הדג, המים ויוזמה דרמטית: עשור האלפיים תיקן את עשור שנות התשעים. לאן הולכים מכאן?

◄הסוד של מפח הנפש הישראלי

מאת ד”ר גיא בכור

אִם רוצִים לְצַמצֵם

לִפְעָמִים צָרִיך להַרְחִיב

אִם רוצִים לְהַחְלִיש

לִפְעָמִים צָרִיך לְחַזֵק

בשנות התשעים התהליך הנורא הלך והתעצם: ככל שישראל התקדמה בהסכם אוסלו, כך היא נתפסה במרחב סביבנו כיותר וותרנית, נכנעת, ונחלשת. וככל ששקענו יותר בבוץ השיעים וחיזבאללה, כך נתפסנו כיותר חלשים ואומללים. הצירוף של אוסלו ושל לבנון היה קטלני, אך אנחנו לא ראינו זאת, כמובן. היינו שרויים בתחושה של מזרח התיכון חדש, בתחושה חגיגית של סוף הסכסוך.

כך לאט לאט נוצרה תחושה אצל האויבים שלנו, שיש בכוחם להציק לנו, לתקוף ואפילו להכריע את ישראל, תוך ניצול שתי נקודות “חולשה” שלה, כפי שזה ניתפס אצל חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית: השמאל הישראלי והתקשורת. הם ראו בשני אלה גורם מחליש, שיתקע טריז בחברה, ולא יניח לה עד שתתפורר ללא תקומה. ארגוני הטרור לא הפסיקו לתקוף, תוך הסתתרות מאחורי המגן האנושי, כמובן: אנתיפאדה בשנת 2000, 18 שנות תקיפה בלבנון, וכמובן ברצועת עזה, טרור ורקטות שהלכו וגברו. בתחילה קרא לכך השמאל אצלנו “ברזלים מעופפים”, אחר כך שתק. בסך הכל מדובר באלפי הרוגים ישראליים בשנות השמונים, התשעים וראשית האלפיים, חיילים ואזרחים.

אנחנו לא הבנו שיש קשר מחבר בין שלושת מוקדי הטרור: יו”ש, לבנון ועזה. ניהלנו מדיניות שונה כלפי כל אחד מהם, משא ומתן על שבויים עם כל אחד מהם, חשיבה נפרדת, הפקדנו אישים אחרים לטפל בכל חזית, ובשנות האלפיים כבר היו לנו שלוש מלחמות, ושלושתן זו בעצם מלחמה אחת: תיקון הנזקים שנגרמו בשנות התשעים, שנות אוסלו ולבנון.

חומת מגן – הופעלה כנגד חמאס ופתח בגדה המערבית – בהצלחה

מלחמת לבנון השניה הופעלה לבלימת חיזבאללה והרחקתו – בהצלחה

עופרת יצוקה – לבלימת חמאס וריסונו  -בהצלחה

אם היינו מבינים שזו בעצם אותה מלחמה, אותו גל, היינו יכולים לטפל בגל הזה בצורה כוללת יותר, אחידה, פחות מיוסרת. ייסרנו את עצמנו ואת עמנו האומלל שנים, בדילמות מוסריות בלי קץ, ועדות חקירה מוזרות, כאשר מדובר בעצם על מלחמה אחת, עם אותם סיבות וכללים: עוצמה וחולשה.

עַל מְנָת לְהַפִיל דָבָר

יֵש לְרומְמו תְחִילָה

כְדֵי לְקַבֵל

צָרִיך קודֵם לָתֵת

עם סיומו של העשור הראשון של שנות האלפיים, תוקן הנזק של העשור הקודם, בעמל רב.

1. כוח ההרתעה של ישראל שוקם לחלוטין, בעוצמה רבה. לא פתח, לא חמאס, לא חזיבאללה ולא שלטונות רצועת עזה אינם מעונינים במלחמה חדשה עם צה”ל. חמאס, חיזבאללה וגורמי הרשות חוששים מאוד מעימות עם ישראל, אפילו עקיף. למעשה חזרנו מעל עשור אחורה, ישראל כבר אינה נתפסת כנכנעת כוותרנית, וכמי שניתן לחסל אותה.
   

    
   
   

2. האוויר יצא לחלוטין מן הבלונים שנופחו כאן בעשרים השנים האחרונות. חמאס, חיזבאללה ופתח פשוט התכווצו. הם חזרו לממדים הטבעיים שלהם: ארגונים לא מאוד חשובים, שהתנפחו במאבק עם ישראל כמו קרפדה.
   

   
   

   
   

3. כיוון שהם מתקשים לגשר על הפער הנורא בין מה שיצרו למציאות הקשה מבחינתם, הם נמלטו אל השקר וההזיה. שקרי הטבח בג’נין, הניצחון של חיזבאללה שלא היה, ונצחונותיו המדומים של חמאס.

