מאת ד”ר גיא בכור
לבקר בטייט-מודרן גאלרי בלונדון זו חוויה צרופה, שכן זו הזדמנות נדירה להביט מקרוב בגאוני סוף המאה העשרים בכל הנוגע לאמנות הפלסטית. זהו ביקור מרגש, שכן קשה למצוא אוסף כה נדיר של כישרון, המשאיר אותך פעור פה: האמן הנחרד מן המיפלצתיות של החיים המודרניים: למן הניכור של פול נאש וג’אקומטי, ועד היצירות המאוחרות של מאטיס (שבלול הנייר המפורסם). כמו כן נמצא שם הוואם! המפורסם של רוי ליכטנשטיין ויצירות של אנדי וורהול. מן ה”רדי מייד” (האסלה הידועה, כן, כן) של מרסל דושאן ועד בלייק ובייקון.
זו אמנות חד פעמית, מרגשת, דרכה ניבטת האמת הנוראה של חיינו: על הריקנות, האכזריות והבדידות של החלל האורבאני בסוף המאה העשרים, אך באותה שעה הופכת המיפלצתיות הזו גם ליופי נשגב. הכיעור והיופי הנאצל יוצרים שם שלמות של דור, ולמרות הכל גם הרבה תקווה. בנזק יש תקווה, ובכך בוודאי אין נזק.
הכניסה למוזיאון נעשית דרך רחבת ענק הבנויה בשיפוע, כאשר ממול ניצבות מגלשות ענק מסולסלות (עד לגובה כמה קומות) מהם ניתן לגלוש מלמעלה למטה.
חוויה אחת תפסה את עינינו, ואי אפשר היה להתעלם ממנה. המוזיאון היה מלא בתלמידי בתי ספר יסודיים, בתלבושת האחידה שלהם (שכללה חצאיות עם גרביונים לבנות, וחליפות קטנות עם עניבה לבנים). התלמידים הצעירים הגיעו עם מחברות ציור כרוכות יפה, ובשקדנות ובשקט נפשי לחלוטין בלתי-ישראליים התגודדו בקבוצות על הריצפה, מול ציור על הקיר שבחרו, והעתיקו אותו למחברתם על-פי הראייה.
לא תמצא שם את ההתבדחות הנובעת ממבוכה של התלמידים הישראליים, או את ההתלוצצות “החברמנית” האנטי-מימסדית בכל מחיר, והבריחה ממשמעת, שכל כך מקובלים אצלנו. קבוצות קבוצות הם מתגודדים ביראת כבוד סביב ציורי גדולי הדור, מציירים אותם ומעניקים להם פרשנות משלהם. ברצינות תהומית ובאחריות גדולה. כך בריטניה מחנכת את ילדיה הצעירים לרצינות, ליצירתיות ולגישה השוואתית הפתוחה אל העולם תוך כדי חדוות יצירה והנאה. כך בריטניה מלמדת את ילדיה מהי אמנות ומה הרלבנטיות שלה לחיים שלהם עצמם. כמה שונה המראה הזה מבית הספר הישראלי, שבו משמעת, עמידה בזמנים, דיוק ואחריות אינם ערכים המודגשים אצלנו, והתוצאה היא, כמובן, יותר ויותר רשלנות, המולה, ציניות וחפיפיות.
