מאת ד”ר גיא בכור
מהו “החלום האמריקני”?
מי שמעז ועובד קשה – מצליח. הראשון שטבע את הביטוי היה ההיסטוריון ג’יימס טראסלו אדאמס (1878-1949) בספרו The Epic of America, אך הרעיון ותיק הרבה יותר, לפחות מאז הזכות ל”רדיפה אחר האושר” של תומס ג’פרסון. הנשיא לינקולן טען שלכל אמריקני יש זכות לחיים נוחים כבר ב- 1860 והוא עודד את האזרחים להאמין שבאמצעות עבודה קשה ויוזמה ניתן להשיג לפחות חיי מעמד בינוני נוחים. ספרו של אדאמס יצא לאור בתקופת ה- Can-do, בדיוק כאשר נחנך האמפייר סטייט בילדינג, הביטוי החיצוני של החלום האמריקני, שיכול להגיע לשמיים, אם ירצה. האדם מנצח את גורל מגדל בבל, והופך לאלוהים בעצמו.
בראייה אחרת, החלום האמריקני הוא שלילדים שלי יהיה טוב ומוצלח יותר מאשר לדור שלי. החלום האמריקני האמין באינדיבידואל ובהשקעה האישית שלו, מלמטה למעלה, מאמץ קפיטליסטי אינדיבידואלי, ובחלום הזה למדינה אין בכלל מקום.
אם תהיה טוב – תצליח.
בחמש וחצי שנותיו כנשיא הפך כבר אובמה את ארצות הברית לאנטי-החלום האמריקני. גישתו היא סוציאליסטית, שבמרכזה המדינה, המתיימרת לדאוג לכל: חינוך, בריאות וקצבאות סעד. במילים אחרות, לכישרון ולמאמץ אין חשיבות עילאית, אלא ביכולת לחלוב מן המדינה, הפרה השמנה. ואכן, כחמישים מליון אמריקנים חיים כיום על קצבאות סעד, ובעשרים אחוזים מן המשפחות אין אפילו עובד אחד. אם מליונים זרמו פעם לארצות הברית כדי להגשים את החלום האמריקני, לפתוח עסק ולזנק, המליונים שגודשים כיום את ארצות הברית רוצים בעיקר דבר אחד: שמערכת הסעד האמריקנית תפרנס אותם. בחלום האמריקני בנו המהגרים על עצמם. כיום הם בונים על המדינה, ולכן לא אכפת להם מה יהיה עם דור הילדים, ממילא גם אותם המדינה תפרנס.
בבחירות האחרונות הוקלט המועמד הרפובליקני מיט רומני כמי שאמר: “ישנם 47% מהאזרחים שיצביעו בשביל הנשיא (אובמה). הם תלויים בממשלה, הם מאמינים שהם קורבנות, וכי על הממשל לדאוג להם. הם מאמינים שהם זכאים לטיפול רפואי, לאוכל, לדיור ולכל דבר שיעלה על דעתכם. האנשים האלה גם לא משלמים מיסים”. במילים אחרות: כמחצית מאזרחי ארצות הברית יצביעו למועמד של השמאל גם אם הוא יהיה מטאטא, העיקר לקבל את קצבאות המזון (Food Stamps) בזמן.
מתרבות של יזמים (וקפיטליזם) לתרבות של תלות (סוציאליזם), ואכן, הקפיטליזם מאמין שאם לעשיר יהיה טוב, לחברה יהיה טוב, משום שהעשיר יפתֵח ויבנה. הסוציאליזם, לעומת זאת, מאמין שאם לעני יהיה טוב, לחברה יהיה טוב, ולכן חובה לממן אותו בקצבאות. וכך הפך כבר אובמה את ארצות הברית לישות אירופית-סוציאליסטית, ועוד יש לו שנתיים וחצי להשלים את המהלך. המיסים עולים, והתפוקה יורדת. ומי שיכול – כבר לא רוצה; ומי שרוצה, כבר לא יכול.