   
   
   
   

4. נעלמו השחצנות, הרהב והתוקפנות המילולית. הרי כל אחד עכשיו יודע במזרח התיכון טוב מאוד מי הצד החזק, זה הוכח בשלוש מלחמות, כלומר במלחמה אחת. מפלס ההתרסה ירד דרמטית.

ראו כמה מוזר: ובכן, אנחנו עיוורים לחלוטין. בשנות האיום והסכנה חגגנו מזרח תיכון חדש, כלומר היינו באופוריה, ובשנות הלקח לארגוני הטרור, היינו בדיכאון. התגובה שלנו היתה בראקציה מאוחרת, לחלוטין לא תואמת למציאות סביב, אפילו הפוכה. בשנות התשעים חשבנו שאנחנו איתנים, ולמעשה שידרנו חולשה וחוסר הרתעה. בשנות האלפיים חשבנו שאנחנו חלשים, ולמעשה שידרנו הרתעה אדירה.

עכשיו הדילמה חוזרת לנגד עינינו: משא ומתן מדיני מציג אותנו כחלשים, כנכנעים, ואז תגיע המהלומה, שכן באיזור הזה תוקפים רק את החלש. אלא שאנחנו מחזיקים מעמד, מנצחים, ואז אומר העולם הערבי: טוב, בואו ננהל איתם משא ומתן. ואנו מנהלים, ונתפסים כנכנעים, כחלשים… וחוזר חלילה.

אז מה עושים, כדי להיחלץ מן המעגל השטני הזה?

בְעֶזְרַת חָכְמַת הָאור

הָרַך עַל הַקָשֶה

יָכול לִגְבור

אז מה עושים? ובכן, יש לפסוח על שני הסעיפים, ולהתרחק מהקצוות. לא להתקרב למשא ומתן ולא לעימות ומלחמה, אין לנו אינטרס בשני אלה.

לא דרך “השלום”, ולא דרך המלחמה. אין לנו מה לחפש במרחקים.

הדרך היחידה שתעבוד היא דרך ההתנקות, זה הצליח בלבנון, זה מצליח בעזה, וזה חייב להצליח ביו”ש. אתם מבינים: משא ומתן לעולם לא יצליח, כי אז הפלסטינים מטביעים אותנו עם שאלות ירושלים, הפליטים ומה לא, קושרים אותנו ואת עתיד ילדינו בדילמות הקיומיות שלהם. רק התנתקות תגאל אותנו מהם ומעולמם המיוסר. ניתוח הוא דבר מלוכלך, אך לפעמים הוא הדרך היחידה.

התנתקות היא מצב נפשי, דרך חשיבה, שיש לה אפשרויות מימוש רבות. הגדר היתה סוג של התנתקות (חבל שלא הושלמה), והיא מאפשרת להדהים את העולם, קודם כל בסוגיות שאפשר לגבש להן קונצנזוס לאומי. 
 

למשל, זה המקום ליוזמה דרמטית של ממשלת ישראל, להתנתק מן השכונות הערביות של ירושלים, חוץ מן העיר העתיקה. רבע מליון תושבים פלסטינים, הנמנים משום מה עם ערביי ישראל יחזרו לרשות הפלסטינית, איש בעולם לא יתנגד לזה, ההיפך הם יריעו, אנחנו נחלק את הקלפים, ולא אובמה או הליגה הערבית, נחסוך מליארדים של שקלים מן הביטוח הלאומי (ונחסל את העוני בתוך ישראל), ונגיע להישג שאין בו לא משא ומתן ולא מלחמה. רק ניתוק הקשר.

אין לפחד, יש לקחת את המושכות לידיים, בלי ליפול למלכודות שהפלסטינים מעונינים שניפול בהן, לנצח. משא ומתן נועד להתיש אותנו, בדיוק כמו מלחמה. דרך האמצע, להגיד שלום ולא להתראות, היא הדרך הנכונה, לקח משני עשורים אומללים.

איזה הקלה היא זו שאין אנו נמצאים עוד בלבנון? איזו הקלה שעזה פחות ופחות רובצת עלינו? ביוצאנו לעשור השלישי, הלוואי ויהיה זה עשור החוכמה של עם ישראל, לקח מצלקות העבר. נישאר במוכר לנו, ונימנע מהרפתקאות מיותרות. אני מקווה שהתבגרנו.

אֲבָל

הֳכִי

טוב

בִשְבִיל

הַדָג

זֶה

לא

לְהִתְרַחֵק

מֵהַמַיִם

הציטוטים מתוך: ספר הטאו לאו צה, תרגום והערות ניסים אמון, הוצאת TAOS ואבן החושן, 2001, “רפואה סינית”



◄לקרוא ולכתוב תגובות למאמר זה – אפשר להיכנס ישירות לפורום


◄אני מבקש באופן אישי, ממי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לא לשכוח, ולחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

◄כיצד ניתן לפתור את הבעייה הדמוגרפית של מזרח ירושלים?

◄מסתורי הגדר הנאמנה, ומדוע אנו שוב תחת סכנה?

◄פרדוקס העוצמה והחולשה