כמה סודות מקצועיים..

מאת ד”ר גיא בכור
 

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר רדיו בגדאד שידר בביטחון כי “מטוסי האויב האמריקני נופלים כמו זבובים, והחיילים האמריקניים יחזרו בארונות קבורה”, יצא לי לשוחח עם מנהל תחנת קול קהיר בעברית (היא משדרת עד היום, מעניין למי) דאז, ששמו אחמד אלחימאלי.

אלחימאלי, איש גדול מידות, גבוה ורחב מאוד, פרש בינתיים לפנסיה. בסוף הקריירה שלו הוא היה אחראי על התרגומים לעברית בארמון הנשיא מובארק. כאשר התקיימה מסיבת עיתונאים בין נציג ישראלי לנשיא המצרי, הוא היה הקול המסתורי, שתרגם ברקע את הדברים לעברית. “הנשיא אומר…”

בתחילת הקריירה שלו הוא היה קריין ב”קול הרע”ם”, תחנת הרדיו של מצרים בעברית. רע”ם היו ראשי תיבות של “הרפובליקה הערבית המאוחדת” (האיחוד הכושל בין מצרים לסוריה) שבארץ קראו לכך קע”ם, כי חששו שהיהודים שלנו ייבהלו אם קוראים לכך “רעם”).

שאלתי אותו על יום השידורים המפורסם שלהם ב- 5 ביוני 1967, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים. הם שידרו אז כי חיל האוויר המצרי תוקף בתל אביב, ו”כוחותינו (המצריים) מתקדמים בכל החזיתיות”, כפי ששיבשו את המילה חזיתות.

איך המערכת העיתונאית עבדה, שאלתי אותו, מי כתב לכם את הטקסט, על מה הסתמכתם?

אהה, הוא ענה, זה לא היה מסובך. באותו יום בבוקר הגעתי לבניין הרדיו והטלוויזיה במרכז קהיר, וראיתי המולה, אנשים יורדים עולים, ומישהו אמר שיש מלחמה. לרוע המזל, התדרוך השבועי של משרד ההסברה היה יום קודם כן, ולא היה לנו מושג מה לשדר.

לקחנו מפה גדולה של סיני, ושאלנו, כמה זמן לוקח לטנק מצרי להגיע צפונה, וזה מה ששידרנו, ככה כל כמה שעות עדכנו את התקדמות הכוחות המצריים. פשוט המצאנו.

רק רגע, הוא הוסיף, כשראה שאני מופתע, זה נגמר. זה כבר לא יקרה יותר. הכל השתנה. ב- 1977 כבוד הנשיא סאדאת הגיע לירושלים, ואז החלפנו את שם התחנה, מקול הרעם מקהיר, לקול השלום מקהיר. גמרנו. מעכשיו קיבלנו הוראה, אנחנו קול השלום מקהיר. הכל השתנה.

(ואני חשבתי לעצמי, מה משמעות הדבר? האם יום אחד תגיע הוראה אחרת, הפוכה? בחזרה?) 

*

התקשורת העולמית בודאי אינה קול קהיר, אך כאשר אני מביט על אוקיינוס הפרסומים מן השבוע האחרון בנוגע לגיחה מעל שמי סוריה, אני מגיע לתובנות עגומות גם על התקשורת הזו, ואולי גם על התקשורת שלנו. אילו מרכיבים היו לנו שם?

מפעל טילים, לסוריה, לחיזבאללה

מפעל גרעיני בבונקר

משלוח גרעיני

צפון קוריאה

איראן

מומחים זרים

כוח יבשתי

כוח אווירי

הקשר התורכי
חזרה גנרלית לתקיפת איראן

כל האפשרויות נכונות

אף אפשרות אינה נכונה

המרכיבים האלה חזרו בכל הפרסומים, בקומבינציות השונות; כל אחד והיצירתיות שלו. המשמעות היא אחת: איש מבין כלי התקשורת בארץ ובעולם לא באמת יודע מה קרה שם. שמועות, הערכות, ניחושים תמיד אפשר להעלות. גם מי שהתיימר לדעת, כמו שבועון בריטי מסויים, כתב בהמשך שמדובר בסוג של הערכה. תמיד אפשר להשתמש בפטנט של אלחימאלי, לא?
מי יידע? מי יזכור בעוד חודש? אם הסיסמה היא “פרסם או שתמות”, איזה כלי תקשורת רוצה למות?

וזה ממש מטריף את התקשורת העולמית והישראלית: העובדה שהם אינם יודעים פשוט משגעת אותם, כי היא חושפת אותם בחולשתם, בהיותם אולי-מיותרים. אפשר גם בלעדיהם. בכירינו שתמיד רעדו ממה שיגיד “הוושינגטון פוסט” או “הניו יורק טיימס” גילו שאם אתה שותק, יש לך כוח הרבה יותר גדול! אתה שולט בעצמך, אתה לא טרף לכתבים מזדמנים. זהו גילוי לממשלת ישראל, זהו גילוי גם לתקשורת, שהבינה את חולשתה הגוברת. כיוון שאצלנו יש איסורים ביטחוניים מובנים לפרסם, מצטטים את התקשורת הזרה. אם הסנדיי טיימס כתב את זה, זה כנראה נכון. צר לי, אך רמתה של מרבית התקשורת הבריטית כה בלתי אמינה בעיני, עד שלא הייתי טורח לצטט ממנה.

כך נגררת התקשורת לפרסומים שאינם בדוקים, בעיקר להזכיר שהיא קיימת; שהיא נחוצה; אתם לא יכולים בלעדיה.