זו כבר ממלכה של טפסים, בירוקרטיה וחסמים מכל הסוגים. כל פעולה פשוטה כרוכה בניירת פדרלית ומדינתית, עד כדי חנק היוזמה. מ- can-do ל- can’t do. משיטה של תמריצים לשיטה של עונשים (מי שלא נרשם, למשל, לכיסוי הרפואי הלאומי של אובמה – ייקבל קנס חודשי) אך האם זה צמצם את הפער הכלכלי במדינה? ההיפך, הוא רק ממשיך ומתרחב, משום שלעניים אין שום כלים או רצון להתקדם, עם חוב לאומי עצום של 17.5 טריליון דולר, שרובץ על כל אזרח אמריקני וצאצאיו לדורות. כאשר אובמה עלה לשלטון היה החוב הלאומי 10 טריליון, ועם סיום כהונתו יהיה החוב 20 טריליון.
כך מדפיס השלטון בארצות הברית כספים ללא הכרה, ולווה ללא הכרה, עם ריביות ענק, כדי לממן תרבות של תלות שהולכת וגוברת, בבועה הגדולה ביותר שהיתה בתולדות האנושות. והבועה הזו יום אחד תתפוצץ, כי אין ברירה אחרת.
אובמה עלה על גבי החלום האמריקני, ודווקא הוא מרסק אותו.
1 הלחץ ניכר אצל הפקידים הבכירים, שמתקשים, או כבר לא רוצים, להגן על הבוס הנובל. זה התחיל עם שרת הבריאות, קתלין סיבליוס, שהתפטרה באפריל בבושת פנים, והיא היתה חלון הראווה של אובמה ברפורמת הבריאות (ACA, “אובמה-קייר”) הכושלת שלו (במילים פשוטות השתלטות על הרפואה, תוך מתן כיסוי לעניים, ומתן כיסוי ירוד למעמד הביניים ולעשירים. כתוצאה מכך הרופאים הטובים עוברים לרפואה פרטית, והרפואה הניתנת בכיסוי הממלכתי ירודה ויקרה). אחר כך התפטר השר לענייני חיילים משוחררים (VA), הגנרל בדימוס אריק שינסֵקי, לאחר שהתברר שמערכת הבריאות מתעללת בחיילים המשוחררים, ולעיתים נמנעת מלתת להם טיפול עד שהם מתים. ולבסוף, התפטר השבוע “חלון הראווה” של הבית הלבן הדובר הרשמי, שהיה נאמן נאמנות מוחלטת לבוס, ג’יי קארני. מה הוא יודע שאנחנו עדיין לא יודעים?
התקשורת האמריקנית, שפעם סגדה לאובמה, מתייחסת אליו ואל אנשיו בסרקאזם. אין מאמינים למילה שמגיעה מן הבית הלבן או גרורותיו, למשל מחלקת המדינה. ראו למשל כיצד עולבים השבוע העיתונאים בדוברת מחלקת המדינה, ג’יין פסאקי, כאשר טענה שהנשיא לא נתן לעצמו מספיק קרדיט בטיפול שלו במדיניות החוץ (בנאום בווסט פוינט), “וככה חושב גם המזכיר קרי”. הכתבים עולבים ומגחכים עליה: על מה את בדיוק מדברת? על פוטין? אירן? סוריה? על ארצות הברית שלגישתם הפכה לסמרטוט. היא שרגילה להערצת התקשורת, נעלבה. רואים את ההפתעה המרירה בעיניה.
2 מדיניות החוץ: אובמה זוכה למאמרי בוז אפילו בתקשורת השמאל בארצות הברית. הוא נתפס כנשיא חיוור, חלש, הססן, איטי, הפוחד מכל עימות. בנאום שלו מול האקדמיה הצבאית ווסט פוינט אמר להם אובמה בעצם, אתם מיותרים. אני נשיא שלעולם לא ישתמש בצבא. אני נשיא שלא יודע מה לעשות עם הצבא, ומבחינתי רצוי לקצץ אותו ככל שאפשר; בחרתם בקריירה לא נכונה. ואיך הוא הסביר את זה? “אם יש לנו פטיש טוב, זה לא אומר שכל בעיה היא מסמר”. במילים אחרות, משא ומתן עד בלי קץ, יחד עם שר החוץ ההזוי שלו, ג’והן קרי. עם איראן? דיונים לנצח. עם פוטין? דיונים לנצח. בסוריה? בצפון קוריאה? צריך דיונים, מילים ריקות, וכך הלאה.
