מאת ד”ר גיא בכור
המראה הראשון שאני זוכר מן המזרח התיכון ארע לפני יותר משלושים שנה, בחודש ספטמבר 1980, אז התחלתי בכיסוי המזרח התיכון, ולכן את זה לא אשכח לעולם: נשיא עיראק החדש, סדאם חוסין, מופיע מעל בימת “הפרלמנט” העיראקי, וקורע לגזרים את “הסכם השאט אלערב”, עליו חתם חמש שנים קודם לכן עם השאה האדיר של איראן ריזה פהלאוי. ההסכם הזה חילק את זכויות המים והשייט בנהר המאחד את הפרת והחידקל, והמפריד בין עיראק ואיראן בדרומן. בכך נפתחה מלחמה הרסנית, שנמשכה שמונה שנים, בין שתי המדינות, עם מליון קורבנות.
לימים שאלו את סדאם חוסין: “כבוד הנשיא, איך זה שקרעת הסכם, שאתה בעצמך חתום עליו?” (סדאם היה שר ההגנה, כאשר חתם על ההסכם עם השאה). סדאם התפלא. “אז מה יש?” הוא שאל. “אז, ב- 1975 היינו חלשים, ועכשיו, לאחר המהפכה והבלבול באיראן, הפכנו לחזקים..”
אז גם הבנתי את חשיבותם של הסכמים חתומים במזרח התיכון. הם יקוימו רק אם יש אינטרס אמיתי מאחוריהם. אם יש אינטרס – ההסכם יישמר. אם אין אינטרס – אין ערך להסכם. הוא בבחינת מילים הפורחות באוויר, בועות של אשליה; פתיתי אילוזיה מסוכנת. אם יש כוח מאחוריו – הוא יישמר. אם מתחבאת מאחוריו חולשה של מי מהצדדים – אין לו ערך. הוא בבחינת הולוגרמה כוזבת של מציאות.
ב- 17 במאי 1983 חתמנו הסכם שלום עם לבנון, עם טכס חגיגי ושידורים חיים, ששום אינטרס לא עמד מאחוריו בצד הלבנוני. אני יודע, כי הייתי שם, באירוע החתימה בעיירה ח’אלדֶה שבדרום ביירות, כאשר מהצד הישראלי חתם על ההסכם דוד קמחי ז”ל, איש משרד החוץ, וקודם לכן “המוסד”.
בסעיף 2 של חוזה זה נכתב: “הצדדים מאשרים כי מצב המלחמה בין ישראל ובין לבנון הגיע לקצו ואינו קיים עוד”. אילו מילים, אשליות מכמירות לב, משאלות לב ילדותיות, הסבורות שאם יועלו על הכתב, בכך גם יתגשמו, כאילו אין חיזבאללה, אין טרור ואין משטמת עולם לישראל.
אלא שההסכם הזה לא נאכף אפילו יום אחד, ושמעתי מה הלבנונים חושבים עליו. לבסוף ביטל אותו הפרלמנט הלבנוני כלאחר יד, כאות מתה ויבשה.
לישראל שורה של הסכמים עם טורקיה, אך האינטרס שם השתנה, טורקיה השתנתה, וההסכמים לא שווים עוד הרבה. לפני כחצי שנה טורקיה כמעט הכריזה על מלחמה עם ישראל, עד כדי כך. לפתע החוזים איתה הפכו לניירות עפים באוויר, החיות נשאבה מהם, ואיננה עוד.
לעומת זאת היו כבר הסכמים במזרח התיכון שלא נחתמו מעולם, אך דווקא החזיקו מעמד, כמו כל היחסים הבינערביים. אם היו הצדדים נדרשים לחתום ביניהם על חוזה, היציבות היתה דווקא מתנפצת. צריך להבין: יש ניגוד ברור בין ההסכם הכתוב, שהוא קבוע ובלתי משתנה, לבין המציאות. ולכן, הסכם שלא יתאים למציאות יקרע. מציאות שלא תתאים להסכם תגבר.
מבחינתנו, או שנמצא מודל חדש של הסכמים ניידים ומשתנים, או שלא נחתום עוד על הסכמים עם צדדים ערביים, שלעולם לא יכולים להגיע איתנו להסכם. למשל עם השלטון העלווי בסוריה, עם חיזבאללה או עם חמאס. אינטרס קר שנשמר בחסות הכוח שלנו, טוב יותר ליציבות מאשר ניירות פורחים באוויר. כוח עדיף מחוזה. הרתעה יעילה מניירות. יציבות טובה מאשליות מודפסות.
הסכמה עם כוח משמעה יציבות. לעומת זאת חוזה כתוב בלי כוח משמעו חורבן.
הנה הפרדוקס: בלי הסכם כתוב יש לנו מעין-שלום עם סוריה, יציבות והשטח. אם נכפה עליהם הסכם כתוב לא יהיה שלום, שכן הלגיטימציה של השלטון העלווי תתערער בפנים, לא תהיה יציבות ולא יהיה שטח. יש לנו הסכמה על הפרדת כוחות עם סוריה יחד עם כוח, וזה מספיק.