הקסם שבשתיקה: השתיקה הזו יצרה חיבור ישיר מעניין מאוד, בין הציבור שיודע שמשהו טוב קרה לנו כאן, לבין הממשלה. מבחינת רוב הציבור דווקא השתיקה מחזקת את הרושם הטוב, והתקשורת רותחת מזעם. היא מבינה שאפשר בלעדיה! אין זה קול הרעם, הפעם זוהי שתיקה רועמת.

מי מעוניין לקדם את הפרסומים שחלקם חייב להיות מופרך? שורה ארוכה של גורמים, וכאן אנו נכנסים לאיזור חלקלק במיוחד של אינטרסים ומזימות בינלאומיות.

-גורמים אנטי ישראליים, שהיו רוצים לראות מלחמה בין ישראל לשכנותיה, במיוחד עם איראן;

-גורמים פרו-ישראליים, שמעונינים להבליט הישגים ישראלים, בכל מחיר;

-אינטרסים בינלאומיים, למשל, בהקשר למשא ומתן שמתנהל עם צפון קוריאה. הבכת צפון קוריאה מחלישה את עמדת המיקוח שלה; מי שנלחם בעיראק, ומעוניין להביך את בשאר, שדרך ארצו עוברים טרוריסטים לעיראק; הקואליציה העולמית נגד איראן, שמעונינת להחליש אותה; רוסיה, שבאחרונה דווח כי יש לה אינטרסים נסתרים מאחורי המתיחות הישראלית-סורית, בעיקר למכור נשק; מתנגדי השלטון בסוריה, שבימים אלה עורכים את הועידה שלהם בברלין, התקרית העניקה להם פרסום עצום; מתנגדי המשטר באיראן, שמחכים ממש למלחמת גוג ומגוג עם החומיניסטים, ועוד ועוד. שוק סחר הידיעות במזרח התיכון הוא עירני ותמיד מפתיע.

מסקנות:

1. חלק גדול מן הפרסומים חייב להיות בלתי נכון בעליל.

   
   

2. הגיחה הזו נתלשה מן ההקשר האמיתי שלה, והפכה לקולב בינלאומי, וזה אינו אינטרס ישראלי. מערימים עליה חצי מבעיות העולם, ומנצלים את השתיקה הישראלית. ועם זאת, השתיקה היא עדיין האופציה הטובה ביותר. כלל ברזל הוא: לעולם על תראה לאוייב את מה שאתה יודע. השתיקה היא כוח.

   
   

3. חובה לזכור את ההקשר: עדיין מדובר בסוריה, מדינה שכלי תחבורה מקובל בה הוא החמור. כל עלילות ג’והן לה-קרה האלה גדולות על סוריה בכמה מספרים!

 *

ההכרה, ההזיה והתודעה

כמה כתבתי בחצי השנה האחרונה על הטעות הבסיסית של הישראלים, שמלחמת לבנון האחרונה הותירה אותם בדיכאון. אני סבור שהייתי אחד היחידים שהעיז לטעון כי לא הגענו להכרעה, נכון, אך השגנו הישגים חשובים. לא היתה כלל סיבה לדיכאון.

“היום השלישי”, על הפתעות מלחמת לבנון

נסראללה בצרות

הזייה ושמה נסראללה: על התבוסתנות הישראלית

“ניצחון אלוהי!”

פושקש והאופי הישראלי

ואיפה הניצחון “האלוהי” של נסראללה עכשיו? האם משמעות הדבר שאלוהים אינו נמצא עוד עם השיעים והסורים? האם אלוהים שינה כיוון?

באשר לתודעה, אנו פעלנו הפעם הפוך בדיוק מנסראללה:

נסראללה צעק ניצחון —-  בלי הוכחה להישגים

ישראל שותקת — למרות שנראה כי יש לה הישגים משמעותיים.

מה המדיניות הנכונה יותר? כאן אנו נכנסים לאיזור הדמדומים האלסטי של התודעה, של ההתרעה וההזייה. האם טענת ניצחון שהולכת ודוהה, או שתיקה שהולכת ורועמת? האם קול הרעם שכולו המצאה, או שקול הרעם האמיתי מגיע עכשיו מירושלים? מה רועם יותר? אתם תחליטו.

ולקח נוסף לנו, מתחום ההזייה. אנו קהילה של מאניה דיפרסיה: או שכולם בדיכאון, והציבור היה בדיכאון קולקטיבי בשנה האחרונה, או שפתאום נכנסים לאופוריה מסחררת,  לאחר אירוע אחד מעל סוריה.

ההזייה היא שלנו, וממנה אנו חייבים להתנער, למען שם.

כבר בחודש ינואר, בשיא הדיכאון, פרסמנו באתר שלנו את המאמר: “השמיים נופלים!”

.

עלינו ללכת ישר, לא לקרוס מטה ולא ללמעלה. ללכת ישר. האמינו בעצמכם, שמרו על הביטחון העצמי,  וגם ברגעים הקשים שדרו רצינות ועוצמה. וברגעים מתוקים, היזהרו משחצנות ורהב. בקיצור, לא פסימיות אובדנית, ולא אופטימיות קוסמית. ריאליות.

הסוד של מפח הנפש הישראלי

עשר הפתעות מתוקות כלענה

מי ישמיד אותנו היום? על ז’אנר האימה בתקשורת הישראלית 

אנא המליצו על המאמר הזה לחבריכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.