מה היתה שיטת מדיניות החוץ המסורתית האמריקנית? ‘הפחד את יריביך, והגן על בעלי בריתך’. זהו. ומה השיטה של אובמה? ‘הפחד את בעלי בריתך, והגן על יריביך’. ומי הם ידידיו של אובמה במזרח התיכון? איראן, אסד, חיזבאללה מהצד השיעי, והאחים המוסלמים מהצד הסוני, ולכן האיזור קרס, עם מדיניות אמריקנית הזויה. עד היום האמריקנים מחרימים, בפועל, את הגנראל עבד אלפתאח א-סיסי, בראותם בו נשיא של הפיכה צבאית. מבחינתם הנשיא הוא עדיין מוחמד מורסי. עכשיו אתם מבינים למה ישראל היא קוץ בגרון מבחינתם, בעוד שהפלסטינים הם מושא חלומות, כולל חמאס. כן, ממשל אובמה ישמח לעבוד עם חמאס, הם הרי “האחים המוסלמים”.
לא פלא שבעלת הברית היחידה של משטר אובמה בעולם היא קטר הזעירה והמסוכנת. גם היא חובבת של איראן והאחים המוסלמים.
את המסר החיוור של אובמה הפנים כבר כל רודן ומשוגע בעולם: אפשר לעשות הכל, ארצות הברית לא תגיב. לכל היותר קרי ימלמל ש”אנחנו מודאגים מאוד”.
אובמה עצמו לא מהסס לשקר במצח נחושה, ואף אינו מסביר בדיעבד את שקריו. למשל, בדיבייט הידוע עם מיט רומני לפני הבחירות של 2012 הוא נשאל: ישנם דיווחים עיתונאיים לפיהם ארצות הברית הסכימה לנהל משא ומתן עם איראן. אובמה מכחיש זאת בפירוש בדקה 48:00, “הדיווחים בעיתונים אינם נכונים”, שעה שכיום אנו יודעים שמשא ומתן חשאי כזה התנהל כבר מאז שנת 2010. ומה מטרת אובמה באותו דיבייט? “סוף תוכנית הגרעין האיראנית”, וכיום אנו יודעים שהבית הלבן מסכים שאיראן תמשיך להעשיר גם בתוכנית הקבע.
3 אצל אובמה הכלכלה תמיד “משתפרת” (“Improving”), ואף פעם היא לא באמת משתפרת. בעולם השקרים שבנה סביב ממשלו, שבו הוא גם שולט בנתונים (האמריקנים מתקנים את הנתונים שבוע אחרי פרסומם), הכלכלה דווקא מתכווצת. בשבוע שעבר הודיע האוצר שם על צמיחה שלילית בקצב שנתי של אחוז אחד. זהו מיתון וזהו כמובן אסון. בישראל, לשם השוואה, הצמיחה היא בין 3-3.5.% בשנה. ארצות הברית מתגאה בשיעור דורשי עבודה יורד, אך זהו עוד אחד מהבלופים של המשטר שם. זה לא שהם עובדים, זה אומר שדורשי העבודה התייאשו וויתרו, ולכן המספר יורד. איך אנו יודעים זאת? משום שהמספר הקובע הוא אחוז ההשתתפות בעבודה, ובארצות הברית הוא הידרדר באפריל לרמה של 62.8%, כמו בשנות השבעים, לעומת שיעור של 64.3% בישראל. ואכן, שיעור העובדים בישראל כבר עבר את ארצות הברית, לפי הגרף שהכנו עבורכם (בהמשך).
במילים אחרות, כל עוד הגרף האמריקני ממשיך לרדת, וזה הצפי, אין סיכוי לשיפור כלכלי אמיתי. האמריקנים טוענים שאלה ה”בייבי בומרס” שיוצאים משוק העבודה, ולכן יש להתעלם מן הנתונים (כפי שיש לטענתם להתעלם מן החוב החיצוני העצום של 17.5 טריליון דולר), אך הטיעון הזה אינו נכון, שכן מה עם הדור החדש והמהגרים החדשים, מדוע הם אינם נכנסים לשוק העבודה, ומאזנים את הירידה? זה אומר ששיעור האבטלה האמיתי בארצות הברית עומד על לפחות 20%.
