מאת ד”ר גיא בכור
יום אחד אני יורד במעלית של מלון סמירמיס אינטרקונטיננטל, המלון הטוב והיוקרתי בקאהיר, ולידי שני צעירים כוויתיים בבגדים מסורתיים. מקובל בעולם הערבי, כאשר נכנסים למעלית לאמר: א-סלאמו עלייכם”, והם ענו “עלייכום א-סלאם”.
קומה מתחת, נכנסה למעלית קבוצה עליזה של תיירים ספרדים, שעשו הרבה רעש, ואחר כך יצאו מן המעלית.
“ראית את היהודים”, סינן לעברי אחד הצעירים. הוא חשב שאילו ישראלים, שכן הספרדית נשמעה לו עברית. הרי מעולם הם לא ראו ישראלים. והוא חשב שאני, כמובן, ערבי.
“צריך לעשות מעלית אחת ליהודים, ומעלית אחת לערבים” (“לאזן יכון אסאנסר וואחד לליהוד וואחד ללערב”) אמר השני. “לא?” הוא פנה אלי.
“ברור”, עניתי, ובליבי אמרתי, מי בכלל רוצה לסוע עם אדם כמוך, במעלית אחת.
*
“היינו לועגים לה, מכנים אותה ישראל במרכאות, הישות הציונית”, השתפך נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעת ביקורו ההיסטורי בארץ, כאשר תיאר איך נהגו הערבים לכנות את ישראל, החודש לפני 30 שנה. ניכר בו שהוא מצטער. הוא הבין עד כמה גדול הנזק שהערבים הטילו על עצמם בעצם חרם הנמשך על ישראל. לא רק את ישראל הם בודדו, אלא את עצמם. בעצם מעשיו הוא הביע את צערו על מדיניות ערבית כה ארוכה.
30 שנים חלפו, ושוב אירוע היסטורי. ראש ממשת ישראל פונה אל שרי החוץ הערביים, בועידת אנאפוליס, ואומר להם: הגיע הזמן לסיים את החרם הנמשך כבר 60 שנה על ישראל. החרם הזה פוגע בנו אבל גם בכם.
הם הקשיבו לו בצינה, ודחו על הסף את קריאתו. כל כך הרבה שנים, מלחמות, הצלחות וכשלונות. סאדאת בא, סאדאת נרצח, אוסלו, ירדן, המזרח התיכון החדש, אינתיפאדות, האינטרנט, אך החרם – יישאר.
אפשר לומר כי שרי החוץ הערביים, שהשתתפו בועידת אנאפוליס בלמו בהצלחה את נסיונות ישראל לנרמל איתם את היחסים. הועידה נגמרה ללא שום הישג ישראלי של פריצת דרך עם איזו מדינה ערבית, ומשמעות הדבר קריסת תפיסתה הבדיונית של שרת החוץ, לפיה על מדינות ערב לנרמל קודם את יחסיהן עם ישראל, ורק לאחר מכן יבוא המשאו ומתן לשלום. היא השמיעה את התפיסה המנותקת הזו מן המציאות מספר פעמים השנה, למשל בועידת אייפא”ק בחורף הקרוב.
שר החוץ המצרי, אחמד אבו אלרייט, זה אשר ביקר בארץ פעמים רבות, הוא ולא אחר, קבע עכשיו בוושינגטון כי מצרים דוחה את הנורמליזציה עם ישראל, כל עוד לא השיגו הפלסטינים את יעדיהם הלאומיים. דווקא המדינה הראשונה שכרתה יחסים עם ישראל – היא המתנגדת הראשית לנירמול יחסי מדינות ערב עם ישראל. איזה לעג לכל מה שעשה והאמין בו הנשיא סאדאת. בכך משקף אבו אלרייט היטב את מה שהאליטה המצרית מאמינה בו גם היום: היא רואה בקשרים עם ישראל דבר בזוי.
