יתנו לכם דבר, רק ישראל, אמרתי לו. הוא לא ענה, כי גם הוא מבין, כנראה, את הסתירה הפנימית הבולמת כל התקדמות פלסטינית, בין ישראל לערבים. המשפט המופיע בראש המאמר, אתם מבינים, הוא אסונם של הפלסטינים.
השגיאה האנליטית בזיגזוג בין המדיני לצבאי
היה זה פארוק קדומי, שטען כי בפתח יש הגיון מתוחכם: הפעולה הצבאית מסייעת למדינית, ולהיפך. כלומר מבצעים פיגועים, כדי לזרז תהליכים מדיניים, ואלה בתורם מעניקים לגיטימציה לפיגועים, למשל בשחרור המאוחר של מבצעיהם. זה היה ההגיון של האנתיפאדה האחרונה, כאשר היה ברור למבצעים שישראל תשחרר מאוחר יותר את המבצעים, דבר שלא קרה, ולכן אי-השחרור שובר לפלסטינים את כל ההגיון הפנימי של תפיסתם.
האמת היא עגומה מאוד, אלא שבפתח עדיין לא הבינו זאת. המבצעים הצבאיים, דהיינו הטרור, בלמו בראייה היסטורית כל תהליך מדיני, ואילו התהליכים המדיניים לא העניקו בסופו של דבר לגיטימציה לטרור, לאלימות. במקום חיבור בין צבאי לפוליטי – חולל “הפתח” שבר.
במילים אחרות, בגלל שתי שגיאות פטאליות באידאולוגיה של פתח, הארגון הזה מנוע מלהגיע לפריצת דרך אמיתית. הסופרמרקט הרעיוני הזה, שבו אפשר תמיד למצוא את כל הגישות, הוא-הוא הבעייה, הוא הסיבה שלא רק שאין תהליך אמיתי מול הפלסטינים, הארגון הזה, שהעלה את הפלסטינים לדרגה של עם, והעמיד את עניינם בראש סדר העדיפויות העולמי, מעביר אותם עכשיו בדיוק באותו מסלול, אך הפעם זה כבר בכיוון ההפוך. הפתח עלה ורומם, עכשיו הוא יורד ומוריד. ששים שנה אחרי, איפה ישראל ואיפה הפלסטינים.
מי חטף את הפוליטיקה הפלסטינית? התשובה הקלה היא חמאס. התשובה המורכבת, עכשיו אנו מבינים, אך האמיתית לא פחות היא – “הפתח”.
ניתן להירשם לקבלת כל מאמר חדש ישירות אל האימייל שלכם.
הרישום קל ומהיר, ואלפים כבר נרשמו.
מוחמד דחלאן והמבחן הנורא: מהי סיבת הכישלון?
הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס
קללת עזה מכה שוב