היו זמנים במערב: על אימפריה אמריקנית, שמתה
4 בחזית השינוי הפוליטי-כלכלי העצום בארצות הברית, לכיוון של שמאל קיצוני, עומדים הרבה מאוד יהודים, ואלה יואשמו כאשר העסק ייפול. לפני כמה שבועות הופעתי בפני קבוצת עולי רגל נוצרים-אמריקנים בעלי מודעות רפובליקנית, וראיתי את הטינה שלהם כלפי אותם יהודים. “למה הם משנים את אמריקה, למה הם מצביעים לדמוקרטים?”, שאלו. הם מעריצים את הישראלים ובזים ליהודים השמאלנים בארצם. אלה היהודים הנמוגים, שגם הקשר שלהם לישראל מתרופף, ובדרך כלל הקשר הוא של עויינות. היהדות מבחינתם היא רגש רופף, והקשר לישראל דחוק. הם אבירי הפוליטיקלי קורקט, נביאי ההתנתקות מן הדת בכלל (“המאבק נגד כריסמאס”), והעדפת המיעוטים. מבחינתם לאומיות זה פשע, ולכן הציונות בלתי מקובלת.
אלה החסידים השוטים של משטר אובמה, ודוגמאות בתקשורת האמריקנית לא חסרות, מתומאס פרידמן, פיטר ביינרט, ג’פרי גולדברג, ג’רמי בן עמי, בוב סיימון, ועוד חובבי ציון. מתוך חולשה הם פועלים, בגישה האירופית הקלאסית (שהולכת ומשתנה, אגב) שיש להקריב את ישראל, כדי לזכות בישועה אישית ועדתית.
ה’פלסטינים’ מבחינת אותם יהודים הם מצב נפשי עבור עצמם. הם יקריבו את ישראל, אך יצילו את עצמם, דומה מאוד לגישת יהדות ארצות הברית כאשר מליוני אחיהם נשחטו באירופה.
ועדיין – הרוב המוחלט של יהודי ארצות הברית תומך בשראל, וקשור אליה נפשית.
שליחי הלילה: כיצד חושב ברק אובמה
5 המשך לגישת החולשה הוא שחרור בן הערובה האמריקני (השנוי במחלוקת בעצמו) משבי הטאליבן. זו שבירה עצומה של דוקטרינת ההרתעה האמריקנית, לפיה אין מנהלים משא ומתן עם חוטפים, כדי שלא לתת להם תמריץ לחטוף. אובמה אימץ את הגישה הישראלית הנרפית, לפי יש להיכנע תמיד לחוטפים, והתוצאה היא שחרור חמישה מחבלי טאליבן מהמסוכנים ביותר שיש בעולם. כל החמישה יצטרפו מייד למלחמה נגד ארצות הברית. אני גם חושד שאובמה, שמיהר לעקוף גם את הקונגרס, אפשר את השחרור כדי לכסות על מחדל הטיפול בחיילים המשוחררים, שזעזע את אמריקה, עד להתפטרות השר הממונה. ומה יותר טוב משינוי סדר היום? אלא שכאן אובמה לא מרוויח גאווה פטריוטית, כפי שזכה עם חיסול בן לאדן, אלא ההיפך, פטריוטיות הפוכה. אך כך הוא חושב. ישראל שואפת להיות בנושא הזה ארצות הברית, וארצות הברית שואפת להיות ישראל.
ומי תיווכה בין הבית הלבן לטאליבן? החברה הנאמנה קטר, זו התומכת הערבית היחידה בממשלת האחדות הפלסטינית, עד להשתלטות חמאס בבחירות, בה היא מעוניינת. זו קטר שתמכה במוחמד מורסי, ואשר עדיין חותרת תחת רגלי סיסי וחבריו הקצינים.
שליחי הלילה: כיצד חושב ברק אובמה
מריטוקרטיה: רוקי המתאגרף הוא-הוא מימוש החלום האמריקני. הוא זוכה על סמך הכישרון שלו והעבודה המפרכת עד כלות, והמסר הוא: אם תתמיד – תצליח, תתפרסם ותתעשר, וזוהי המריטוקרטיה, כלומר, חברה המתגמלת את הפרטים שבה על בסיס הכישורים והמאמץ שלהם, וזה נכון לממשלות ולחברות פרטיות. מלמטה -למעלה.
