האסון והחורבן: ומי אמור לשלם את המחיר? הכנרת המסכנה שלנו? אנחנו? סיפור על גניבת מים

המזימה הנוראה מצליחה: המעיין נאטם והוסתר בידי השניים. היורש, ז’אן דה פלורט הגיבן, נהרג, בחפשו אחר המעיין, והשניים, פפי וגלינט, משתלטים על הקרקע שבה מעיין יקר. הם גנבו את המים במחיר דמים. בתו הקטנה של ז’אן, מאנו, חושפת את המזימה. מאנו היפה שהתבגרה, נוקמת את נקמת אביה, וסותמת את מקור המים של הכפר כולו. נקמה אלוהית, מעשה בשר ודם.

גניבה על גניבה. 

לכך נוספת בעיה עדתית: חלק גדול מן החקלאים הנוטשים את הכפרים, הם כורדים, מה שהופך את הבעיה לעדתית. הפליטים הכורדים מאשימים את הממשלה שאינה עושה דבר למענם. הם גרים באלפי אוהלים בצמוד לערים הגדולות, כבר כמה שנים, ואין להם מענה.

מתברר שבכל אשמה מפלגת הבעת’ השלטת, והגאווה הטפשית שלה. כבר משנות הששים החליטה המפלגה להפוך את סוריה למדינה המייצאת תבואה. ראו בכך יעד אסטרטגי, וניצחון של המהפכה האגרארית הסורית. בשל כך אילצו את החקלאים לעבוד ממרעה, באדמה חצי-יבשה, לגידול תבואה. המשטר העלים עין מכריית 420 אלף בארות, ששאבו מים לצורך גידולי התבואה. כל כלכלן שהעיז לצאת נגד המדיניות הזו, הושלך לכלא. כלכלן סורי בכיר, שהעיז לבקר את המדיניות הזו, במדינה חצי יבשה, הושלך לשבע שנות מאסר בכלא, לא פחות. אבוי לצרה, השלטון גם כפה גידול כותנה, עוד זללן של מים.

עכשיו, עם הבצורת הנוראה, קוטפים את הפירות הבאושים, במדינה (בת 20 מליון נפש), שחצי מאזרחיה הם חקלאים. במקום 1.9 מליון טון תבואה, להם ציפו השנה, הצליחו החקלאים לספק רק 892 אלף טון, חורבן במונחים סוריים. משמעות הדבר: סוריה מייבאת היום את התבואה שלה מבחוץ, ואין לה כסף. התל”ג לנפש צונח.

ככל שגבר היובש, שאבו החקלאים יותר, ומיפלס מי התהום ירד עוד יותר.

על החקלאים ניחתה מכה נוספת: עצי הזית סובלים, ולכן השמן שלהם, אותו מייצאת סוריה מזה דורות לאירופה, הופך חמוץ יותר, איכותי פחות, ולא נדרש. היצוא של שמן הזית, מענפי היצוא החשובים ביותר, יורד מידי שנה.

החורבן רק מתגבר, שכן סוריה מיצתה את עתודות הנפט שגילתה, אין כסף לתשתית, להתפלה או לעזרה לרבע מליון אומללים, שהולכים ומתרבים.

ומה הלקחים מן החורבן הזה?

1. מפלגת הבעת’ השלטת עוד משנות הששים רצתה לכונן מהפכה חקלאית מפוארת, והמיטה אסון על המדינה. כל יום שהמפלגה הזו ומשפחת אלאסד שולטות במדינה, רק גדל החורבן.
2. עכשיו אתם מבינים שלסוריה אינטרס קיומי לשים יד על מי הכינרת, כדי לשאוב אותם, להשקיית השדות באיזורי דמשק, חלב וחומס. כן כן, הכינרת המסכנה שלנו, שכבר היום המים שלה מגיעים לישראל כמובן, לירדן (אנו מספקים כמות קבועה כל שנה, מתוקף הסכמי השלום), ובעתיד לסוריה. אם סוריה תיגע בכינרת, השאיבה ממנה תהיה עצומה. כמו שהחריבה את הנהרות שלה, מי התהום ומה לא, כך תחריב סוריה גם את מקור המים הראשי שלנו. היא לוטשת אליו עינים, למרות שבשום אופן אין היא מעוניינת בשלום עם ישראל.
3. למה זו בכלל בעיה שלנו? האם הנשיא אובמה, שרוצה שלום בין ישראל לסוריה, יודע בכלל על בעיית המים הסורית? האם ישראל צריכה לשלם את המחדלים והעליבות של מפלגת הבעת’ המדומיינת בסוריה? רק טיפש יסכים שיגנבו לו את המים שלו. האם אנחנו טפשים?
4. ועכשיו, כאשר מבינים עד כמה עושקת תורכיה את סוריה, האם את תורכיה הייתם לוקחים כמתווכת בינינו לבין הסורים? הרי לתורכים אינטרס קיומי שהסורים יקבלו את הכנרת, זה מוריד לחץ מהם. בעבר כאשר הסורים רתחו שהתורכים עוצרים את מי הפרת, בניגוד למשפט הבינלאומי, גילו התורכים שהסורים עוצרים את מי נהר העאסי, שזורם מסוריה לתורכיה, הפוך. אם לכם מותר, קבעו התורכים, גם לנו מותר. אלא שהעסי הוא נחל זעיר ועלוב לעומת נהר הפרת האדיר. אך עבור התורכים זה הספיק: תקדים זה תקדים. הם יידעו לעשות שימוש נהדר בכינרת, תקחו משם, יגידו לסורים במקרה של הסדר.
5. הסורים מדברים על רמת הגולן והכבוד הסורי האבוד. למעשה, הם מדברים על משהו אחר לגמרי. אוי ואבוי לישראלי שלא יידע את הנתונים האלה, אבוי לאמריקני שיתעלם מן המצוקה הקיומית הזו למשטר בדמשק. אם המים שם נעלמו, כך, הרי, עשוי לקרות גם עם המשטר עצמו.

◄קיראו כיצד האו”ם, בדו”ח מיוחד, מאשר שמונה חודשים לאחר המאמר שלנו את הכתוב