מאת ד”ר גיא בכור
משחר האנושות הבינו בני האדם שקיימים סבל, כאב וחורבן. בני מסופוטמיה הקדומים תרצו זאת בשדים רעים המשתלטים, וכך נוצרו טקסים לגירוש השדים; הזורואסטרים תירצו זאת במאבק בין התגלמות הטוב לרוח הרעה; ואצל היוונים מדובר במאבקים בין האלים השונים, שלכל אחד היו הכוחות שלו.
אך בדתות המונותאיסטיות, ובראשן הבכירה מכולן, היהדות, נוצרה-לכאורה בעיה. עבור הדתות האלה אלוהים הוא לא רק כל יכול, ואחראי לקיום העולם, אלא גם אוהב ומודע, אז איך זה שהעולם מלא באכזרית, בסבל אנושי וברוע? איך יתכן שאלוהים מרשה את כל זאת? זו שאלה שיהודים רבים שאלו את עצמם במהלך השואה, ואחריה.
מי שהתריס את השאלה הזו בפני היהדות היה הפילוסוף היווני הקדום אפיקורוס (341-270 לפני הספירה), ולחידה הזו לא נמצא פתרון משביע רצון עד היום. וזו החידה האפיקורסית:
אם האלוהות רוצה למנוע רוע, אך אינה יכולה – אין היא אלוהות.
ואם היא יכולה, אך לא רוצה – אין היא אלוהות צדק
ואם היא רוצה למנוע את הרוע, ויכולה – אז לא היה רוע בעולם, ואין זה המצב.
ואם היא לא מעוניינת, ולא יכולה – אין היא אלוהות.
החידה הזו אתגרה את התיאולוגים היהודים ואחריהם הנוצרים, שנתנו לכך פתרונות שונים, למשל, שדרך הרוע אנו מגלים את הטוב, ועוד. שורה של פילוסופים בני תקופת ההשכלה במאות ה- 17 וה- 18, כמו דיויד יום, עמנואל קאנט, גוטפריד לייבניץ ואחרים הציעו גם הם פתרונות, אך השאלה נותרה פתוחה. היא נוגעת לא רק להבנת המקודש, אלא גם למגבלות ההבנה האנושית. עבור הלא-מאמינים, זו הוכחה שאין ישות אלוהית כלל. וכך הפך הרוע לכלי עבודה גם עבור אנשי הדת, כמו גם עבור מתנגדיה.
1 הרוע הפך לכלי עבודה – כיוון שהמערב אינו מוכן עוד לצאת למלחמות, כל דיקטטור, רודן, עריץ, נוכל ורמאי הופך ל”פרטנר”, איתו יש להגיע להסכם.
הדיקטטורים ואנשי הרוע הפנימו את הלקח זה, ועכשיו כולם סוחטים את המערב. ההרג הפך כלי עבודה, הסחיטה – לפרנסה:
איראן סחטה את ארצות הברית והמערב, וכך קיבלה גם העשרה וגם הורדת סנקציות. עכשיו היא סוחטת את ארצות הברית כשהיא לוחצת על דוושת האנרכיה בעיראק. לא תקבל עוד הקלות? תפיל את השלטון בבגדאד, ותעיף את האמריקנים ומורשתם.
ארדואן סוחט את “האיחוד האירופי” – לא יאפשרו למליוני תושביו להיכנס ללא ויזה ל”איחוד”? יפתח את השערים למליוני הפליטים המוסלמים מחדש. ברגע שיקבל את זה, תתחיל כמובן הסחיטה החדשה, להצטרף לאיחוד האירופי. מה שהאירופים לא רצו בהסכם, יקבלו עכשיו בסחיטה. וכל זה מרופד עבור השולטן במליארדי אירו.
פוטין סוחט את אירופה ואת ארצות הברית, הרועדות מפחד ממלחמה גלובלית חדשה. על המזבח הזה הוקרבה אוקראינה לגורלה, ועוד מדינות יוקרבו.
כנופיית אבו מאזן סוחטת את ישראל – לא יקבלו את הכספים שלהם, יסיתו את המערב נגדה. לא יקבלו את חלקם, ישגרו עוד סכינאים. רשות הרוע, כמו גם חמאס, מתפרנסים מישראל, ובועטים בה בו זמנית.