המונח עצמו נטבע דווקא באירוניה בידי הסוציולוג הבריטי Michael Young (1915-2002) בספרו “עליית המריטוקרטיה 1870-2033” (1958). ארצות הברית האמינה במשך כל שנותיה בתגמול על פי כישורים וכישרון, ולכן “כל אחד יכול”, אפילו בני מיעוטים ובני עניים. אך ארצות הברית של אובמה כבר אינה מריטוקרטיה. עם פוליטיקלי קורקט, העדפות מתקנות, ברירה פוליטית ארסית, הפלייה לטובה של מיעוטים, צדק חלוקתי, צדק יישומי (נורה אדומה: ברגע שאתם רואים את המילה ‘צדק’ בעולם המשפט, השקר חוגג) ועוד “איזונים”, כך שהמבחן כבר אינו בחירת המוכשרים ביותר. הסוציאליזם מאמין בשוויון כפוי, וכיוון שאיננו שווים, התוצאה היא בינוניות. הטובים נדחקים החוצה, והבינוניים מקודמים, וראינו את זה גם בניסויים הסוציאליסטיים בארץ (למרות שבקיבוץ הישראלי יש גם גדולה).
באופן אמיץ ראש עיריית ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג, הפתיע השבוע כאשר בנאום בפני בוגרים בהארוורד אמר: “בשנות החמישים הזרם הימני ניסה לדכא רעיונות של השמאל. אך כיום, בהרבה קמפוסים אלה הליברלים (המינוח האמריקני לשמאלנים) המבקשים לדכא רעיונות שמרניים, עד שחברי פקולטה שמרניים נמצאים בסכנת הפיכה למינים נכחדים”. ועוד אמר שם באומץ: “כוחות הדיכוי באוניברסיטאות חזקים היום יותר מאי פעם, מאז שנות החמישים”, והוא השווה את “הצנזורה” שיש כיום בקמפוסים “לצורה מודרנית של מקרתיזם”. זה באקדמיה האמריקנית.
ומה אצלנו? במדעי הרוח והחברה, אותו דבר. מועמד, יהא טוב ומוכשר שיהיה, לא יקודם אם אינו בדעה הנכונה, ובצבע הנכון. רצוי שיהיה לו גם יחוס משפחתי. וכך בדרך כלל מקודמים על בסיס קשרים ודעות, ולא על בסיס כישורים. כיוון שהסטודנטים מבחינים בזיוף, לימודים אלה הולכים ודועכים בישראל, ההוראה כמו גם המחקר, שכן הם בנויים על שקר. אבל זיכרו: “הזמן חושף את האמת” (Veritatem dies aperit), אם כי אצלנו אין אפילו בלומברג אחד, שיעז להזכיר את האמת העצובה הזו.
6 בל נטעה, התקשורת בארצות הברית (להוציא כמה יהודים מזדקנים) הפסיקה לסגוד לאובמה. אמנם לקח להם חמש שנים להבין את שהבנו ברגע, אך זה קורה. למשל, עורכת ה”ניו יורק טיימס”, ג’ייל אברמסון, העזה למתוח ביקורת על ממשל אובמה, שהוא “הנוטה ביותר לחשאיות, להסתרה, בו נתקלתי”, ומייד פוטרה בבוז. התקשורת בארצות הברית בדילמה: מצד אחד היא תומכת בגישה השמאלנית ההזויה של אובמה ואנשיו, אך מהצד השני קשה להם לשתוק לנוכח גישת האח הגדול של אובמה. על שהוא מפעיל את מס ההכנסה (IRS) כנגד מתנגדיו, על היותו המשטר המצותת ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית, כולל לעיתונאים (באמצעות ה- NSA), ועל הנכלוליות שלו. איפה גיבורי ווטרגייט של היום? כאשר מדובר בנשיא רפובליקני העיתונות הזו חוקרת ודעתנית, אך עם נשיא שמאלני, היא נרדמת.
ולכן, כמו התקשורת הממסדית בישראל (שהולכת וגוועת), גם זו עיתונות מטעם, וגם היא תגווע, משום שהיא בנויה על שקר.
איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר.
7 אובמה התקבע כבר בציבור כנשיא לא מוצלח, ויעידו על כך כל סקרי דעת הקהל. הוא, שנתפס כהבטחה עצומה, מוצא עצמו כנשיא הלא פופולארי ביותר מאז ריצ’רד ניקסון. לפי חלק מן הסקרים מרוצים ממנו כיום 43% ולפי אחרים פחות מ- 40%. הרוב אינם מרוצים מתפקודו.
אובמה מרסק את אמריקה, אך גם מתרסק בעצמו.