איך יתכן הדבר? האם מה שמותר למצרים אסור על ייתר מדינות ערב? בדיוק כך. לפנינו מהדורה חוזרת של מה שאירע בשנות התשעים, כאשר שמעון פרס טען כי קודם יש לנרמל יחסים ואחר כך השלום. מדינות ערב דחו על הסף את היוזמה הזו. עשור חלף, וציפי לבני מעלה את אותו טיעון שנדחה אז, כאילו לא קרה כאן משהו בעשר השנים האחרונות.
מצרים רואה את עצמה כאחות הערבית הגדולה, ומתוקף בכירותה ובגרותה, מותר לה מה שאסור לייתר מדינות ערב הצעירות. זה אולי אבסורד, אך זו עמדת מצרים מאז ראשית שנות השמונים.
בחישוק מדינות ערב ניסתה אתמול מצרים לחזור להובלה של העולם הערבי, ועד כמה שזה יישמע מוזר, היא גם הצליחה. בלימת ישראל היא ההצלחה הכפולה שלה: גם בהובלת הערבים וגם בשימת מחסום בפני ישראל.
גם הסעודים הבהירו בועידה הבהר היטב כי הם לא באו לאנאפוליס למחוות תיאטרליות, כפי שהתבטא שר החוץ הסעדי סעוד אלפייצל, נגעל סידרתי מישראל, אלא כדי לבחון את כוונותיה של ישראל. “מן הסיבה הזו לא נלחץ ידיים איתם” (עם הישראלים). אתם מבינים: באים לועידת שלום ופיוס במזרח התיכון, אבל עדיין נגעלים אפילו ללחוץ ידיים לישראלים. אין זו ועידת שלום, אלא ההיפך הגמור, הנצחת הטומאה הישראלית. אני הייתי מסרב להגיע לועידה, שבה למרות הכל, אני עדיין נחשב טמא למגע.
המשטרים הערביים אינם יכולים להתקרב יותר מידי לישראל, כי הם יודעים שהתגובה ברחוב הערבי והמוסלמי תהיה קשה וזועמת כנגדם. לא רק זאת, הם עצמם רואים בישראל משהו מלוכלך, פוגע בכבוד ובאצילות, שניתן לקיים איתו קשרים נסתרים, כמו פילגש, אך חלילה לא בפומבי! כיוון שכך, ברור שהתפיסה של קודם נורמליזציה היא בלתי הגיונית. הרי שרי החוץ מתנים את התקרבות קודם כל בפתרון הבעייה הישראלית-פלסטינית, דבר שכנראה לא יקרה בדורנו. כך הם פוטרים את עצמם מאחריות.
נמסר כי במהלך הועידה כמעט התחננה שרת החוץ לבני בפני נציגים ערביים מן המפרץ, למשל בחריין, לקיים יחסים גלויים עם ישראל. הם סרבו.
זו הטקטיקה הנכונה:
הליכה לעבר ישראל – פוגעת בלגיטמיציה של מנהיגות ערבית
הליכה לעבר ישראל אם הקיום העצמי מאויים – מצילה.
אני טוען שנסיונה של שרת החוץ לדחוק בהם לממש יחסים פומביים עם ישראל רק גרם לנו נזק, ולא הביא שום תועלת.
מדוע? משום שברגע שמתפרסמות ידיעות בעולם הערבי, שמשטר מסויים כמעט וחתם על יחסים עם ישראל, הוא מחוייב-ממש לנתק מגע מכל קשר איתנו, עד יחלוף זעם. ואני מדבר על חשד בלבד, זה מספיק. אתם מבינים? דווקא ועידת השלום, שנועדה להאיץ בהם לקיים קשרים עם ישראל, תגרום להם עכשיו להתרחק, לפחות פומבית, עד כדי כך הדבר רגיש ומאיים מבחינתם. שמא משהו מן הטומאה הישראלית דבק בהם, וכל עוד לא הוכיחו את ההיפך, הם בחזקת חשודים!
ניתן להירשם לקבלת כל מאמר חדש ישירות אל האימייל שלכם. הרישום קל ומהיר, ואלפים כבר נרשמו.
30 שנה לביקור הנשיא סאדאת בירושלים: זו שתיקת יום הדין. על סיפור אפל וליקחו המצמרר
על מה שבין פורנוגרפיה לישראל