אסד סוחט את האמריקנים – הרי תמיד הוא יישאר פרטנר. למה דומה הדבר? שהיטלר תמיד יישאר פרטנר, גם אחרי כל הזוועות.
דאעש סוחט את אירופה: אם לא תתאמץ יותר מידי נגדו, יפחית את מינון פיגועי הראווה, ויתכן שכבר יש הבנות נסתרות.
צפון קוריאה? מצפצפת על העולם כולו. יש לה נשק גרעיני, מי יוכל עליה?
2 למה זה מתעצם עכשיו? ככל שהאנרכיה מתגברת, כך היא תתגבר עוד יותר. המערב אינו שם עוד גבול לשאיפות הרשע, ולכן מגביר אותן. אנשים הפכו לחומרי גלם: הורגים אותם, משנעים אותם, מגרשים ומטהרים. בעשורים האחרונים האדם הצליח להכניע את הרוע; עכשיו הרוע מכניע את האדם.
פעם היתה ארצות הברית, אך כיום היא נמלטת בבהלה מכל עימות, ואת מקומה תופסים כוחות הרשע. מי יעז לעשות משהו לצפון קוריאה? לסוריה? לבשאר? למדינה האסלאמית? לאיראן? לכנופיות ה”פלסטינים”? לא משנה מה יעשו, הם תמידי יישארו “פרטנר”. המוסר התעוות: תמיד ילכו לקראת הרשעים, ובכך הם הופכים מחוזרים, בעוד שהטובים כבר נמצאים בכיס. “הוי, האומרים לרע טוב, ולטוב רע; שמים חושך לאור, ואור לחושך; שמים מר למתוק, ומתוק למר” (ישעיהו, ה’ כ’).
מהו רוע? מעשה עם כוונה פוגענית, וזה מה שקורה במרחב המוסלמי: הורגים, מגרשים, מטהרים, מפציצים, כל אחד להשגת הכוונות שלו.
הרע – משתלם, הטוב ישלם; הרע – דוחק קדימה, הטוב – דוחק אחורה; הרע הוא העתיד, הטוב הוא העבר, והסחרור הזה הולך ומתגבר, ויש לו תוצאות: מי שאינו פרטנר תמיד יהיה “פרטנר”, ומי שהוא באמת פרטנר – אינו “פרטנר”. אנחנו מרגישים את הבל הרוע הזה היטב.
3 הכלים המסורתיים של לפני הקריסה העולמית הזו – אינם רלבנטיים עוד. אין עוד ערך לאמנות, להסכמים כתובים ולחוקים. חירות הרוע עדיפה מטובו של ההסכם, הכל מותר, וכל דאלים גבר. האו”ם, שהיה אמור לייצג את הטוב בסיפור הזה, נמצא כבר בצד האפל, שכן הכוחות שואפי הרוע – שולטים בו.
הגבולות הותכו במזרח התיכון ובאירופה, ואין ערך עוד לדברים המקודשים של פעם. הכל מותר בשל איזה מוסר צדקני, שבכך הפך לזרוע של רוע. “זכויות אדם” הפכו שם נרדף ל”עריצות”, bona fide מתבררת כמיסתור ל- mala fide.
4 תפיסתו של אובמה, ש”הכל דיפלומטי” המיטה חורבן על הדיפלומטיה. אם הרשעים יודעים שהטובים לעולם לא יקומו ויעזבו את השולחן, איזה תמריץ יש להם? ההיפך, הם מתומרצים להתפרע ולחטוף. ראו את בשאר, המפציץ ללא רחם כבר שבועות עיר ענקית בסוריה, ורק על אזרחים. יש מאות הרוגים. ארה”ב ואירופה מביטות, ולא עושות דבר, שכן הן לא רוצות להפסיד את בשאר הפרטנר. אז למה שיפסיק?
“מצדיקי רשע עקב שוחד, וצדקת צדיקים יסירו ממנו”.