לנווט עם אצטרולב: משטר אובמה הלך לאיבוד באיראן
כיצד לפענח חלומות, והקריסה המפוארת של אובמה בעיראק
8 כשם שהוא אדם די קריר ומסוייג בחייו האישיים, כך לא הותיר אובמה אף בעל ברית של ממש לארצות הברית, כולל ישראל, המסתייגת כמעט מכל החלטה וצעד שלו. אובמה חיסל את כל בעלי הברית הערביים הנאמנים שלו, ממובארק במצרים, דרך זיין אלעבדין מתוניסיה, המשך במועמר קדאפי ועד עלי עבדאללה סאלח בתימן. הסעודים מתרחקים ממנו כיום, וכך הירדנים, החוששים מפניו. אך לא רק כאן: בעלות ברית מוצקות של ארצות הברית כמו יפן, דרום קוריאה, וכל מדינות מזרח אירופה והבלטיות, מעריכות שהוא לא איתן עוד. לנוכח פוטין שלא מפסיק להתקדם ולהתחזק (כנראה אובמה לא רואה בו מסמר), מי ישמור עליהן? על רקע זה יוצא אובמה לאירופה, אך הוא ייתקל שם בספקנות עד כדי ריחוק, כפי שנתקל בסעודיה. הממשל שצותת לנייד האישי של אנגלה מרקל ושל מנהיגי דרום אמריקה, לא ימצא סימפטיה גם שם.
אובמה מתרפס בפני אוייבי ארצות הברית, ודורך על בעלות בריתה, עכשיו למשל, לאחר שחרור השבוי, הוא רוצה משא ומתן עם הטאליבן. ותמיד הוא נשאר לבסוף בלי אלה, ובלי אלה.
9 בבחירות לקונגרס בנובמבר עשויים האמריקנים לבוא חשבון עם הממשל, והדמוקרטים עלולים להפסיד את הרוב הדחוק שלהם בסינאט. במקרה כזה ישלטו הרפובליקנים על שני הבתים, והמשמעות היא שיתוק מלא של אובמה, ממשלו והרפורמות שלו. רפורמת הבריאות תיעצר, סנקציות על איראן יוטלו, וחלק מהגישה הרומנטית מול העולם ייבלם גם הוא. מאז מלחמת האזרחים בארצות הברית לא היתה המדינה מקוטבת עד כדי שנאה בין ימין לשמאל, כאשר אובמה רק מלהיט את השנאה עם גישת הגזע שלו. היחסים כה עויינים עד כי יש מדינות מצליחות שמהרהרות לעזוב את ארצות הברית, כאשר הגישה הפטרונית מוושינגטון של שמאל קיצוני אנטי-דתי בהשראת יהודים, אינה מקובלת עליהם. זהו נשיא מקטב ולא נשיא מאחד, שנשבע לשנות את ארצות הברית, ואת זה הוא בהחלט עושה.
10 במה התנחמו במערב במשך מאה שנים? שתמיד יש את אמריקה. החלום היה גם הגנה. כלומר אם העולם הישן ידרדר את עצמו שוב למלחמות וקטסטרופות, תמיד יש את היבשת המוזהבת אמריקה, שתיחלץ לעזרה, בבחינת המערב האולטימטיבי. ומה העצוב כיום? שאין עוד את אמריקה, וזו בעצם דעיכתו של המערב כולו. ההנהגה תעבור לסין ולמזרח, וההגמוניה המערבית תסתיים לאחר מאות שנים. החלום האמריקני יהפוך לחלום על אמריקה שהיתה, ומי שרצה זכויות אדם בכל מחיר, יסיים בלי זכויות אדם בכלל. אמריקה שהיתה כרטיס הכניסה לחיים הטובים היא היום כרטיס הכניסה לחיים הרעים של העולם, שכן אין עוד שוטר או בלם מפני עליית הרוע בכל מקום. אובמה מתבצר ביבשת שלו, מתוך חשיבה בדלנית שבכך הוא צובר ביטחון ותמיכה, אך בעולמנו הכה קטן זו חשיבה זעירה מאוד, שכן מי שבורח מן הצרות, הצרות מגיעות אליו הביתה.
אין זה מאמר השש לאידו של אובמה, למרות שכבר בהתחלה הבנו את הנזק של משטרו. זהו מאמר על הפקרת העולם, על תרבות של שקרים, ועל אמריקה, שנעלמה.
אין חלום.