בניגוד לתפיסה המקובלת אצלנו ש”חוזים הם קדושים” (pacta sunt servanda), באיזור הזה משא ומתן נפתח לפעמים לאחר שכבר נחתם ההסכם, למשל החוזים שלנו עם מצרים או ירדן, שאולי 30 אחוזים מהם מקוימים, והם נמצאים במשא ומתן ובהתדיינות תמידיים. אלא שאנחנו עדיין רצים אחרי הצדדים הערביים עם הניירות שלנו, להחתים אותם, ומשתוממים שהם בורחים.
גדודי משפטנים ישראליים היו עסוקים לאורך הדורות ברדיפה אחרי הערבים, לכפות עליהם את העריצות המשפטנית הנהוגה בישראל: ש-לטון החוק, ש-לטון החוק, ש-לטון החוק.
אותנו העריצות המשפטית הזו כבר הורסת. “האקטיביזם השיפוטי”, “האקטיביזם של מבקר המדינה”, “האקטיביזם של העמותות”, “האקטיביזם של התקשורת”, כך שהממשל שלנו אינו מסוגל עוד לתפקד. כל מה שהוא ציבורי או ממשלתי הפסיק אצלנו לעבוד: קפא הצבא, קפאה המשטרה, קפאו הכבאים, קפאה משטרת ההגירה, קפאה הפרקליטות, קפאה הממשלה, ובסוף כל מסדרון ממשלתי ארוך יושב משפטן קטן עם שפם.
פלא שהעולם הערבי היה חכם מאיתנו, וברח מזה? הם, בחושי ההישרדות הבריאים שלהם, ראו בכך עריצות וסכנה, והם צדקו. אנחנו טעינו, גם בהבנתנו את הערבים, וגם בהבנתנו את עצמנו.
בום טראח.. שלטון ה- חוק, שלטון ה-חוק, שלטון ה-חוק, שלטון ה-חוק, שלט . . ה- . . .
אנחנו מפרשים את הבריחה של הצדדים הערביים מהסכמים כאילו הם אינם רוצים להגיע לאינטרס משותף איתנו. אך הם מפרשים את הרדיפה שלנו אחריהם ככפייה. הביטו בהסכמי השלום עם מצרים או עם ירדן, או הסכמי הביניים עם הפלסטינים. מדובר בספרים שלמים של מילים, גיבוב מילים משפטני, ממבו ג’מבו יצירתי של אותיות, שמעט מאוד מזה בכלל נאכף, משום שאין אינטרס.
יתכן ואנחנו נאחזים במילים ובחוזים משום שאנחנו מרגישים חלשים ולכן מתנחמים בכוחו של החוזה? הוא אמור לספק לנו כוח ושרידות. ואם זה כך, האם יתכן והצד השני חש את החולשה שלנו, ולכן ישאף תמיד לבטל את כוחו הכופה של החוזה, כדי להותיר אותנו עירומים? מכאן עולה שהחוזה באופן מוחלט תמיד יפגע בנו, ויותר אותנו חלשים בסופו של דבר.
צריך להבין ולשנן: “חוזה” השלום לכשעצמו – אינו עוד אינטרס שלנו.
לפני שתמשיכו במאמר, חזקו אותנו בפייסבוק, ולחצו עכשיו “אהבתי/like, אם עוד לא עשיתם זאת.
באיזור הזה המשא ומתן אינו הדרך, אלא המטרה עצמה. מסמך שמסיים את המשא ומתן הוא לכן מסוכן, משום שהוא מפסיק את ההתדיינות האנושית, החיה, המשתנה, הדינאמית. משא ומתן הוא אנרגיה זורמת, אך חוזה כתוב הוא אנרגיה מתה. מאזני כוח משתנים, החוזה קפוא. עוצמות משתנות, אישים מתחלפים ובאים, אך החוזה הוא בית קברות. הוא אמור להנציח את האינטרסים, אך בפועל הוא קובר אותם. הפילוסוף הרומי סֶנֶקה (3 לפני הספירה – 65), החביב עלי, אמר תמיד: Quam bene vivas refert, non quam diu, כלומר “מה שחשוב הוא לא כמה אתה חי, אלא כמה טוב אתה חי” (קראו את “על קוצר החיים” שלו, תרגום מלטינית נאוה כהן).
יותר מכך. מי שחותם על חוזה עם היהודים ייתפס לתמיד כבוגד באינטרס הערבי, המוסלמי או הפלסטיני, ולכן, אם ישראל דורשת חוזה, החוזה עצמו ימנע את היציבות וההסכמה. עדיפה לכן הסכמה ללא חוזה, מאשר חוזה שמונע את ההסכמה. “רגיעה” יכולה להיות יציבה יותר מחוזה. אך חוזה לא יוביל בהכרח ל”רגיעה”.
ההבנה הזו, שחוזה הוא מסוכן והרה אסון במזרח התיכון, תהמם את רוב הישראלים, שגדלו על החזון המובן מאליו שחוזה השלום הוא האמת המוחלטת של הציונות, בבחינת סוף הסבל, בדרך אל היציבות המיוחלת.
אלא שבמזרח התיכון, וזהו הכלל מספר אחד, את האמת יש לראות, לא לשמוע.
(מאמר ראשון בסדרה: “מה למדתי ב- 30 שנים”)
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המנוי הינו לחצי שנה או לשנה. ניתן להירשם – כ א ן. אם לא תצטרפו למועדון, איך תדעו מה קורה סביב?
◄אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כ א ן.