בעולם החדש הזה רק המערב משלם את המחיר בהסכם, הצד השני פטור מהכל, וכך זה עם איראן, עם טורקיה, עם צפון קוריאה ועם “הפלסטינים”. כל הסכם הופך לסחטנות לקראת “הסכם” משופר יותר עבור העריצות. יש כבר 700 אלף הרוגים במרחב הערבי, האם המספר יגיע גם למיליון? אלה ישלמו את מחיר “הכל דיפלומטי”. אוסלו היתה האטיוד לקריסת הדיפלומטיה המסורתית.
הדיפלומטיה בנויה על צדדים שמשתמשים בה, תוך כיבוד כלליה. אך אם כוונת אחד הצדדים לעשות בה שימוש לרעה, אין לה מקום עוד. היא הופכת למלכודת.
אם נשמרים כלליה – היא ברכה. אם נבגדים כלליה – היא קללה.
5 הרשתות החברתיות, עם כל הטוב שיש בהן, החזירו את הציביליזציה לחשכת ימי הביניים, ימים של שמועות, האשמות ושריפת מכשפות פומבית. מותר לומר הכל, לפגוע ולפגע. הכל מלא קונספירציות, שקרים, חצאי אמיתות והסחות.
האנונימיות, ביחד עם ההפצה העצומה, מאפשרות לכל אנטישמי בימה ראויה, לכל גזען, שונא ומתאכזר. הרשת הזניקה בן זמנית את האנושות קדימה ואחורה, ובכך טלטלה אותה קיומית. היא הטוב המוחלט, אך גם הרוע המוחלט. אם נשמרים כלליה – היא ברכה; אם נבגדים כלליה – היא קללה.
ההתמודדות עם הקיצונות האסלאמית-אירופית מחייבת בריתות חדשות שלנו עם הגורמים המבינים אותנו באירופה ובארצות הברית, והבריתות האלה הולכות ומתחברות. במאבק באסלאם הקיצוני ההולך ומתבקש, ברודנים וברשעות – נמצא שותפים חדשים רבים. ואם השמאל באירופה נשרף באש ה”פוליטיקלי קורקט” שלו – אז הגיע הזמן שם לחברים חדשים.
דווקא הרוע הזה מציב אותנו בשכם אחד עם המנהיגות המערבית החדשה, האלטרנטיבית, שתשטוף את אירופה ואת ארצות הברית בתקופות הקרובות. בעייתם היא בעייתנו, בעייתנו, בעייתם. חובה להתייצב מול הרוע, ולהביט בעיניו. לזהות אותו בשמו. “והיו בטוחים, אין רע, בלי משהו טוב” (Malum quidem nullum esse sine aliquo bono).
הפֶסֶל: “דון ג’ובאני, הזמנת אותי לארוחת ערב..
הנה הגעתי.. קיים את מילתך.. לחץ את ידי”.
דון ג’ובאני: לאחר לחיצת היד (4:20) – “מהו קיפאון המוות הזה?”
הפסל: “חזור בתשובה, שנה את דרכיך, כי זו שעתך האחרונה”.
דון ג’ובאני: “לא אתקן את דרכיי, הנח לי”.
הפסל: “חזור בתשובה, נבל”.
דון ג’ובאני: “לא!”
הפסל: “זהו. זמנך הגיע”.
דון ג’ובאני: “איזה פחד מוזר תוקף עכשיו את נשמתי,
מאיפה להבות האימה האלה פורצות?”
(ומיהו הרע ביצירה הזו של מוצארט? הפֶסֶל? לא. דווקא דון ג’ובאני).
6 ומיהם הרעים? איך נדע לזהותם? חשכת הפוליטיקלי קורקט אוסרת לזהות את הרעים, או לקרוא בשמם. אובמה ואנשיו לעולם לא יעלו על דל שפתותיהם את המילים “קיצונות אסלאמית”, כי מבחינתם אין כזו. קרי כבר לא אומר “מדינה האסלאמית” כי מוזכר בזה האסלאם, אלא הוא אומר “דאעש” במבטא אנגלוסקסי כבד. ואם לא נאפיין את הרוע, איך נילחם בו? אובמה לעולם לא יאמר “ציר הרשע”, משום שהוא לא מאמין שקיים כזה. הוא הרי מאמין בשלום עולמי.
ומי גרוע יותר: הרשעים המוצהרים, ההורגים, שוחטים ומגרשים בארצותיהם שלהם, או אלה שמקבלים ונכנעים להם למרות כל זה? מנוולים תמיד היו בהיסטוריה, אך תמיד היה מי שהציב להם גבולות. ולכן אלה הנכנעים ומתמסרים גרועים יותר. הם האחראים להיכחדות הדרגתית של הציביליזציה המערבית.
7 מהי הציביליזציה המערבית? היות האדם מעל לכל, מעל לרעיונות ולאידאולוגיות. ומה מתרחש היום בחלקים אדירים של הגלובוס? האדם שב והפך להיות משני, לרעיונות “מהפכניים”, אידאולוגיות הרסניות, וניסיונות מסוכנים. ואם האדם הוא משני, מותר לעשות בו הכל, למען הרעיונות הנשגבים, וזה הפשיזם. מרבית אזרחי העולם כפופים כיום לסוג כזה או אחר של פשיזם או אכזריות אחרת, וחלק גדול מן הפשיזם
הזה מגיע דווקא מכוון “הפוליטיקלי קורקט”, וניסיונותיו המסוכנים להתעמת עם המציאות. “ויקוו למשפט, והנה משפח, לצדקה, והנה צעקה”.
8 הדמוקרטיות המערביות הפסיקו להתגונן, והן תמיד ישתחוו וייכנעו בפני בעלי הכוח האלימים והסחטנים. כתוצאה מכך האזרח, גם אצלנו, חש שלמעשה הופקר לגורלו, הוא או ילדיו. מרבית תושבי העולם כבר מפוחדים מן העתיד הפוליטי והכלכלי, ולכן מחפשים מושיע, מישהו מחוץ לאליטה השלטונית, שמנציחה את עצמה. זו הסיבה לתמיכה העצומה בדונאלד טראמפ, שקלט היטב את הכמיהה לישועה, מישהו שישבור את הקיפאון המצמית הזה, שבו המערב מקבל בהכנעה את כריתת הראש שלו, כאותם לובשי מדים כתומים של דאעש. האזרח בעולם מחפש היום מישהו, שיגן עליו מפני הכניעה לרוע, אבל הפחד מן המוות גרוע מהמוות (Timor mortis morte peior).
9 התקשורת העולמית והישראלית איבדה את אמון הציבור, שמבין שהיא לא תעזור לו. או שהיא מתעלמת מן הרשע, או שהיא כבר חלק ממנו. התקשורת הפכה לבעיה, לא לפתרון, ונכון הדבר בישראל, כאשר “יומון” ששמו מתחיל באות ה’ עבר לצד האפל. באנטי-ישראליות הוא כבר עבר גם את אלג’זירה, מלכת הלילה.
התקשורת היתה אמורה להיות גלאי הרוע, זיהויו והמאבק נגדו. ההתנגדות לעריצים, לסחטנים ולרוצחים ההמוניים, אך באופן מדהים חלק ממנה אפילו תומך בהם. בבריטניה עלובי האנושות חושפים מן הביבים את פרצופם האנטישמי, בהתבטאויות שלא נראו מאז מלחמה העולם השניה, אך חלק מן “התקשורת” בישראל בהחלט מבין אותם.
10 הרוע מרים ברחבי העולם את ראשו, ובינתיים הוא מנצח. המערב, או מה שנשאר ממנו, מגמגם ומתנצל. ואם נאמץ את ארבעת מבחניו העתיקים של אפיקורוס, הרי שכולם כבר נכונים, בכניעה של העולם לרוע:
אם העולם רוצה למנוע את הרוע, אך לא יכול – הרוע מנצח.
ואם העולם יכול, אך לא רוצה – הרוע מנצח.
ואם העולם רוצה למנוע את הרוע, וגם יכול – אז למה הרוע מתגבר?
ואם העולם לא רוצה, וגם לא יכול – הרי זה ניצחונם המוחלט של הרעים.
הרוע המוחלט כבר ניצח פעם בעידן המודרני. התפקיד שלנו הוא ללחוץ עכשיו את היד של איש המערב, דון ג’ובאני (4:20), כדי שזה לא יקרה שוב, ולומר לו:
